האם קרבה מולידה בוז?

"אז זה הגיהנום. לעולם לא הייתי מאמין לזה. אתה זוכר: האש והגפרית, העינויים. אה! כמה מגוחך. אין צורך בעינוי, הגיהנום הוא הזולת" (ז'אן-פול סארטר מתוך המחזה "בדלתיים סגורות").

האינטואיציה של חלק גדול מאיתנו אומרת לנו שהכרות מעמיקה יותר עם מכר או ידיד תוביל לכך שנחבב אותו יותר. ואכן, מחקרים שונים שנערכו על יחס למיעוטים, למשל, מצביעים באופן עקבי על כך, שככל שאנו מכירים מקרוב ובאופן אישי אתיופים, רוסים, הומוסקסואלים וכיוצא באלה אנשים שהיו לנו דעות קדומות שליליות כלפיהם, דעות אלו מתמתנות במידה ניכרת כתוצאה מההכרות האישית.

מה שעוד ידוע לנו ממחקרים הן בנושא ההתאהבות והזוגיות והן בנושא של הערכת טיפול פסיכולוגי שבשני המקרים דימיון בין בני הזוג ודימיון בין המטפל למטופל במשתנים רבים ככל האפשר מנבאים יצירת קשר טוב, שמירה על קשר זה לאורך זמן וכתוצאה מכך, הצלחה הן בנישואין והן בטיפול פסיכולוגי. ייתכן, אמנם, שניגודים משלימים ויוצרים משיכה הדדית בשלב הראשון של ההכרות, אך מה שמנבא אריכות ימים הן לקשר זוגי והן לקשר טיפולי הוא דווקא הדימיון בין המשתתפים ולא השוני או ההבדלים ביניהם.

ואולם, מחקרים אחרים מהעת האחרונה מצביעים על מגמה הפוכה: אנו אוהבים אנשים פחות, ככל שאנו יודעים עליהם יותר.

בהתחשב בעובדה שלפעמים אנשים אחרים מרגיזים אותנו באופן קיצוני, מפתיע שרבים כל כך "האופטימיסטיים הנצחיים" באשר ליצירת קשרים חדשים. כאשר אדם בודד, מדוכא או מתבודד, או כאשר מערכת יחסים שלו עלתה על שרטון והתנפצה בקול רעש עצום, וגרוע מכך, כאשר הוא עצמו שבור מהפרידה - לא מעטים ההדיוטות מחד והפסיכולוגים מאידך שיציעו לו ליצור קשרים חדשים - ומייד! כמה מכם מצאו מפלט באתרי הכרויות וחיפשו בן או בת זוג חדשים מייד כשהסתיימה מערכת יחסים עם בן או בת הזוג הקודם? עד כמה מציאותי, כדאי ומשתלם הצורך האנושי הזה להתנחם מייד בזרועות בחור אחר?

ואכן, דומה שאנשים "מותנים" כמעט לחבב את הזולת. אפקט החשיפה כשלעצמו הוא ממצא פסיכולוגי-חברתי איתן, הממחיש שעצם החשיפה למישהו גורמת לנו לאהוב אותו יותר.

דוגמא טובה לאפקט החשיפה כשלעצמה הוא מחקר שנערך ע"י מורלנד וביץ' בשנת 1992, אשר הכניסו ארבעה סטודנטים מדומים לקורס גדול באחת המכללות בארה"ב. כל אחד מהסטודנטים המדומים - שנבחר בגלל חזות דומה ליתר הסטודנטים - נכח בקורס ברמות שונות, אחד הגיע לכל ההרצאות, אחר להרצאות מעטות בלבד; אך איש מהם לא יצר קשר עם אף אחד מהסטודנטים האחרים. בתום הקורס הסטודנטית המועדפת ביותר, אף שמעולם איש לא דיבר איתה, הייתה זו שנכחה ברוב ההרצאות.

אם אפקט החשיפה כשלעצמה מסביר את היחסים החברתיים, אזי כשאנו יודעים יותר מידע על הזולת, היינו מצפים שנאהב אותו יותר. היינו מצפים, אפוא, שהכרות תצמיח אהדה או אהבה. ואולם, מחקר שנערך בשנת 2007 ע"י מיכאל נורטון, פרוסט ואריאלי שבדקו האם ציפייה היא פרי ההבנה האינטואטיבית של רוב בני-האדם. נורטון ועמיתיו סקרו תחילה חברים באתר הכרויות מקוון, שאלו אותם האם הם מעדיפים בדרך-כלל מישהו שהם יודעים עליו מעט, או יודעים עליו יותר. 81% אמרו שהם היו מעדיפים מישהו שהם יודעים עליו יותר. בסקר שני של סטודנטים לתואר ראשון 88% אמרו שהיו מעדיפים מישהו שהם יודעים עליו יותר.

עד כאן ציפיותיהם של בני-אדם. הבה נראה כיצד הם מתנהגים במציאות.

בחלקו הבא של המחקר של נורטון ועמיתיו ניתנה למשתתפים רשימת תכונות של אדם אחר והם נתבקשו לציין באיזו מידה הם מחבבים את אותו אדם. רשימת התכונות חוברה באופן שייצג חתך רחב של תכונות ואנשים שנבחרו באקראי הפגינו 4, 6, 8 או 10 מהתכונות הללו. התוצאות הצביעו על כך, שבניגוד לציפיותיהם, ככל שאנשים ידעו מידע רב יותר על הזולת, הם חיבבו אותו פחות. נורטון ועמיתיו שיערו שהסיבה לממצא זה הייתה שככל שאנשים מגלים יותר מידע על הזולת, גדלים חששותיהם שמא תתגלה עליו תכונה שאינם אוהבים. החוקרים בדקו השערה זו על משתתפים מאתר ההכרויות המקוון; אלא שהפעם, במקום להשתמש ברשימה מוכנה מראש של תכונות, התבקש כל משתתף ליצור רשימת תכונות שמתארת אותו. כצפוי, רוב האנשים בחרו בתכונות חיוביות יחסית.

תכונות אלו עורבבו לאחר מכן והוקצו להם מספרים אקראיים והם הוצגו בסדר שונה כאילו הם מתארים אדם אמיתי. בפועל המשתתפים ראו רשימה אקראית של תכונות חיוביות יחסית שהקבוצה עצמה יצרה. ושוב, אפילו עם רשימה של התכונות החיוביות ביותר, אנשים נטו לחבב את ה"אדם" שתואר ע"י רשימות התכונות הקצרות יותר, ממצא המספק תמיכה נוספת לרעיון שאנו מחבבים אנשים יותר ככל שאנו יודעים עליהם פחות.

ואולם, מה שהחוקרים היו מעוניינים בו הפעם היה השפעת הדימיון בינינו ובין הזולת על החיבה שאנו מרגישים כלפיו. זאת משום שחלק גדול מהמחקר בנושא עד כה מצביע על כך שאנו נוטים לחבב זולת הדומה לנו. התוצאות הראו שמה שמניע את הקשר בין הידע ובין הרתיעה היה היעדר דימיון. בפועל, ככל שהמשתתפים ידעו יותר על ה"אדם" האחר, גברו סיכוייהם למצוא ניגודים בינם לבין אותו אדם, וכך גדל הסיכוי שלהם להרתע מאותו אדם.

אך המצב מחמיר. במחקר רביעי שהשתמש בגישה דומה מצאו החוקרים שרתיעתנו מהזולת נופלת. פירישו של דבר שאם אנו רואים תכונה שונה (ולכן בלתי רצויה) בשלב מוקדם ביחסינו עם הזולת, הדבר נוטה להשפיע לרעה על הדרך שבה אנו תופסים את יתר התכונות של הזולת. כך שברגע שאנו תופסים שוני, היחסים יכולים רק להידרדר. אפילו תכונות שהיינו עשויים לאהוב, או להיות ניטראליים כלפיהן קודם לכן, הופכות להיות שליליות.

החוזק שבניסויים הנערכים במעבדה נעוץ ביכולתו של החוקר לנטרל גורמים שעלולים להתערב בקשר בין הסיבה לתוצאה, אך יש הטוענים שקשה להקיש ממחקרי מעבדה, דוגמת אלו שתוארו עד כה לחיים האמיתיים בגלל המלאכותיות של המצב הניסויי. במחקר החמישי החליטו, אפוא, החוקרים לבדוק את העדויות ממחקריהם המבוקרים בעולם האמיתי. הפעם נשאלו חברי אתר ההכרויות על בן זוג אפשרי שהם פגשו ברשת או על מישהו שהם אמורים לפגוש. לאחר שהמשתתפים מילאו שאלון הם מצאו, כצפוי, שאנשים ידעו יותר על הדייטים שלהם לאחר שפגשו אותם מאשר לפני כן. עם זאת, עבור הרוב המכריע של המשתתפים החיבה לבני הזוג לדייט ירדה באופן ניכר לאחר הדייט. בממוצע, הידע על השותף לדייט עלה מ-5 מתוך 10 לפני הפגישה ל-6 מתוך 10 לאחר הפגישה, בעוד החיבה ירדה מ-7/10 ל-5/10 והדימיון הנתפס מ-6/10 ל-5/10.

כמובן, זה לא היה המצב עבור כולם. היו שפגשו אנשים אחרים, שאותם חיבבו יותר לאחר הפגישה, אך עבור הרוב יותר ידע הוביל לחוסר דימיון, שהוביל לירידה בחיבה.

המחקר של נורטון וחבריו מצביע על כך שלמרות שאנשים מאמינים שהכרות עם הזולת מובילה לחיבה גדולה יותר כלפיו, הרי שבפועל, באופן ממוצע, היא גורמת לפיחות בחיבה אליו. כך, עמימות (היעדר מידע על הזולת) דווקא מעוררת חיבה, בעוד הכרות וקרבה - שבמהלכן נרכש יותר ידע אודות הזולת - עלולות להוביל לבוז. אפקט זה של "פחות הוא יותר", מסכמים החוקרים, הוא תוצאה של האופי המדורג של שוני (חוסר דימיון). ברגע שאנו נתקלים בעדות לחוסר דימיון בינינו ובין הזולת, המידע הנוסף שאנו רוכשים אודות הזולת נוטה להתפרש כעדות נוספת לחוסר דימיון, וכתוצאה מכך להפחתת החיבה אל הזולת.

בהתחשב בתוצאות של מחקר זה, מפליא שאנו מסים ליצור קשרים לאחר כמה אכזבות. העובדה שאנו מחפשים בכל זאת קשרים היא, קרוב לוודאי, תוצאה של רמה לא מציאותית של אופטימיות באשר לסיכוי שנחבב את הזולת. הדבר נתמך ע"י הממצא המחקרי לפיו הרוב המכריע של האנשים מצפה שיותר ידע על הזולת יעורר חיבה גדולה יותר כלפיו.

ולעיתים אנו פוגשים למעשה אנשים שמתברר שהם דומים לנו, והם אכן הופכים לחברים קרובים או אפילו לבני זוג שלנו. את הקשרים הללו אנו נוטים לזכור כשאנו פוגשים מישהו חדש ולא את כל הפעמים שבהן חשנו אכזבה.

כפי שמחקר זה מראה, ברוב המכריע של ההזדמנויות ככל שאנו יודעים פחות על מישהו, כך אנו נוטים יותר לחבב אותו. כמו הסטודנטית המדומה במחקרם של מורלנד וביץ', ערפול או עמימות (ambiguity) מאפשרים לנו לדמיין שהזולת מחזיק בהשקפת עולם דומה לזו שלנו, בתכונות אישיות דומות לאלו שלנו או בחוש הומור דומה. לרוע המזל, ברגע שאנו מתחילים לגלות יותר דברים על הזולת, אנו נוטים למצוא את ההבדלים בינו לבינינו, וכתוצאה מכך, להירתע ממנו.

במחזהו של סארטר, "בדלתיים סגורות", מובלים עיתונאי פציפיסט, פקידת דואר לסבית ואשת חברה גבוהה נהנתנית על ידי מארח צעיר אל החדר בו יבלו את הנצח שלאחר מותם. הגיהינום הצפוי להם הוא ההיפך הגמור ממוות, אלו "חיים ללא הפסקה" בהם ינסו שלושה אנשים שונים בתכלית, שרק מצפונם המייסר קושר אותם, לספק זה דרך זה את צרכיהם האנושיים הבסיסיים אך לשווא. הם נידונו לחיי נצח של חיפוש עקר תוך תלות בלתי פוסקת במבטו הבוחן של האחר. חדר מעוצב, שלושה כיסאות, שלושה אנשים. לא צריך יותר מזה כדי ליצור גיהינום. צדק, אפוא, סארטר, בממוצע לפחות: הזולת הוא באמת גיהינום, לפחות רובו. יש, כמובן, אנשים מעטים שיקרים לנו, אנשים שאינם מתחילים להעלות ריח רע אחרי שלושה ימים; אלא שאנשים אלה הם יוצאי הדופן הנפלאים. לכן דבקו בהם.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה.

בואו לדבר על זה בפורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם ולחץ בעבודה.