שכול: התמודדות שלא נגמרת

הגישה למוות ולשכול שונה מאדם לאדם, אולם ישנם שלבים זהים בתהליך של התמודדות עם האובדן. "ישנם כמה שלבים בתהליך, והצפייה היא שאדם יעבור משלב לשלב", אומר ד"ר ערד קודש, פסיכיאטר מחוזי ב"מכבי שירותי בריאות". "השלב המיידי הוא שלב ההכחשה - באופן תת מודע אנשים רוצים להרחיק את האובדן ויוצרים ניתוק רגשי. לאחר מכן יש שלב של כעס על המת, המערכת, הגורל וכו'. לרוב זהו שלב שיש לו ביטויים חיצוניים. השלב הבא הוא שלב ההתמקחות - האדם מנסה למצוא הסבר רציונלי ולחשוב על אפשרויות שהיה ניתן למנוע בעזרתן את המוות, למשל, אם לא הייתי נותן לילד לצאת מהבית, הוא לא היה נפטר. לאחר שלב זה, מגיע שלב הדיכאון, ובו האדם מבין שהמוות הוא מצב בלתי הפיך. זו הפעם הראשונה שבה הוא מתכנס בעצמו ומקבל את האובדן. השלב האחרון הוא שלב ההשלמה וקבלת המוות. זהו שלב התארגנות מחדש בחיים". ד"ר קודש מציין כי התהליך לוקח כשנה, אך הוא מאוד אינדיבידואלי וחלק מתהליכי ההתאבלות נמשכים מעל לשנה. כאשר אנשים נתקעים בשלב מסוים, הם נמצאים במצב של אבל פתולוגי, כלומר שלב שנמשך מעבר לתהליך הטבעי הצפוי בעקבות פרידה או אובדן.

יעל איתן-שילר, פסיכולוגית, מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות, אומרת שהגישות הפסיכולוגיות המסורתיות התייחסו לשלבים בתהליך קבלת האובדן, אולם כיום יודעים שאנשים שונים יכולים לחזור לשלב מסוים או להישאר בו תקופה ארוכה. "התמודדות עם הכאב משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שנמצאים בשלב של הכחשה שנה-שנתיים ואף לא יושבים שבעה. לפעמים לוקח שנים רבות עד שמכירים באובדן, וההתמודדות במהלך השנים משתנה וקשורה לגורמים רבים", אומרת איתן-שילר.

התמודדות עם שכול קשה לכולם, אך יש אנשים שלא מצליחים לחזור לתפקד. "כאשר יש התנהגויות חריגות, כמו שהייה של ימים שלמים ליד הקבר, השארת החדר כפי שהיה והפיכתו לחדר זיכרון, האשמה עצמית או מחשבות אובדניות, קיים חשש לדיכאון קליני ויש מקום לטיפול בפסיכותרפיה ובתרופות", אומר ד"ר קודש.

"מקובל לדבר על 'שנת אבל', כחלק מן הארגון החברתי המקובל, תקופה שבמהלכה ביטויי הצער הטקסיים הולכים ודועכים", אומרת איריס רילוב, פסיכולוגית קלינית. "גם ברמה הפסיכולוגית אנו מצפים להתאבלות אינטנסיבית ברמה כזו או אחרת במשך תקופה של כשנה. לאחר מכן, הפצע הפתוח והמדמם אמור להתחיל להגליד ולהפוך לצלקת. יחד עם זאת, גם כאן התהליך הוא אישי ואין תבנית אחת שמתאימה לכולנו". לדבריה, "הכאב ממשיך להתקיים, אך אופיו ועוצמתו עשויים להשתנות, זאת בהתאם לטיב האובדן ולנסיבותיו, כמו גם לאישיות המתאבל ולנסיבות חייו". רילוב אומרת שיש אנשים המעידים שהכאב הופך שונה בטבעו, אך אינו פוחת. יש כאלה שחווים עם חלוף השנים אף התגברות של הכאב. "בשני המקרים האחרונים מומלץ להיעזר בטיפול פסיכולוגי, על מנת לאפשר להטמיע את האובדן לתוך רקמת חיינו, כך שאמנם תמיד יישאר חלק מאיתנו, אך לא ימנע מאיתנו להמשיך לחיות, ליצור ולאהוב", היא מוסיפה.

איתן-שילר מציגה הסתכלות אחרת על ההתמודדות עם המוות. "לפי הגישה הנרטיבית המוות הוא נקודת מעבר", היא מסבירה." אמנם זהו סוף הקיום של הנפטר, אך הקשר ממשיך. אפשר להמשיך להיות עם הדמות בקשר בשביל הזהות שלנו, באמצעות דיבור על המת, לספר אילו ערכים משותפים היו לנו וכו'; כך נשמור אותו נוכח בחיינו".

לאלו שאינם מתחברים לגישה הזו, ישנן דרכים נוספות להתמודד עם השכול: "לא ניתן להימנע מכאב האובדן", אומרת רילוב. "הדבר הטבעי הוא לחוש צער נורא וכאב איום כשאנו מאבדים מישהו אהוב ויקר לנו. כן ניתן למצוא הקלה, תמיכה וניחומים בקשר עם משפחה וחברים, בשיחות, בעלעול באלבומי תמונות והעלאת זיכרונות. כתיבה ביומן אישי או מכתבים לאהוב שנפטר עשויים להקל על המעמסה הרגשית". עוד היא מוסיפה כי שיחות עם פסיכולוג או פסיכולוגית הן דרך טובה לעבד את האובדן ולהתחיל בהדרגה לארגן את החיים מחדש. "חשוב לא למהר ולדרוש מעצמנו לשוב מיד לתפקוד מלא; יש אנשים ש'מטביעים עצמם' בעבודה על מנת להקהות מחריפות הכאב, וזו אינה דרך מומלצת, כי זו עקיפה של הכאב והוא ישוב ויכה בנו בדרך זו או אחרת. מצד שני, חשוב גם לא להסתגר ולהפסיק לתפקד לחלוטין לאורך זמן, כי זה רק יחריף את תחושת חוסר השליטה בחיינו. רצוי לנסות לשמור על איזון, לדעת שלגיטימי לחוש שחיינו יצאו ממסלולם לתקופה מסוימת, וגם לא להרגיש אשמה על כך שבהדרגה אנו מתחילים לשוב לחיים", מציעה רילוב.

רילוב מסכמת ואומרת, כי "הסיבות לקושי 'להשלים את עבודת האבל', כפי שפסיכולוגים מכנים זאת, ולהמשיך בחיים למרות הצער והאובדן, הן רבות ומגוונות ותלויות באישיותו של המתאבל, בנסיבות האובדן ובתמיכה שהמתאבל מקבל מסביבתו הקרובה".

בואו לדבר על זה בפורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול.