אשליה אופטית למען בטיחות בדרכים

אשליה אופטית היא מצב שבו תמונה או צורה מסוימת מתורגמים באופן מוטעה על ידי המוח - וכך הן גורמות לצופה לראות משהו שאינו באמת קיים. אשליות אופטיות מבוססות על הטעית המוח בראיית צבעים, גוונים שונים, ראיה תלת ממדית, תנועה, עומק או שימוש בידע של המוח לפענוח צורות שהוא מכיר בצורה שגויה.

במרבית המקרים, המוח מפרש מידע שמגיע אליו בצורה לה הוא מורגל. כך, למשל: בתמונה שבה שני עצמים בגדלים שונים ניצבים אחד ליד השני, העצם הקטן יותר ייתפש כרחוק יותר מהעצם השני - גם אם שני העצמים ניצבים באותו מרחק. אפילו הטבע משתמש באשליה אופטית לצורך הישרדות. כך, למשל: זברות שמתאספות יחד מבלבלות את הטורף שלהן, באמצעות הפסים שעל גבי פרוותן.

מהו ההסבר להיווצרות אשליה אופטית?

העין - כאיבר מבודד - משמשת כמצלמה, הקולטת גירויי אור וצבע ומעבירה את המידע אל המוח. האשליה האופטית היא אופן הפיענוח של האותות החשמליים המגיעים אל המוח, מעין אחת לבדה או משתי העיניים במקביל.

לדוגמה: אשליה אופטית תלת ממדית חייבת לנצל את האינפורמציה המגיעה משתי העיניים. תמונה המצולמת במצלמה מראה את מה שבאמת מופיע אל מול המצלמה. לעומת זאת, התמונה שאנו מתרגמים כראיה היא הפיענוח של המוח למה שמצולם על ידי העין. הפיענוח במוח הינו תהליך רב שלבי, בו מעורבים תאי עצבים בעלי יכולות תרגום שונות ומגוונות.

אשליה אופטית יכולה להיתפש באופן שונה לחלוטין בין בני אדם. זאת, מכיוון שפיענוח הראיה תלוי באופן מובהק בידע שהמוח למד ויישם לאורך חיי האדם. לכן, פעמים רבות יכולת התפישה שלנו את האשליה האופטית הינה תלויית גיל, מין, תרבות, ניסיון, התנהגות ועוד גורמים נוספים אישיים, המשפיעים על היכולת שלנו לפענח ראיה.

זאת, לבד מהיכולת הפיזיולוגית של הראיה - איכויות צבע, שילוב בין צבעים, מהירות קליטת תנועה, יכולת מיקוד וכדומה. למשל: גברים ונשים שיראו את אותה התמונה עשויים לפרש אותה אחרת, באמצעות שימת לב לפרטים שונים בתמונה.

כיצד אשליה אופטית עשויה לשמש כלי עזר בהפחתת תאונות דרכים?

לאחרונה, נחשפנו לכך שעיירה קטנה באיסלנד עושה שימוש מקורי בטכניקת האשליה האופטית, בניסיון להפחית את תאונות הדרכים במדינה. השיטה פשוטה למדי: מעבר חצייה תלת מימדי צויר, כדי להאט את תנועת הרכבים - לפני מעבר הולכי הרגל.

האשליה גורמת לכך שהאנשים החוצים את הכביש נראים כאילו הם הולכים באוויר; ופסי מעבר החצייה נראים כאילו הם מורמים מעל האדמה - וכי המשך הנסיעה יגרום להתנגשות ב"גוש בטון".

האם נהג איננו מאט באופן טבעי לקראת מעבר חציה?

סטטיסטית, מרבית הפגיעות בהולכי רגל מתרחשות דווקא במעברי חצייה. מלבד עצם אימוץ הרעיון המקורי שראוי להערכה, מבחינה פיזיולוגית אמור הניסיון האיסלנדי בהחלט להצליח - ולשפר את בטיחות הולכי הרגל. כאשר אדם מזהה עצם מוגבה במהלך נסיעה, הוא ילחץ על בלמי הרכב באופן אינסטינקטיבי; וכך גם בפעמים הבאות, בהן ימשיך לעבור באותו מקום עם רכבו.

כיום, רובנו בולמים רק כשהולך רגל עומד לחצות או חוצה את הכביש. "באמפרים" עירוניים המוצבים לפני מעברי חצייה רבים בישראל אמנם משרתים את המטרה פעמים רבות - ומחייבים את הנהג להאט, אך גם עלולים להסב נזק מכאני לרכב.

באופן טבעי, בני אדם נוהגים באופן אינסטינקטיבי - ומסוגלים לעבור מרחקים ארוכים בנהיגה, גם ללא ריכוז מלא. כאן טמונה הצלחת הטכניקה - בהגיעו למעבר החצייה "המוגבה" שהאשליה האופטית יוצרת, יבלום הנהג תמיד באופן אינסטינקטיבי, גם אם איש לא יחצה באותו רגע את מעבר החציה.

שיטת האשליה האופטית להפחת תאונות דרכים יכולה בהחלט לבוא לידי ביטוי גם בישראל - ואין ספק כי היא תביא גם תוצאות חיוביות. עם זאת, תעתוע האשליה האופטית מסוג של תלת מימד מצריך ראייה תלת מימדית. לשם כך, הנהג חייב להיות עם זוג עיניים. האשליה האופטית לא תעבוד על בעלי עין אחת - והם יראו את פסי מעבר החצייה כהווייתם.

לסיכום: אשליה אופטית עשויה לסייע בהפחתת תאונות דרכים. בעקבות ניסוי שנערך בעיירה באיסנלד, יש לשקול היעזרות באשליות אופטיות גם במעברי חצייה בישראל.

פרופ' דב וינברגר הוא מומחה למחלות עיניים וניתוחי רשתית, פרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה, אוניברסיטת ת"א וחבר איגוד רופאי העיניים בהר"י.