בריאות הנפש: חיי חטוף בשבי
גלעד שליט נמצא כבר למעלה מ-1,000 ימים בשבי. מומחים מסבירים לדוקטורס על תחושותיו, חלומותיו וסיכויי שיקומו לאחר השחרור מהשבי
הנביא ירמיהו אמר "והיה כי יאמרו אליך אנא נצא. ואמרת אליהם: כה אמר ה' אשר למות למות. ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי" (ירמיהו ט"ו, ב'). ואמר רבי יוחנן: "כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו. חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב ושבי קשה מכולם, שכולם ישנם בו" (מסכת בבא בתרא פרק א'). 
גלעד שליט נמצא בשבי כבר 1,008 ימים, נכון לזמן כתיבת שורות אלה. קשה לחשוב על תחושותיו ועל הרגשתו, וגם מצבו הבריאותי לא ידוע. אולם, ניתן לשער שעוברים עליו ימים קשים ומתישים. ד"ר מאיר נעמן, מנהל פורום התמודדות עם מצבי מתח, לחץ וחרדה בדוקטורס, אשר שירת כפסיכולוג קליני ראשי של צה"ל, מכיר את הנושא מקרוב: הוא היה האחראי המקצועי על קבלת השבויים בעסקת ג'בריל, ועבד עם משפחות של שבויים ופדויי שבי. "על-פי מחקרים וניסיון קליני, בכל מצב נתון, כמו לחץ מתמשך או אפילו טראומה, באים לידי ביטוי הפקטור ה'מצבי' והפקטור ה'אישיותי', מסביר ד"ר נעמן. "תגובתו של האדם מבטאת את האינטראקציה בין שני הפקטורים, בהתאם למצב ולנסיבות. אם מדובר באירוע קשה ובמצב קיצוני, הרי שהשפעתו של המשתנה האישיותי נחלשת".
ד"ר דרור גרין, פסיכותרפיסט ומנהל פורום טראומה והלם קרב בדוקטורס, אומר כי התגובות למצבי דחק משתנות מאדם לאדם, ולעולם אינן זהות. לדבריו, "חייל הנמצא בשבי סובל מפחד מפני מה שמצפה לו מדי יום, והפחד הזה נקבע על ידי מצב הכליאה שלו. ככל שהכליאה מבוססת על שגרה קבועה וסדר יום אחיד, רמת הפחד נמוכה יותר. חרדה היא מצב רגשי המעיד על חוסר ביטחון, חוסר אמון ותחושה של אי ידיעה. החרדה גדולה יותר ככל שאי הידיעה גדולה יותר. בשבי החרדה תלויה ברצונם של השובים לערער את תחושת הביטחון של השבוי. ככל שהשובים מונעים מידע מן השבוי ומערערים את ביטחונו, החרדה שלו עולה. באופן פרדוקסלי, אם שוביו של גלעד שליט משתפים אותו במידע מישראל, הנוגע לחוסר הסכמתה של הממשלה 'לשלם את המחיר' עבור שחרורו, רמת החרדה שלו עשויה דווקא לרדת".
ד"ר נעמן מסביר: "לאדם יש יכולת הסתגלות מופלאה, אך יש גם שחיקה. חייל חטוף בשבי נמצא בבדידות פיזית ונפשית, חסר אונים, בתנאים של אי ודאות, הצפה חרדתית קיומית וחשיפה מתמדת לאיומים יום-יומיים, וזה מצב שוחק ביותר". לדבריו, "חלק ממדיניות החוטפים היא לשבור את נפשו של השבוי. ככל הנראה, לרוב החטוף מאבד את תחושת הזמן ושוביו מנסים לדכא אותו ולהעביר לו מסר שהמדינה ומשפחתו שכחו והפקירו אותו. כמו כן, עלולות, כמובן, להיות תחושות ותגובות פיזיות קשות לשהות הארוכה ולמצב הנפשי בתנאים לא אנושיים שכאלה, אך קשה לדעת מהן. עלולות להופיע תופעות כגון אנמיה, פצעי לחץ, זיהום ותופעות נוספות כתוצאה מפגיעה אפשרית במערכת החיסון".
^^מה מחזיק אותו חזק ואופטימי?^^
ד"ר נעמן: "אלמנט התקווה. לבני האדם יש חוסן בסיסי נפשי נפלא ונשגב, והוא מתעצם בתנאים קשים. וזו בעצם נקודת התקווה שלי למה שקורה עכשיו עם גלעד שליט. אני מקווה ומאמין שהוא מדמיין חוויות נעימות מילדותו וחייו הזכורים לו עם משפחתו וחבריו ונאחז בתקווה. ככל שאישיות החטוף חזקה וחסונה יותר מלכתחילה, כפי שתואר גלעד, יש לו יותר יסודות של תקווה. הוא אף עשוי, לדוגמה, לבסס את תקוותו, ובצדק, על כך שבעבר שיחררו חיילים שהיו בשבי, והמדינה והמשפחה עשו כל מאמץ בכיוון זה. כך שיש בהחלט מקום לקוות שהמרכיבים של הסתגלות והתעצמות החוסן עוזרים לו לשרוד ואפילו להתחזק".
"מה שיכול לסייע לשבוי להקטין את רמת הפחד והחרדה הוא יצירת שגרה כלשהי", מסביר ד"ר גרין. "זו יכולה להיות שגרה של עבודה פנימית, באמצעות חשיבה ודמיון. למשל, לדמות את השיבה הביתה, לתכנן תוכניות, לשוחח בדמיון עם האנשים הקרובים ולהאמין בשחרור. או, שגרה גופנית - הפעלה קבועה של איברי הגוף החופשיים, הליכה, אכילה וכו', וגם שגרה באמצעות הקשר הקבוע עם החוטפים. ככל שהשבוי יצליח ליצור לעצמו, באמצעים המעטים שיש לו, תנאים של שגרה, היכולת שלו להתמודד גם עם מצבי הפחד והחרדה תהיה גדולה יותר".
^^כיצד החייל השבוי חוזר לחיים הרגילים לאחר שחרורו?^^
ד"ר גרין: "הפגיעה הטראומטית אינה מחלה שאפשר לרפא, ואין נוסחאות פלא או שיטות קסמים (כפי שמטפלים שונים מכריזים מדי פעם) המעלימות את הטראומה. פוסט טראומה היא פגיעה קשה במיומנויות הרגשיות המסייעות לנו ליצור תחושת ביטחון בעולם שלעולם אינו בטוח. הפגיעה הטראומטית דומה לכריתת יד או רגל. לא ניתן להצמיח מחדש את היד או את הרגל, אבל ניתן ללמוד לחיות במצב החדש ולתפקד באופן טוב ומלא. הדרך הטובה ביותר היא ליצור עבור נפגע הטראומה סביבה תומכת ויציבה מיד לאחר הפגיעה (או השחרור מן השבי, כשמדובר בשבויי מלחמה) או, במידה והדבר לא נעשה, ליצור סביבה כזו ברגע שמופיעים הסימנים הפוסט טראומטיים מאוחר יותר. תמיכת המשפחה או בת-הזוג חשובה ביותר בתקופה זו, אך כדאי לעשות זאת גם בהדרכתם ותמיכתם של אנשי מקצוע ושל מערכת הביטחון. זוהי תמיכה מערכתית מורכבת, שכל אחד מן השותפים בה (בת-זוג, בני-המשפחה הקרובה והרחוקה, אנשי מקצוע, נציגי מערכת הביטחון) משפיע על יכולתו של השבוי לשוב ולתפקד מחדש במערכת החברתית והתעסוקתית. כל שיבוש במערכת הזו, כאשר אחד השותפים בה אינו ממלא את תפקידו, עשוי לעורר מחדש את חוסר הביטחון של השבוי ולהגביר את התופעות הפוסט טראומטיות.
ד"ר נעמן: "בעבר ראיינתי פגועי שבי שחלקם אף עשו דוקטורט על השבי. הם תיארו איך הם עברו מעין תהליך של פסיכואנליזה עצמית, בזמן הישיבה בשבי הסורי, לדוגמה. הנבירה הפנימית עלולה אמנם להיות קשה ביותר ומעיקה, אך לעיתים היא דווקא מחזקת. מעשית וכללית, שבוי יכול לחזור לחיים נורמליים. אמנם עלולה להיות השפעה מתמשכת מעצם היותו בשבי, אך היא יכולה להיות אפילו חיובית ומחזקת בנסיבות מסוימות. וכמו שאומרים בצה"ל, מה שלא הורג, מחשל".
"החשש מהלא נודע הוא תגובה נורמלית והוא משותף לכל בני האדם", אומר ד"ר גרין. "הטראומה אינה נובעת מן החשש מהלא נודע, אלא מהתגשמותו של חשש כזה. כאשר אדם נופל בשבי, החשש הזה הופך להיות מוחשי, וגורם לו לאבד את האמון במערכות שהעניקו לו ביטחון עד לרגע הנפילה בשבי. ככל שהטראומה ואיבוד הביטחון גדולים יותר, הסכנה ללקות בעתיד בתופעות פוסט טראומטיות גדולה יותר. תופעות אלו יופיעו לאחר השחרור מן השבי. התופעות הפוסט טראומטיות עשויות להופיע חודשים ואף שנים רבות לאחר האירוע, כפי שקרה להלומי קרב ולפדויי שבי רבים".
ד"ר גרין מוסיף, כי התופעות הרגשיות מתבטאות בהתקפי חרדה, הדומות להתקפי לב (לחץ בחזה, קשיי נשימה) והן גורמות לחשש לצאת מן הבית, להימצא בסביבה שבה נמצאים אנשים רבים, וכן להתקפי זעם בלתי נשלטים הגורמים לנתק עם הסביבה הקרובה והרחוקה (משפחות מתפרקות, נפגעים יחסי חברות ויחסי-עבודה), וכן בנתק רגשי. התופעות הגופניות מתבטאות בדיסוציאציה (קשיי התמצאות בסביבה המוכרת), בקושי להתמקד ולהתרכז, בהפרעות זיכרון, וכן במחלות גופניות הנובעות מן הלחץ שאינו פוסק (בעיות עור, טחורים, כיבים ובעיות עיכול). הביטויים הישירים לבעיות אלו בחיי היום-יום הם התרבות התאונות, חוסר יכולת לקיים יחסים חברתיים ומשפחתיים וחוסר יכולת להתפרנס.
ד"ר גרין מוסיף: "לרוע המזל, נפגעי הטראומה, השבויים והלומי הקרב, אינם זוכים לטיפול שיאפשר להם לשוב ולתפקד, בראש ובראשונה בשל התפקוד הלקוי של אגף השיקום, וגם בשל חוסר ההבנה של הציבור בנושא זה, והזלזול כלפי פגיעות רגשיות קשות כל-כך, שקשה להבחין בהן מבחוץ. במקום להגיש עזרה לכל מי שנפל בשבי או למי שעבר אירוע טראומטי, מתעלמים פקידי אגף השיקום מכל פגועי הטראומה, וכופים עליהם תהליך ארוך של הגשת בקשה להכרה בנכותם. זהו תהליך מייגע ומשפיל, שרוב פגועי הטראומה ובני משפחותיהם אינם מסוגלים לעמוד בו, ולכן רובם עדיין אינם מוכרים".
