רפואת עיניים: כיצד אנו רואים?

העין היא איבר הראייה שלנו. היא עושה זאת על-ידי כך שהיא מזהה גלי אור. כמעט לכל בעלי החיים יש עיניים, במגוון אדיר של סוגים; מעיניים פשוטות ובסיסיות שרק מסוגלות להבדיל בין סביבה מוארת לחשוכה (כמו אצל שבלולים) ועד עיניים מפותחות בעלות חדות ראייה גבוהה ביותר, אפילו בהשוואה לבני אדם (כמו עיניהן של ציפורים טורפות), שאף מסוגלות לראות אל תחום העל-סגול (כמו החרקים). אצל רוב הטורפים, כמו גם אצל האדם, העיניים ממוקמות בקדמת הראש, כדי לאפשר התמקדות בטרף. אצל בעלי החיים הנטרפים העיניים ממוקמות בצידי הראש, כדי לאפשר להם להבחין בטורפים באמצעות שדה ראייה רחב.

כדי שנראה עצם מסוים, צריכים להתרחש מספר תהליכים בשלושה אתרים: בעצם אותו אנו רוצים לראות, בעין ובמוח.

כדי להבין כיצד אנו רואים יש להבין תחילה כמה דברים על האור, כי אנו יכולים לראות רק מפני שעצמים מחזירים את האור הפוגע בהם - אור השמש או כל אור אחר. אולם, כל עצם מחזיר אור בצורה אחרת. יש המחזירים את כל האור הפוגע בהם ואותם נראה בשלמות. יש עצמים המחזירים רק חלק מהאור הפוגע בהם ואותם נראה פחות טוב. יש הבולעים את כל האור הפוגע בהם ולא מחזירים דבר, ואת אלה לא נראה כלל.

יש גם חשיבות לזווית ההחזרה של האור, מכיוון שכאמור, כדי לראות גוף בשלמותו אנו צריכים לקלוט את כל הקרניים החוזרות ממנו. וכך, משטח חלק יחזיר את קרני האור בזווית החזרה השווה לזווית הפגיעה, ולכן כמות קרני האור שתגיע לעינינו תהיה גדולה יותר ונראה אותו טוב יותר. מנגד, משטח מחוספס יחזיר את קרני האור שיפגעו בו בזוויות שונות, מה שיגרום לקרניים המוחזרות להתפזר, כך שחלקן לא תיקלטנה בעינינו וכפועל יוצא נראה את המשטח המחוספס פחות טוב מאשר את זה החלק.

קרני האור המוחזרות מהעצמים בסביבה פוגעות בעיניים. לעין שכבה חיצונית, הנקראת 'לובן', המשמשת מעטפת לעין. היא מכוסה בחלקה הקדמי על-ידי קרום דק הנקרא 'לחמית'. האור חודר ונכנס לעין מבעד לקרנית - הכיפה השקופה שבקדמת העין, האוספת את קרני האור, מכנסת אותן, בדרכן אל תוך העין וגם מגינה על החלקים הפנימיים בעין. קרני האור חודרות את הקרנית ועוברות דרך חור הנמצא במרכז הרקמה המעניקה לעין את צבעה, הנקראת 'קשתית'. אותו חור במרכזה של הקשתית (האזור השחור), הוא ה'אישון'. האישון מתכווץ ומתרחב בעזרת שרירי הקשתית וכך הוא מווסת את עוצמת האור הנכנס, בדומה לצמצם של מצלמה - ככל שהסביבה חשוכה יותר הוא נפתח ומאפשר לכמות גדולה יותר של אור להיכנס, ולהיפך.

מאחורי הקשתית והאישון נמצאת העדשה, שתפקידה (כמו במצלמה) למקד את האור על פני הרשתית, המצפה את חלקה האחורי של העין. העדשה בנויה משכבות שכבות, כמו בצל, וכאשר העין רוצה להתמקד בעצמים קרובים, העדשה משנה את קימורה והופכת לכדורית. לצורך התמקדות בעצמים רחוקים, השריר המפקח על ההתכוונות, מתרפה והופך את העדשה לשטוחה יותר. כל זה נעשה בעזרת אותו שריר מפקח המכונה 'השריר הריסני'. עם ההזדקנות העדשה מאבדת מגמישותה ומיכולתה להתעבות וכך פוחתת יכולתנו להתמקד בעצמים קרובים, כמו בקריאה.

לאחר שקרן האור חדרה דרך הקרנית, עברה באישון ויצאה מהעדשה כשהיא ממוקדת, היא עוברת דרך חלל מלא נוזל צמיג, הוא הגוף הזגוגי (body vitreous), הממלא את העין, ואז פוגעת ברשתית, אשר מצפה את חלקה האחורי הקעור של העין. מסע קרני האור מקבל תפנית חשובה על הרשתית, כאשר זו הופכת אותן לאותות חשמליים, המועברים אל המוח דרך עצב הראייה. את הרשתית ניתן לדמות לפילם במצלמה והיא כוללת מיליוני תאי עצב הרגישים לאור (פוטורצפטורים) ונקראים 'מדוכים' ו'קנים'. אנרגיית האור עוברת באותם תאי עצב תהליכים כימיים, אשר מתרגמים אותם לאותות עצביים/חשמליים. מרבית תאי העצב הללו (כ-120 מיליון) מרוכזים באזור קטן ורגיש, הנקרא 'הכתם הצהוב'. צפיפות התאים הרגישים לאור בכתם הצהוב, משפיעה על חדות התמונה המתקבלת, בדומה לרזולוציה על מסך המחשב - ככל שצפיפותם גבוהה, כך עולה היכולת של העין להפיק תמונה חדה יותר.

התמונה המתקבלת על הרשתית הפוכה ודו-ממדית, בעוד שלעולמנו שלושה ממדים (לפחות). האחראי להפיכת התמונה הדו-ממדית ההפוכה לתמונה ישרה ותלת-ממדית כמו במציאות, הוא המוח.

קרני האור שהפכו ברשתית לאותות עצביים, מועברים אל המוח דרך עצב הראייה (Optic Nerve), המכיל כמיליון ומאתיים אלף סיבי עצב. עצב הראייה מתחיל בקיר האחורי של העין וחוצה דרך ארובת העין אל מסילות הראייה של המוח עד לתחנתן הסופית באונה העורפית (החלק האחורי ביותר של המוח), שם נמצא מרכז הראייה ושם גם מתבצע עיבוד הנתונים ויצירת התמונה.

תינוקות עד גיל שנה חווים תמונת עולם הפוכה, מכיוון שמרכז עיבוד התמונה במוחם עדיין אינו מפותח.

כ-50% מפעילות המוח מוקדשת לעיניים.

העין מורכבת מיותר משני מיליון חלקים.

השרירים החיצוניים המניעים את גלגל העין הם השרירים החזקים ביותר בגוף, יחסית לעבודה הנדרשת מהם.

אנו ממצמצים בממוצע 12 פעמים בדקה, ובסך הכל יותר מ-10 אלף פעמים ביום. המצמוץ מגן על העין, הן מפני פגיעה בה, והן מפני התייבשות, בכך שהוא עוזר למרוח את נוזל הדמעות על פני הלחמית.

תאורה בלתי מספקת עשויה לעייף את שרירי העין, אך אינה מזיקה ואינה פוגמת בראייה.

קיימים 7 גווני צבע לקשתית העין. הנפוץ מכולם הוא הצבע החום. לכ-8% מאוכלוסיית העולם עיניים כחולות, והירוק הוא הנדיר ביותר - רק ב-2% מאוכלוסיית העולם.

הצבע מגן על העיניים מהקרינה העל-סגולה, העלולה לגרום נזק לרשתית, בזכות הפיגמנט שבקשתית. זו הסיבה, שבקרב יוצאי מדינות שטופות שמש יש יותר עיניים כהות, שלהן כמות פיגמנטים גבוהה.

דמעות הן נוזל מלוח, המיוצר על ידי בלוטת הדמעות ומרטיב את העין ללא הפסקה. בלוטות הדמעות ממוקמות בשקע מיוחד בגולגולת, מעל ומצידי ארובת העין, מאחורי העפעפיים העליונים.

קיימים שלושה סוגי דמעות: הדמעות המופרשות בשגרה, המשמנות את העין ושומרות שהקרנית תהיה תמיד לחה ונקייה מאבק. נוזל הדמעות מכיל חומרים המסייעים למערכת החיסון במלחמתה במזהמים ובחיידקים. סוג שני של דמעות הוא "דמעות הרפלקס", הנוצרות כתוצאה מגירוי של העין על ידי גוף זר או חומרים (אדי בצל, גז מדמיע וכד'), ותפקידן לשטוף החוצה את הגופים המגרים. בנוסף ישנן את "דמעות הבכי", המופרשות כתוצאה מרגשות עזים או מכאבים חזקים. עדיין לא ברור לגמרי מדוע אנו דומעים בזמן בכי, אולם ידוע שלדמעות הבכי יש מבנה כימי שונה מדמעות הסיכה, ואחת ההשערות טוענת שהן משמשות כאמצעי להוצאת הורמוני מתח מהגוף.

פרופ' בנימין מילר הוא מנהל מחלקת עיניים בקריה הרפואית רמב"ם.

לכתבות נוספות בנושא בריאות, רפואה מונעת ואיכות חיים, היכנסו לאתר הקריה הרפואית רמב"ם.

בואו לדבר על זה בפורום בריאות העין.