חדש: פורום קטרקט

לעדשה הטבעית של העין (העדשה הקריסטלינית) מספר תפקידים אופטיים המאפשרים למקד את התמונה על הרשתית: ראשית, תווך שקוף המאפשר לקרני האור לעבור בחופשיות; שנית, כוח אופטי הממקד את קרני האור המגיעים מאובייקט רחוק על הרשתית. ושלישית, היכולת לשנות את קמירות העדשה, ומכאן את כוחה, ולמקד קרני אור המגיעים מאובייקט קרוב ("אקומודציה").

איבוד שקיפות העדשה ("קטרקט", ובעברית "ירוד") הינו תהליך הזדקנות טבעי ושכיח, הגורם לירידה בחדות ואיכות הראיה. הפתרון היחידי כיום הינו ניתוח להסרת הקטרקט, ובו מוצאת העדשה הטבעית העכורה מן העין. על מנת להשיב את הראיה, יש לפצות על אובדן העדשה הטבעית בעזרת עדשה חליפית. עד לפני שנים לא רבות היה הפתרון היחידי משקפיים עבים מאד (12-15 דיופטר), כבדים ומסורבלים, הגורמים לעיוותים קשים של התמונה ולתלות מוחלטת במשקפיים. עדשות מגע יכולות להוות פתרון אופטי מצוין, אך עלולות לגרום אי סבילות ודלקות, וכן הן קשות להכנסה על-ידי אנשים קשישים המהווים את עיקר האוכלוסייה האופיינית של מנותחי קטרקט.

בתקופת מלחמת העולם השניה טיפל רופא העיניים האנגלי Harold Ridley בטייסים שלעיניהם חדרו רסיסים מחופת המטוס שנפגע מאש האויב. ד"ר רידלי שם לב לעובדה כי רסיסי החומר הפלסטי (המוכר כ"פרספקס") לא גרמו כל תגובה דלקתית ולעיתים נשארו בעין שנים רבות מבלי לגרום כל נזק. כתוצאה מהגילוי, הוא חשב שניתן ליצור עדשות תוך עיניות זעירות אשר יושתלו לתוך העין באופן מבוקר מבלי שיגרמו לתגובה דלקתית או דחית השתל.

בשנת 1949 הושתלה על-ידי ד"ר רידלי העדשה התוך עינית הראשונה. חלק מהעיניים להן הושתלו העדשות התוך עיניות (עת"ע) סבלו מבעיות קשות אשר נבעו ממבנה העדשה ומיכולת הקיבוע שלה בתוך העין. בשנים שחלפו מאז פותחו ושופרו העדשות התוך עיניות, וכיום מהווה השתלת עת"ע חלק בלתי נפרד מניתוח קטרקט.

העדשה הטבעית מצויה בתוך מעין שקית (קופסית) המקובעת לגלגל העין בעזרת מיתרים גמישים. בניתוח הקטרקט מבוצע פתח במרכז הקופסית, חומר העדשה מוצא החוצה, ואת העדשה המלאכותית משתילים בתוך הקופסית, במקום בו הייתה קודם העדשה הטבעית. העת"ע בנוי מחלק מרכזי אופטי ומרגליות היקפיות גמישות המקבעות את העדשה למקומה. במקרים הנדירים בהם מוצאת או נקרעת הקופסית, ניתן להשתמש בעדשות אלטרנטיביות הממוקמות קדמית לקשתית ונתמכות עליה. כמו-כן, ניתן לתפור את העת"ע לדופן העין או לקשתית בעזרת תפרים זעירים.

בניתוח הקטרקט המודרני מוחדר לתוך העין מכשיר דרך חתך זעיר של כ-3 מ"מ, אשר מרסק את חומר העדשה ושואב אותו החוצה ("פאקואמולסיפיקציה"). על מנת לא להרחיב את הפתח בעין, פותחו עדשות תוך עיניות מחומרים רכים (כגון סיליקון, הידרוג'ל וחומרים אקריליים) שניתן לקפלן ולהחדירם לעין בעזרת פינצטות או בהזרקה, דרך החתך הזעיר. יתרון הניתוח בחתך הזעיר הוא שהשיקום הראייתי מהיר מאד (תוך ימים), ניתן לחזור כמעט מיידית לפעילות מלאה, ורמת הבטיחות גבוהה מאד.

הסיבוכים הקשורים לעדשות תוך עיניות נדירים וקשורים בעיקר להשתלה לא מבוקרת או לטעות בחישוב כוח העדשה. ה"סיבוך" השכיח ביותר הינו התעכרות מרכז הקופסית האחורית, המתפתחת בכ-10-20% מהמנותחים, ובעיקר בצעירים שבהם, ומתבטאת בדרך-כלל חודשים עד שנים לאחר הניתוח. הטיפול בעכירות הינו מרפאתי, בעזרת לייזר, היוצר חור במרכז הקופסית ופותח מחדש את ציר הראיה. קביעת כוח העדשה הדרוש מבוצעת לפני הניתוח בעזרת מדידת קימור הקרנית, מדידת אורך גלגל העין ושימוש בנוסחאות מורכבות בעזרת מחשב. יכולת הניבוי של התוצאה האופטית הסופית עומדת על כ- 90% בטווח של + 1 דיופטר.

לעדשות התוך עיניות המקובלות מוקד אופטי אחד קבוע. כלומר, מי שיראה טוב לרחוק ללא משקפיים יזדקק למשקפי קריאה, ולהיפך. כמעט תמיד יש צורך במשקפיים לאחר הניתוח, לפחות לאחד מן המצבים. בשנים האחרונות פותחו מספר סוגים חדשים של עדשות תוך עיניות; ישנן עדשות שנמצאות בשלבים נסיוניים וישנן כאלו שנמצאות כבר בשימוש קליני נרחב:

1. עדשות "מולטיפוקליות" - מאפשרות לראות בחדות הן לקרוב והן לרחוק. עדשות אלו הן פשרה אופטית, והן עלולות לגרום לראיית הילות סביב מוקדי אור.

2. עדשות "פאקיות" - מושתלות בעיניים בהן לא הוצאה העדשה הטבעית והן משמשות כתיקון לקוצר או רוחק ראיה.

3. עדשות "אקומודטיביות" - יכולות לשנות את כוחן האופטי ולהתמקד לקרוב ולרחוק במנגנון הדומה לתהליך הפיזיולוגי של העדשה הטבעית. יעילות עדשות אלו עדיין לא הוכחה והיא נבחנת בשימוש קליני.

השתלת עדשות תוך עיניות נחשבת כיום כחלק בלתי נפרד מניתוח הקטרקט המודרני ומאפשרת ראיה טובה וחדה סמוך לאחר הניתוח. פיתוחים וחידושים נוספים מבטיחים שיפורים נוספים באיכות הראיה והקטנת התלות במשקפיים.

בואו לדבר עם פרופ' אהוד אסיה בפורום קטרקט - בניהול העמותה לחקר בריאות העין.