במי אנחנו מתאהבים?

בני היה חלומם של נשים וגברים כאחד: מבנה גוף אתלטי, גברי, מצליחן, אינטליגנטי ונעים-הליכות. רבים התאהבו בו והוא התאהב ברבים, אלא שלא היה מדובר באותם אנשים.

שנים רבות של טיפול לימדוני שרגש והיגיון אינם הולכים יחד, אלא שבני היה חד כתער בניתוח המציאות, בעוד שבחיי האהבה שלו הוא היה "פנטזיונר" מוחלט. לא שחסרו לו מחזרים ומחזרות, כולל כאלה שתאמו את טעמו, אך תמיד "זה לא היה זה". מי כן היה "זה"? הבלתי-מושגים, אלה שלא היו מעונינים בו.. כמה פעמים שאלתם את עצמכם: איך זה שאני מתאהב באנשים שאינם מעונינים בי ושמי שאני מעוניין בו לא מעוניין בי? תילי תילים של מחקרים ניסו להתמודד עם השאלה "במי אנחנו מתאהבים?" הפסיכולוגיה החברתית חקרה את המצבים בהם אנשים מתאהבים וגילתה שישה תנאים עיקריים להתאהבות.

בספרה "התאהבות" סוקרת פרופ' איילה מלאך-פיינס ממצאי מחקרים העוסקים בתנאים שנמצאו קשורים למערכות יחסים ארוכות טווח.
סמיכות (proximity) - היא התנאי הראשון שמאתרת הפסיכולוגיה החברתית כמקדם התאהבות: רוב האהבות החלו, מסתבר, באותו בניין, באותה שכונה, באותה אוניברסיטה וכדומה. ככל שאנשים נחשפו זה לזה פעמים רבות יותר, הם למדו לחבב יותר זה את זה.

עוררות (arousal) - הוא התנאי השני: אדרנלין, מסתבר, מעורר אהבה. מחקרים שנערכו בארץ בתקופת מלחמת המפרץ, מצביעים על פריצה מחודשת של אהבות שנשחקו - הפאניקה, הפחד מאובדן, החיים בצל הסכנה - כל אלה עוררו אנשים להתקרב מחדש.

התנאי השלישי מצביע על הבדל בין גברים ונשים: גברים נוטים להתמקד במראה ונשים באישיות. מה קורה עם אלה שאינם "יפים"? "היופי", אומר הפתגם הידוע, "בעיני המתבונן": גבר רגיש, מתחשב ובעל חוש הומור עשוי להיחשב אטרקטיבי, גם אם איננו נופלים לרגליו בגלל מראהו החיצוני (ולא אחת כבר הרמנו גבה: "איך היא יוצאת איתו?/הוא איתה?/הוא איתו?/היא איתה?").

התנאי הרביעי הוא הדמיון (similarity) - ככל שבני-הזוג דומים יותר זה לזה מבחינת רקע, עמדות, ערכים, השכלה, גנטיקה, בריאות נפשית ועוד, כן סיכוייהם להתאהב גדולים יותר. עד כמה שאנחנו אגוצנטריים ונוטים להתרכז בעצמנו, טוב נעשה אם נשכח קצת מעצמנו ונביע עניין בזולת. אנשים אוהבים שמתעניינים בהם. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. אם אתם רוצים שיתאהבו בכם, תנו לצד השני את ההרגשה שהוא משמעותי עבורכם (קשה, אני יודע, אנחנו הכי מעניינים את עצמנו, אבל).

התנאי החמישי הוא, אם כן, הדדיות.

ולבסוף, דאגו לאתר את צרכי הצד השני ולספקם. תנאים אלה לא נלקחו ממדריך התאהבות כלשהו, אלא הם ממצאי מחקרים.

אם כל כך טוב, אז למה (לפעמים) כל כך רע? כאן אנו נזקקים לפסיכולוגיה הקלינית כדי להבין מה בנו - ולא בסביבתנו - גורם לנו להתאהב במי שאינו מעוניין בנו ולהיות אדישים כלפי מי שמביע בנו עניין. מה מבדיל בין אנשים המתאהבים בקלות, מרוצים, לא נבהלים מהתלות ההדדית וחשים ביטחון באהבה לעומת אלה הנמנעים ממנה ("אני כל כך עסוק", "אין לי זמן להשקיע עכשיו") ואלה המתאהבים באובייקטים הלא נכונים ולכן נדחים ולבסוף מתייאשים? בכול אשמים ההורים, כמובן, ובעיקר האם. אם נדחינו בילדותנו ע"י הדמות המשמעותית ביותר בחיינו, זו שהיינו תלויים בה לסיפוק צרכינו והיא איכזבה ולא הייתה שם כשהיינו זקוקים לה - לא נחפש "חוויה מתקנת" בבגרותנו, אלא נתעקש, באופן בלתי-מודע כמובן, לחפש ולמצוא טיפוס דומה, כזה שידחה אותנו שוב ושוב. הביטוי המקצועי לכך הוא "חזרה כפייתית" (compulsive repetition). החתיך האולטימטיבי, הסובל מבעיה זו, ימשוך אליו גברים ונשים כמו זבובים, אך הוא תמיד ימצא לעצמו את התליין שלו. באחת מחוויות הילדות, החרוטה היטב במוחו של אחד ממטופליי, הוא זוכר את עצמו כתינוק חסר-ישע בלול סגור, מסמן לאימו להתקרב אליו והיא יוצאת מהחדר. את הדמות הזו הוא הפנים ומאז אינו מסוגל לתת אמון בזולת. כילדים אנו תלויים בהורינו לסיפוק צרכינו ולכן איננו יכולים לכעוס עליהם. מבוגרים שעברו בילדותם חוויות דחייה כאלו חוזרים אל זירת הפשע ונמשכים, באופן כפייתי ולא מודע, למי שידחה אותם שוב.

כיצד פותרים את ה"פלונטר" בטיפול? ראשית, חשוב להבין שהתאהבות כרוכה באחריות. אם אנחנו אחראים, משמע שהבחירה בידינו: לא לחזור שוב ושוב על התסריט המוכר וההרסני. שנית, יש לטפל ביחסים ההרסניים בזמן אמת. עבודה על הקשרים הפתולוגיים שיוצר המטופל מועילה יותר מחיטוט בילדותו.
הסטטיסטיקה על פנייה לטיפול מעידה על כך שנשים פונות לטיפול פי עשרה מאשר גברים. לתופעה זו סיבות שונות. בין היתר, תהליך ההכשרה של גברים ונשים בחברתנו לתפקידי-המין המסורתיים מעודדים את האישה להודות בחולשותיה ולדבר עליהן, בעוד הגבר מחונך לדבר פחות ולעשות יותר, להסתיר את חולשותיו, להתכחש להן ולהפגין חזות חיצונית של אדם חזק ומתמודד. מסיבות אלו נמצא פעמים רבות שלא זו בלבד שהאישה היא זו שיוזמת את הטיפול הזוגי, אלא במקרים רבים היא גם היחידה המגיעה אליו, משום שבעלה מסרב להצטרף. נכונותן של נשים להתבונן אל תוך עצמן וסירובם של גברים לעשות כן, עוזר לגברים להאשים את הנשים במשבר בקשר הזוגי. במקרה כזה מומלץ לאישה להתחיל את הטיפול לבד, בין אם בעלה יצטרף אליה מאוחר יותר ובין אם לאו. כשאנחנו מדברים על זוג, אנו מדברים על מערכת, ששינוי בכל אחד ממרכיביה עשוי לגרור בעקבותיו שינוי במערכת כולה. אם, למשל, האישה יצאה לעצמאות ובעלה מתקשה לקבל זאת ואף מסרב להגיע לטיפול, בהחלט ייתכן שטיפול אינדיבידואלי באישה יחזק אותה והשינוי שיחול בה יגרום לבעלה להתייחס אליה כפחות מובנת מאליה, דבר שיגביר את חרדת הנטישה שלו וכתוצאה מכך, ישתפרו יחסים. בכל מקרה, טיפול שאינו נובע ממצוקה של המטופל וממוטיבציה של האדם להגיע אליו ולדבר על עצמו אינו יעיל. לכן, עדיף לא להשקיע מאמצי שכנוע במי שמתנגד לטיפול (בקיצור: "היי חכמה ולא צודקת" - השינוי שיחול בך, במידה ותרשי לעצמך להיעזר בטיפול, יהיה בעל השלכות לגבי התייחסותו של בן זוגך אלייך).

פעמים רבות מצאתי שעבודה עם שני בני הזוג במקביל בשיחות אינדיבידואליות היא היעילה ביותר, משום שהיא מאפשרת לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי של הפוטנציאל שלו, בעוד ראיית שני בני הזוג יחד עלולה לטשטש את הגבולות ביניהם. וכמובן, ישנם גם מצבים רבים בהם לא נוצרה זוגיות ממשית ומתמשכת, ואז בהחלט מומלץ להגיע לטיפול אינדיבידואלי כדי להבהיר את הסיבות לכך שאנו מתאהבים במי שאנו מתאהבים ואיננו יכולים לממש איתו את האהבה, או במילים אחרות, מה גורם לנו לדחות את מי שמעונין בנו ולהימשך אחרי מי שדוחה אותנו.



בואו לדבר על כך בפורום פסיכותרפיה, בניהולו של ד"ר רובינשטיין

על הכותב: ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית נתניה. הוא מתמחה בחקר האישיות, בפסיכודינמיקה ובפסיכופתולוגיה ועוסק בפסיכותרפיה במסגרת קליניקה פרטית בתל-אביב.
דואר אלקטרוני ליצירת קשר: