שדיים: סמל הנשיות

"למי שייכים שדיה של האישה? האם הם שייכים לאישה או לגבר המלטף אותם? ליונק הניזון מהם? לרופא הקובע מתי יש לבדוק אותם או להרחיקם? למנתח הפלסטי? לתעשיית הבגדים או לעולם הפרסום?" (מרילין יאלום, מתוך ספרה "ההיסטוריה של השד").

השאלה הזו מיטיבה לשקף עולם ומלואו של משמעויות, סמלים ומושגים הקשורים באיבר הספציפי של האישה. הרי בעידן הזה נשים מרבות לפנות לניתוחים פלסטיים כדי להגדיל, להקטין או להזקיף את השדיים. אנחנו משקיעות בחזייה בודדת הרבה יותר כסף מהפריט שמכסה אותה, כאשר לחזייה נלווים אביזרים לקישוט, החל מרצועות סיליקון כדי שלא יראו, ורצועות סיליקון מקושטות שכן יראו. אנחנו עומדות מול הראי ומודדות את זווית החריץ וגודל המחשוף, כאשר השדיים קופצים אלינו ללא הרף מפרסומות ומשלטי חוצות. ואם אנחנו שומעות על אם שחולצת שד כדי להיניק את תינוקה בחנות בגדים בירושלים, ומתבקשת לעזוב בשל התנהגות לא נאותה בציבור, מה אנו אמורות להבין מכך?

אם אפשר להשתמש בשד של האישה כאלמנט פרסומי בקטלוגים של חברות בגדים (ואגב, עושים זאת גם בקטלוגים של אותה רשת חנויות בגדים שדרשה מאותה אישה מיניקה לעזוב), מדוע דווקא אקט של הנקה, שהוא הטבעי ביותר, "זכה" לתגובה של מוקצה מחמת מיאוס? למה לא שמענו אף פעם על אישה שהתבקשה לעזוב מקום ציבורי, בגלל שהמחשוף שלה היה גדול מדי וראו לה את הציצים?

השדיים זכו לשירי הלל משחר ההיסטוריה. למעשה, כבר בשיר השירים, מהללים אותם. העזה גדולה הייתה לו, לשלמה המלך, כי מי הלל את שדי האישה בפרט ואת גוף האישה יפה יותר ממנו? והנה לכם טעימה: "דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים פרק א' פסוק י"ג), "שני שדייך כשני עופרים תאומי צבייה הרועים בשושנים" (פרק ד' פסוק ח'), "זאת קומתך דמתה לתמר ושדייך לאשכולות: אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן וריח אפך כתפוחים" (פרק ז').

מה יותר ארוטי ומיני ממילים אלה?! ובכל זאת, לאורך ההיסטוריה ההתייחסות לשדי האישה עברה תמורות והשתנתה בהתאם לצו השעה.

ד"ר ניצה בן ארי, מרצה לחקר התרגום באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "דיכוי הארוטיקה", אומרת כי התרבות העברית החדשה שהתגבשה בארץ, ביקשה ליצור תדמית של הצבר הפוריטני: כזה שלא מעשן, לא משתמש במילים גסות, טהור מבחינה מינית. "במסגרת הזו נמחקו כל הביטויים הקשורים לאברי מין, מגע מיני, ארוטיקה ואהבה, ביניהם מילים כמו שדיים ואפילו ערווה", היא מסבירה. "לכל המילים שנבחרו בקפידה רבה היה מטען שלילי: בית הסתרים, מבושים. גם המילה שדיים נכנסה לאותה קטגוריה. שני המקומות היחידים שנעשה בה שימוש היו בשוליים, במגזינים ובספרי הרומן הזעיר, ובמקביל בז'אנר הפסאודו רפואי, קרי ספרים להדרכה מינית".

רוני הלפרין, ד"ר לספרות עברית ומרצה בחוג ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב, מספרת על הפרדוקס התרבותי שקיים בהתייחסות לשדיה של האישה. "לשדיים ישנה הגדרה כפולה ומנוגדת תרבותית", היא אומרת. "מצד אחד, מדובר באיבר ארוטי. מצד שני, הוא נחשב לאיבר אמהי. באופן שהתרבות מתנסחת היום, את יכולה להיות או אישה או אמא.

ישנו תהליך שבו השד הופך להיות שד מיניק והאישה חוגגת את האימהות שלה, אך במקביל הוא מנשל אותה מהחוויה המינית. השד הארוטי והשד המיני אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת, ולא בכדי הנתונים מראים כי אחרי הלידה ישנה ירידה משמעותית בקיום יחסי מין, ירידה שמתמשכת מעבר לתקופה הראשונית של לאחר הלידה.

השדיים הם איבר המשתנה לאורך חייה של האישה. בתקופת הילדות הם לא קיימים כלל וניצניהם מופיעים לראשונה בגיל ההתבגרות.

"בגיל העשרה השדיים מתחילים לאותת על סימנים של שינוי והצטרפות למעגל הנשים", אומרת גילה ברונר, מנהלת השירות הסקסולוגי במרכז לרפואה מינית בבית חולים "שיבא", בתל השומר. "בעבר נשים היו מתבגרות מינית בגיל 14 ומעלה. היום גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר ואפשר אפילו לראות ילדות בנות 9 שמקבלות וסת ויש להן חזה מפותח. כלומר, ההתמודדות עם המיניות הנשית מתחילה בגיל צעיר יותר. כל בת מתמודדת עם השאלה 'להסתיר או לחשוף וכמה'. ישנן בנות שחושפות וישנן בנות שלובשות חולצות גדולות ומסתירות.

"הקושי הגדול בהתמודדות עם השינוי הגופני הוא של הבנות שהן במיעוט", ממשיכה ברונר, "כלומר אלה שהן ראשונות להתפתח, אלה שהן אחרונות להתפתח, אלה שהחזה שלהן גדול במיוחד ואלה שהחזה שלהן קטן במיוחד. זו התמודדות לא קלה. בניגוד לפין של הגבר שמוסתר מאחורי התחתונים, השד הוא איבר שגם נראה וגם מדיד.

לכן, האתגר הכי גדול שלנו, הנשים, הוא לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולהתעלם מתגובות. יש מי שמצליחות בעניין הזה ויש מי שזקוקות לסיוע מקצועי כדי להצליח. כמובן שיש גם את אלה שפונות בגיל מאוחר יותר לתיקונים פלסטיים, כירורגיים וניתוחיים".

עם תחילת הבשלות המינית אצל האישה, השד תופס את מקומו כאיבר ארוטי, מיני. "מבחינה מינית, יש בשד משהו פרדוקסלי, דו משמעי", אומרת ברונר. "מצד אחד, הוא סמל לגירוי מיני. כלומר, האישה תשקיע בהצגתו, במידת חשיפתו, באופן שבו הוא נראה גם מאחורי הבגד ובכיסוי שלו, קרי החזייה. בנוסף, נשים משקיעות כספים בניתוחים פלסטיים כדי להרים את החזה או להגדילו, כמו גם בשיעורי ספורט כדי לחזק אותו. מצד שני, השד, או מגע בשד, לא בהכרח יכול לגרום לגירוי מיני, למרות שאינטואיטיבית מתייחסים אליו כאל גורם מעורר.

נשים רבות מדווחות לא פעם כי נגיעה בשד במהלך יחסי מין, אינה מגרה אותן כלל. חלקן אפילו מתעצבנות כשהגבר שלהן משתוקק לשד, מוצץ אותו, מועך, לועס ומעסה. אין ספק שמדובר בעניין מתסכל לשני המינים. גם לנשים, שלא מבינות איך זה שהאיבר שאמור לגרות ולעורר אותן מינית לא עובד אצלן, וגם לגברים, שחושבים שאולי אינם עושים נכון או לא עושים מספיק. כתוצאה מכך התגובה שלהם היא התעסקות יתר עם השד".

למה זה קורה? ברונר מסבירה ששדיים אכן יכולים להיות מאוד מגרים, אבל רק בתנאי שהאישה נמצאת בשלב גירוי מאוד גבוה. "אצל נשים רבות יש חשק להתחבק, להתנשק, להתמזמז, אבל רמת הגירוי נמוכה בתחילת המגע. לדבריה, חשוב שכל אישה תכיר את השד שלה ותזמין את הגבר לגעת בו רק כשהיא מוכנה.

לדברי ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית המתמחה בתחום הריון, לידה ואחרי לידה, ההתמודדות עם השינויים המתחוללים במהלך ההריון ולאחר הלידה - בגוף בכלל, ובחזה בפרט - תלויה בכל אישה ואישה וביחסה להריון שלה. "ישנן נשים שמרגישות מאוד טוב עם השינוי שמתחולל בהן, וישנן נשים שמתקשות להתמודד אתו", היא אומרת. "לחלקן הבטן הגדלה גורמת להרגיש פחות מושכות ולאחר הלידה הן מרגישות שהאיבר הזה, שנקרא שדיים, נלקח מהן והוא שייך מעכשיו רק לתינוק.

שהוא הופך להיות גורם אימהי ולפיכך אינו יכול לחזור להיות גורם מיני. לא פעם אני שומעת מנשים מיניקות שהן מרגישות 'כמו פרה שחולבים אותה'. מלבד זאת, לאחר הלידה האישה מחוברת ליצור שמאוד תלוי בה וההנקה מעצימה עוד יותר את התלות הזו. יש נשים שקשה להן להיכנס לקשר הזה".

לאחר הלידה האישה נכנסת לתקופה שאותה נהוג לכנות 'התעסקות אימהית ראשונית'. "האישה נשאבת לתוך הקשר עם התינוק והעולם כמעט נעלם בשבילה", מסבירה ד"ר הולר-הררי. "זו משימה לא פשוטה להישאב לעולם חדש ולא מוכר, ואחר כך לצאת ממנו בהדרגה. למעשה, חלק מהקשיים שנשים חוות בהנקה קשורים לקשר הטוטלי של התינוק לשד בשבועות הראשונים".

יש נשים שלא מיניקות, ובכל זאת הקשר הראשוני שלהן עם תינוקן לא נפגם. "אי הנקה לא מעידה בהכרח על קשר או חוסר קשר של האם עם תינוקה", היא מבהירה. "היכולת להעריך כיצד אישה תתמודד עם השינוי שבא עם הלידה ועם ההנקה, מתחבר מאוד לנתוני הפתיחה שהיא מביאה איתה לסיטואציה ולשלב החדש בחייה: איך הרגישה עם עצמה לפני ההריון, ולא רק מבחינה פיזית. נתוני הפתיחה והתחושות שהיו לפני ההריון, ימשיכו ללוותה גם הלאה. אישה שיש לה ביטחון בדימוי הגופני והעצמי שלה, תתמודד היטב עם השינוי, גם אם בשדיה חלו שינויים שהם לכאורה לא לטובה".

האם השד המזין והשד הארוטי יכולים לגור בכפיפה אחת? ברונר סבורה כי אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האישה, מתמקד ביכולת להפריד בין השניים: השד כגורם אימהי וכגורם מיני. ברונר ממליצה לבצע את ההפרדה באופן פיזי. "אם אישה מיניקה, למשל, רצוי שתעשה זאת בחדר ילדים או בכל חדר ניטרלי אחר בבית, רק לא בחדר שבו היא מקיימת יחסי מין", היא אומרת. "כך השד המזין לא יהפוך לשד הארוטי על אותה מיטה ממש".

הולר-הררי, לעומתה, מרגיעה ואומרת כי בתום תקופת האימהות הראשונה, ההתייחסות לשד כאיבר מיני חוזרת. "בסופו של דבר, מתרחש תהליך עיבוד של הזהות האימהית החדשה של האישה, גם כישות עצמאית ומינית וגם כאם".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון 223 של "הורים וילדים".

בואו לדבר על זה בפורום מיניות האישה.