עולם הולך ונעלם? על זוגיות לאחר הלידה

הנה העובדות הקשות:
* העייפות משתלטת על החיים
* רוב הנשים לא מעונינות במין
* רוב הגברים עסוקים יותר מתמיד בפרנסה
* תחושה של בדידות וניכור משתלטת לעיתים קרובות על היחסים

מה אפשר לעשות כדי שהזוגיות לא תיעלם בין החיתולים?

נולד לנו תינוק. רגע מאושר ללא ספק. אנחנו המומים מהנס, בעיקר אם מדובר בילד ראשון. זה פלאי. זה אלוהי, זה לא יאומן. שום דבר שהכרנו בעולם לא מדגדג את קצה המטען הרגשי של החוויה הזאת. פתאום מרגישים קרובים עוד יותר.

פתאום זה אנחנו: אתה ואני - אני ואת, לא סתם עוד זוג אוהבים, אלא שותפים למעשה בריאה בראשיתי שהוא תמצית האנושות. כן. זה אנחנו. אבא ואמא. ועשינו את זה ביחד, באהבה. ספוגים תחושת קדושה אנחנו חוזרים הביתה, אל התא הגרעיני שגזר עלינו אורח החיים המערבי. וכמו שכבר טרחו להזהיר אותנו מראש (השכנים, החברים, בני המשפחה ושאר נשמות טהורות), לא מדובר במשימה קלה.

בבת אחת משתלט עלינו כוח המשיכה של ההורות: האכלה והחתלה, להחזיק על הידיים ולנסות להרדים, להתמודד עם הבכי, עם הגוף שלא חזר לעצמו ו..."הי, רגע, תנו לנשום... תעצרו רגע..." אנחנו רוצים לומר, ונבלעים לעוד התקפת גזים, לילה ללא שינה, יומיום תובעני. נכון, הוא מתוקי התינוק שלנו... אבל... רגע, איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה? מה קורה לנו? זה מרגיש יותר כמו צוות משימה מאשר כמו שני אנשים שפעם היו זוג יונים חופשי וזורם? לאן נעלם הביחד? איפה הקירבה? התאווה? החשק המיני? איפה לעזאזל הבטן השטוחה? איך מתגברים על העייפות שכל כך מאיימת על השפיות שלנו? למה אני כועסת עליו כל הזמן? ולמה יש לה כל הזמן פרצוף של רוצחת? למה אין בינינו הבנה? תקשורת? מה עושים?

"השינויים החשובים ביותר הם אלה שעוברת האישה", אומרת איריס יוטבת, אחראית על תחום הזוגיות והמיניות ב"דיאדה" (פרדס חנה ותל אביב). "קודם כל, משתנה דימוי הגוף, שגדל בבת אחת במשך תשעה חודשים.

אחר כך, נשים מנסות לחזור למה שהיה קודם, וזה לא תמיד הולך. מתוך כך נולדת התחושה ש'אני לא בסדר, השמנתי, הגוף שלי השתנה, אני לא יכולה ללבוש את הג'ינסים שלי'. השינויים האלה גורמים לנשים להרגיש לא מושכות ולא חושניות, והן חוששות שבן הזוג לא ירצה אותן במצב הזה.

כל הרגשות הללו נמהלים בשמחת המפגש עם התינוק החדש. וברקע כל הזמן מנקרות השאלות הטורדניות: האם ויתרתי על כל חיי? על החופש שלי? על החושניות שלי?"

האם מה שאת אומרת הוא שנשים מאבדות את החשק המיני אחרי לידה?
"אני אומרת שברוב המקרים, לאחר הלידה, אין לאישה חשק מיני, וזה קורה משום שהיא מסופקת מינית, בגלל שהתינוק יונק ממנה".

זו אמירה שיכולה להיות תמוהה להרבה נשים. התינוק גורם לסיפוק מיני?!

"כשאישה נמצאת במצב סימביוטי עם תינוקה, המצב ההורמונלי שלה הוא שונה. בנוסף, כשתינוק יונק, הפטמות כל הזמן מגורות - וגירוי הוא גירוי. הרבה נשים מדווחות שמספיק להן המגע של התינוק, היניקה שלו, ויש שמדווחות כי זה גורם להן אפילו לעונג ארוטי. ואז, כאשר יש קצת שקט מהתינוק, אין חשק שמישהו ייגע בנו.

הצורך במגע קיים - אבל לא במגע מיני. יש רצון למגע מרפא, מרפה, משחרר מתחים. כל אישה הייתה מוכנה לקבל מסאז' על בסיס קבוע מבעלה. אבל כשהמין מתערבב במגע, יש לה בעיה, כי מין זה לא מה שבא לה".

נשמע קשה מאוד עבור בן הזוג.
"נכון. דרוש כאן בן זוג שיבין את ההבדלים האלה, וזה דורש שיחה מאוד עמוקה ולפעמים כמה שיחות, שכן קיים כאן קונפליקט - לא רק בינה לבין בעלה, אלא גם בינה לבין עצמה. אצל נשים רבות מתעוררים רגשי אשם תחת הכותרת: 'אני לא נותנת לו את מה שהוא צריך'.

זו לא רק אשמה, אלא גם פחד גדול, כי מגיל צעיר מאוד הפנמנו את הרעיון (וגם קראנו עליו לא מעט בספרים), שאם אנחנו לא נותנות - הגברים יעזבו אותנו. אם אני נותנת עכשיו רק לתינוק, הוא יחשוב שמעכשיו אני רק אמא ויחפש לו סיפוק במקומות אחרים. רעיון כזה חוטא להרבה גברים שאני מכירה".

כמה זמן לאחר הלידה האישה צפויה לחוות חוסר חשק מיני?
"זה מאוד משתנה מאישה לאישה", אומרת יוטבת. "כמובן שאם היא מיניקה, החשק המיני פוחת מאשר אם היא מזינה את התינוק מבקבוק בשיתוף עם הבעל.

אבל בסופו של דבר, כולן חוות מעבר חריף - גם בשל הלידה עצמה ומה שעובר על הנרתיק והפות, גם בשל המצב הנפשי המאוד שונה - בין להיות אישה, שהיא עדיין קצת ילדה שמתבגרת אל תוך הנשיות, לבין להיות אמא.

בסטטיסטיקה המאוד פרטית שלי, האישה צריכה שנה שלמה כדי לחזור לעצמה. בכל עונה חווים את השינוי באופן שונה: ברגש, בהורמונים, בגוף. הלידה היא משבר. אמנם היא משבר טוב, אבל זהו משבר עם הזדמנות לגדילה. לשם כך אנחנו צריכות ארבע עונות. נדמה לי שאישה מתחילה לפקוח את עיניה למיניות ולעולם כשתמה שנה. ואז פתאום גם התינוק עומד על רגליו וגם הגוף כבר מרגיש אחרת".

שנה זה נשמע המון זמן.
"כשבאים אלי זוגות לפני לידה, אני אומרת להם לקחת בחשבון שהאישה צריכה שנה שלמה. נשים מאוד מקוות שיגידו להן את זה. הן שמעו מחברות ויש להן איזו ידיעה פנימית שמשהו בתוכן הולך להשתנות. אבל הגברים חווים זעזוע עמוק מהאמירה, ויחד עם זה נרכשת אצלם ההבנה שאי אפשר לצפות שעשרים יום אחרי הלידה האישה תחזור להיות כפי שהייתה קודם עם כל החשק והמיניות, והם צריכים לקחת נשימה עמוקה ולצלול מתחת לגל הזה".

מאוד קשה מבחינת שימור הזוגיות.
"אין ספק שמדובר במעמסה מאוד גדולה על הזוגיות, כי אחת מאבני היסוד של הזוגיות זו המיניות. היו לנו בעבר מפגשים ביום או בלילה לסקס כיפי, ויש משיכה הדדית, ואנחנו מתגעגעים אחד לשני - ופתאום זה איננו. ולא רק איננו, אלא גם בצורה לא מאוזנת: הגבר רוצה והאישה לא (זה המצב בדרך כלל). צריך להבין גם את מקומו של הגבר. אולי גם לו קשה? פתאום יש יצור קטן שגוזל ממנו את האישה שלו ואת השדיים שאהב.

הכוונה היא לא רק במובן הפיזי. האישה בשבילו היא גם חיק, גם מקום לנוח ולהירגע. וכאשר התינוק תופס את המקום הזה, ועוד באופן טוטלי - התחושה היא מאוד קשה. אבל הוא מאוד אוהב את התינוק שלו ונמצא בתסכול. מה לעשות? מצד אחד, התינוק הכי חשוב. ומצד שני, איפה אני? גם האישה שואלת כל הזמן: איפה אני? תמיד אנחנו חושבים רק על האישה וברור לנו מאליו שהגבר צריך להתיישר על פיה. אבל לטעמי, צריך לחשוב על שני הצדדים ולתת כבוד גם למקום של והקושי של הגבר אחרי הלידה".

גם ד"ר דניאלה מאק, מרצה באוניברסיטת תל אביב ויושבת ראש האגודה לטיפול במשפחה ובנישואין, רואה את הזוגיות כמערכת בעלת שיווי משקל שמופר עם בואו של התינוק הראשון.

"כשבני זוג באים בברית הנישואין, יש ביניהם חוזה בלתי כתוב (וגם בלתי ריאלי), שבן הזוג האחד יענה על כל הצרכים הרגשיים של בן או בת הזוג. כאשר מגיע התינוק לעולם, כל הקלפים נטרפים, מפני שכאשר הוא מגיע, לא יעזור שום דבר, כל תשומת הלב של האם הטרייה חייבת ללכת אליו. אין ברירה. התינוק באמת תלוי במאה אחוז במי שמטפל בו.

ואז נוצרת בבת אחת פגיעה ברמות הכי בסיסיות של החיים: אין שינה. אין זמן לאכול כמו שצריך. לפעמים גם אין זמן ללכת לשירותים מתי שרוצים. בוודאי שאין זמנים איכותיים לדיבור ולאהבה.

"אי אפשר לתכנן כמעט שום דבר והמערכת כולה נכנסת לתקופה כאוטית. כל אחד מרגיש שהעצמיות שלו נפגעת, בוודאי האב הטרי שלא קשור באופן סימביוטי לתינוק כמו האם. בחברה שלנו", מוסיפה ד"ר מאק, "האב עדיין נתפס כמפרנס העיקרי ועכשיו הוא צריך לדאוג לפרנסה גדולה יותר, ובדיוק באותו זמן האישה מצפה ממנו להרבה עזרה וסיוע, כי יש תינוק חדש בבית".

כלומר, הקונפליקט המוכר בין הפרנסה לבין הבית.
"נכון. זה לא הולך יחד, אבל מתרחש באותה תקופת חיים שבה הכל נעשה בו זמנית: גם לבנות את עצמנו מבחינה כלכלית ומקצועית, וגם להקים משפחה לתפארת ולהקדיש זמן לילדים. בחברה שלנו רוב הסבות והדודות עדיין עובדות. כולם עובדים. בני הזוג צריכים להתמודד בכוחות עצמם עם כל המטלות, וזה מותח את כוחות הגוף והנפש עד אין סוף, כך שאין ספק שמדובר במשבר.

בעולם הטיפול מכנים את זה משבר נורמטיבי. כלומר, שאפשר ואף רצוי לספוג אותו. אבל צריך להיות מוכן. וכאן אני רואה חשיבות עליונה לסדנאות חינוכיות-מקצועיות לזוגות".

לאיזה מין סדנאות את מתכוונת?
"חשוב שתהיה סדנה שתכין את בני הזוג למה שעומד לקרות לא רק בלידה ובהנקה, אלא בהורות עצמה, ובכלל זה לעובדה שהאיזון הזוגי הולך להיות מופר למשך תקופה מסוימת. צריכות להיות סדנאות כאלה שפתוחות לכל הזוגות במחיר סמלי. אני חושבת שהמדינה צריכה להשקיע בהורים לפני שהיא משקיעה בילדים. צריך לתת להורים הצעירים מידע. הדברים לא צריכים לנחות עליהם ב'בום', ואז הם מרגישים: 'אוי ואבוי. אנחנו דפוקים. אנחנו לא בסדר.

רק אצלנו זה קורה'. ומתחילות האשמות הדדיות. צריך לדעת שזה נורמלי שהמצב נעשה כאוטי. זה נורמלי שאני רוצה לצרוח על התינוק שלי. זה נורמלי שאין לי בכלל סבלנות לבעל שלי. זה נורמלי שבעלי רואה אותי עדיין שמנה אחרי הלידה וחושב: 'איפה האישה הטרייה, היפה, האוהבת, המפנקת שרק עכשיו נישאתי לה? לאן היא נעלמה? מה זה הדבר העייף הזה עם הגוף שהוא לא הגוף שהתחתנתי אתו? ומה זה התינוק המתוק הזה, שבעצם קצת הורס לי את החיים?'

"יש המון רגשות אמביוולנטיים", מסבירה ד"ר מאק, "ומאחר שבני הזוג לא יודעים שזה נורמלי, הם חושבים שמשהו לא בסדר ומתמלאים רגשות אשם. וכיוון שרגשות אשם זה הדבר שהכי נורא לשאתו - אז מאשימים. כך מתחילה מסכת של כעסים בין בני הזוג שמעיבה על התקשורת ביניהם ואז נוצרים קצרים והתנתקויות".

טובה ואילן, בני 31, והורים לשלוש בנות: הלן (5), ליאן (3) ודניאל (7 חודשים) - נזכרים בתחילת דרכם כהורים. טובה: "כשילדתי את הלן, לא כל כך ידעתי מה לעשות. זה היה מפחיד. ההורמונים פעלו בקצב ואילן עבד בשעות מטורפות. היה לי מאוד קשה. הרגשתי לבד וזה היה עיקר הקושי.

הייתי כמו אם חד הורית. לבד עם הלן כל היום וכל הלילה. אילן עבד נורא קשה, אז נתתי לו לישון בלילה. גם בשישי ושבת הוא עבד. למרות שההורים עזרו פה ושם, תכל'ס הייתי לבד: לקום בלילה לבד, להתמודד עם הכל לבד".

אילן: "הכל היה חדש ומפחיד, ואני בעצם לא ידעתי מה עובר על טובה. לא הייתי מודע לקושי שלה. לא הרגשתי אצלה כמעט כלום. מדי פעם היא הייתה מוציאה עלי קצת תסכולים. יום אחד יצאתי לעבודה, שכחתי משהו בבית וחזרתי לרגע כדי לקחת את זה. אני נכנס ופתאום אני רואה אותה בוכה. אמרתי: 'רגע, לפני כמה דקות הכל היה פה בסדר'. ואז הכל יצא.

"בהתחלה אתה גם לא קולט שיש לך ילד בבית. הוא שם, אבל אתה עדיין לא ממש מתקשר אתו. גם הייתה עייפות רבה מאוד. התרגלנו ללכת לישון מתי שבא לנו, ואז הכל התהפך".

ד"ר מאק: "טובה ואילן היו בתחילת דרכם כשהלן נולדה. היא הייתה בתקופת בחינות והוא היה בתחילת הקריירה שלו. עדיין לא היו להם מגורים מסודרים והיחסים עצמם היו טריים. בזמן ההריון מתחוללים אצל האישה שינויים פסיכולוגיים, נפשיים והורמונליים. הגוף משתנה וכך גם הרגשות. האישה לא מודעת לזה וגם הבעל לא מבין מה קורה. חוסר ההבנה הזה פורץ בצורה חדה הרבה יותר מכפי שיצא קודם לכן, עם הרבה יותר השמצות והרבה יותר כעסים. ואף אחד לא מבין למה, כי אף אחד לא התכוון".

את אומרת שכל המריבות האלה הן ממש תוצאה של הלידה?
"נכון. הרבה דברים מתרחשים אחרי הלידה: האמא נשארת לבד. הבעל חייב להמשיך להילחם את מלחמת הקיום ומקומות העבודה מאוד לא סובלניים לצורך המשפחתי/הורי של הגבר. הרבה פעמים אני אומרת לזוגות: תראו, אתם כועסים, אבל אתם לא כועסים אחד על השני. אתם כועסים כי נכנס לחיים שלכם 'קוץ' קטן שנקרא תינוק ואתם עדיין לא יודעים איך להסתדר אתו.

די מהר עולים גם הבדלי הגישה. אחד עם גישה יותר פתוחה, השני בא מבית עם גישה קצת יותר סמכותית וקצת יותר עם גבולות, ועל הרקע הזה צצים לא מעט חילוקי דעות: למה את מרימה אותה על הידיים? למה אתה נותן לה לבכות? בתוך מספר שבועות מתנפלים על הזוגיות כל כך הרבה דברים, וצריך הרבה מאוד סבלנות ותמיכה כדי לצלוח את התקופה הקשה הזאת".

אילן: "הכי קל היה להיכנס לפינה ולהתבצר. אבל צריך לאמץ מידה רבה של גמישות כדי לעבור את השלב הזה ולהתרגל לא להיות עייף. למצוא את הנישה שבה כל אחד מאתנו לומד בתוך המערכת החדשה מה הוא עושה ומתי, ואיך הוא יכול לעזור".

טובה: "תמיד היה לי ברור שהאמא עושה את הרוב. לכן לא ציפיתי ממנו ליותר מדי בהתחלה. לא הערתי אותו בלילה, כי ידעתי שהוא עובד קשה. בשבתות בבוקר הייתי יוצאת עם הלן לטיול כדי שלא תעיר אותו".

אילן: "וזו טעות. כי מאין אני צריך לדעת שזה כל כך קשה? רק באותו בבוקר, כשיצאתי לעבודה וחזרתי לרגע לקחת משהו וראיתי אותה בוכה - אז קלטתי. דיברנו. אבל גם אחרי שדיברנו הדברים לא השתנו פתאום. זה לקח זמן. אחרי שנה עזבתי את התחום שעבדתי בו, כי היה בלתי אפשרי להמשיך ככה. פחדתי שיהיו לזה השלכות שאני לא מעוניין בהן. בעיקרון, אחרי ששוחחנו הבנתי אותה יותר וקיבלתי יותר את הקריזות שלה".

טובה: "היו ימים שהוא נכנס הביתה ויכולתי להסתכל עליו במבט של: למה אתה נושם? אבל זה לא בגללו, אלא בגלל שהייתי סחוטה ועייפה".

"העייפות נמצאת בראש רשימת המלכודות של הזוגיות בשלב הזה", אומרת איריס יוטבת.
"יש עייפות מאוד גדולה במערכת גם לגבר וגם לאישה. אצל האישה זה יותר ברור, כי היא מיניקה, אבל גם אם אינה מיניקה, היא זו שנמצאת עם הילד רוב שעות היום. היא כבר לא עושה דברים אחרים בכלל. הגוף מגויס והמוח נסתם ומתועל לעשר מילים בממוצע: קקי, פיפי, גרעפסים, גזים, בכי וכו'. אין יותר פילוסופיה גבוהה.

יש תפקוד, והיא גם לא ישנה בלילה. אצל הגבר המצב לא יותר טוב. בדרך כלל הוא עובד יותר, כי הוא צריך לפרנס את החלק שהאישה לא מפרנסת ולהחזיק את העגלה. פתאום, כאבא של משפחה, גם הוא לא ישן בלילה, כיוון שהוא מרגיש צורך לעזור לאשתו. אז כולם לא ישנים טוב. וברגע שלא ישנים טוב מפלס השיגעון עולה. גם אי אפשר לצפות שהאנרגיה המינית תישאר כמו שהייתה כשלא ישנים טוב. שינה, ויש מספיק מחקרים בתחום הזה, היא אחד הדברים החיוניים ביותר לאדם. אז אם לא ישנים טוב ויש את כל העול הפתאומי הזה והנתינה האין סופית, שהיא בבחינת הקרבה של הגוף והנפש שלנו לתינוק (גם של הגבר וגם של האישה) - מצבנו חמור".

יוטבת מצביעה על טרגדיה אנושית אוניברסלית, שיש לה סיבה היסטורית. "הסיבה לכך היא היעלמותו של השבט. זה הדבר שהורס לנו את כל נושא גידול הילדים בתוך הזוגיות. מה קרה במאה השנים האחרונות? החליטו שאנחנו תא משפחתי של גבר ואישה בלבד. הגבר והאישה צריכים להיות שותפים מלאים. זה מאוד יפה ונפלא ורומנטי, אבל אין שום תמיכה במצב הזה.

נוצר עולם קטנטן, סגור בתוך ארבעה קירות, ואין לנו מושג מה קורה בתוכו באמת, כי אף אחד לא מדבר על זה. לפעמים האישה מדברת על זה עם החברה הטובה שלה. הגברים אינם מדברים על הנושא. אין לאנרגיה הזאת שום אפשרות להתפוגג. אין עוד כוחות אנושיים מבוגרים שיכולים לשאת בנטל כפי שהיה בשבט הקדום. אין רשת ביטחון לזוגיות, והרשת הזאת נחוצה כדי שהזוגיות תוכל לתפקד באופן נורמלי וטוב".

מה היה השבט נותן במקום הזה?
"תמיכה פשוטה. אם לאישה היו עוד מקומות לבכות ולפרוק, או יכולת לתת את התינוק שלה מדי פעם לידיים אוהבות שהיא סומכת עליהן, היא לא תרגיש לבד ולא תבוא אל הגבר שלה עם ציפייה של: תציל אותי ותהיה כל מה שאני צריכה! תהיה גם אחותי וגם החברה הכי טובה שלי, תהיה גם מאהב וגם סבלני, וגם זה שמפרנס.

זה עול בלתי אפשרי שהגבר אינו יכול לשאת. תמיד אומרים: סופרוומן. וזה עוול. אין ספק. אבל תראו מה אנחנו עושים עכשיו מהגבר. רוצים שיהיה סופרמן וזה בלתי אפשרי. חוסר השבט גורם לטעמי לבעיות הכי גדולות".

הכתבה באדיבות מגזין "הורים וילדים"