זוגיות ומונוגמיה בקרב גברים גאים

הבחור מצדו השני של קו הטלפון נשמע מתוח ומבולבל. "נשמות טובות" גילו לו שבן-זוגו בוגד בו. החבר נאלץ להודות. בקשתו של הבחור, מבולבל וחרד ככל שהיה, הייתה ברורה: הוא התנה את המשך הקשר ביניהם בטיפול זוגי, שמטרתו מניעת תופעות דומות בעתיד. חברו הסכים. ראיתי את שני בני הזוג בנפרד. ה"נבגד", בחור סולידי בסוף שנות העשרים לחייו, מיושב בדעתו ומצפה חד-משמעית לבלעדיות בקשר הזוגי. ה"בוגד", צעיר ממנו בשש שנים, בחור מבריק, הגיע לשיחה כמי שקפאו שד, חרד מאוד מניתוק הקשר, הודה שאינו יכול לכבוש את יצרו. אף שהמין עם חברו מספק, הוא חש צורך עז לפחות לאונן ליד גברים בשירותים ציבוריים, או לעשות סיבוב בגן החשמל. מוטיבציה עזה לשמור על הזוגיות, מהולה בסבל רב, הייתה נחלתם של שני בחורים צעירים, אינטליגנטיים ומבולבלים אלה.

כבר בפתיחה מן הראוי להכיר בשלוש עובדות: ראשית, הצורך המיני הוא דחף ביולוגי גרידא, בעוד נורמת הנאמנות המינית היא צו תרבותי. שנית, ממצאי מחקרים מלמדים על כך, שגברים הם מחפשי ריגושים (sensation-seeking behavior) הרבה יותר מנשים ואחד הביטויים לכך הוא ריבוי אובייקטים מיניים; נשים, לעומת זאת, שואפות יותר ליציבות ונוטות לראות במין ביטוי לרגש יותר מאשר צורך העומד בפני עצמו (כנסו לצ'אט של הומואים ולצ'אט של לסביות וראו את ההבדלים במו עיניכם). בנוסף, זיהוי ההומואים כחסרי יכולת לקשר על-ידי מטפלים, הדיוטות ולעיתים קרובות על-ידי ההומואים עצמם, מקורו בקשיים המאפיינים מחקרים על קבוצות מיעוט מסתתרות. ברור, שמקומות מפגש המיועדים בין היתר להיכרויות, יהיו מאוכלסים הרבה יותר ב"מחפשים". ייתכן מאוד שאלה שכבר מצאו ספונים בביתם המשותף, חבוקים זה בזרועות זה, ואינם נראים בשטח. למה הדבר דומה? לניסיון להסיק מסקנות על יציבות הזוגיות הסטרייטית על סמך היעדרותם של נשים וגברים נשואים במועדוני פנויים-פנויות.

האם ניתן לקיים זוגיות הומוסקסואלית יציבה? והאם מונוגמיה היא תנאי לכך? המחקרים שנעשו בנושא אינם מבוססים על מדגמים מייצגים. בסקירה ממחושבת שערכתי לצורך כתיבת היחידה על הומוסקסואליות במסגרת הקורס "פסיכולוגיה של המינים" של האוניברסיטה הפתוחה, לא מצאתי מחקר אחד שניסה לבדוק מה שיעור ההומואים שהייתה או יש להם זוגיות מתמשכת בקרב ההומואים בכלל. חלק מהקושי נובע מכך שבניגוד לסטרייטים, הומואים הם קבוצת מיעוט מסתתרת, במובן זה שאין אפשרות לדלות מהם מדגם מייצג (לעומת הקלות היחסית בה ניתן לבדוק את אחוז הרווקים והנשואים באוכלוסייה ולהגיע למסקנות על זוגיות סטרייטית).

המחקרים על זוגיות גאה השתמשו במדגמים קטנים וסלקטיביים של גברים ונשים, המנהלים משק-בית משותף שנים רבות. הם מצביעים על כך, שמשיכתם המינית של גברים החיים כזוג יורדת עם השנים עד כדי הפרדה בין חיי הזוגיות וחיי המין, אותם מוצאים כל אחד מבני-הזוג מחוץ לקשר, בהסכמה הדדית (תופעה נדירה הרבה יותר אצל זוגות לסביים, שניתן לייחסה להבדלי המזג בין גברים ונשים בכלל).

מה סיכוייו של "קשר פתוח" כזה לשרוד? ממחקרים שנערכו על זוגות סטרייטים מסתבר שצירוף שותף או שותפה שלישי ליחסי-המין, כאמצעי גיוון, מסוכן הרבה פחות מקשר פתוח, שבו כל אחד מבני-הזוג מחפש לו שותף מיני מחוץ לקשר.

אז מה עושים? קודם כל, מבינים. מבינים שהצורך המיני כשלעצמו אינו מונוגמי, מצד אחד, ושאהבה היא רכושנית מטבעה - ולכן רכושנות לגיטימית באהבה - מצד שני. מאוד קל לנו להבין שרכושנות היא חלק בלתי-נפרד מאהבה, כשאנו מדברים על אהבתנו להורינו. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להתחלק בה עם מישהו אחר, גם לא עם אחיו. ההורמונים, מסתבר, מבלבלים את התמונה וכשמדובר בשילוב בין מין ורגש, הדברים מסתבכים, בייחוד אצל גברים. ה"בוגד" שהוזכר לעיל לא היה מסוגל לתפוס מה מושך אותו לשירותים ציבוריים כשיש לו סקס טוב בבית.

חלק גדול מהעבודה על בגידות מיניות במסגרת טיפול זוגי קשור להבנה זו. אולם, לעיתים קרובות מתגלה שהצורך בגיוון, כמו גם בעיות מיניות בין בני-הזוג, משקף בעיות עמוקות יותר בחיי הזוג, השכיחה שבהן היא חוסר גבולות ביניהם: רקמה סימביוטית, בטוחה - אך חונקת(!) - שהמוצא הלא-מוצלח ממנה הוא חיפוש אחר שותף מיני אחר. למה לא מוצלח? התשובה מעשית, לא "מוסרית". עוד לא נמצאה חברת הביטוח שתערוב לנו שסקס מחוץ לקשר יסתכם בסקס. אם הוא מוצלח, רוצים עוד ואם רוצים עוד, קיימת סכנה להתאהב - סכנה שהיא סיכון לקשר הקיים ואולי סיכוי לקשר חדש.

בואו לדבר עם גידי רובינשטיין בפורום "שרינק פרנדלי" - ייעוץ פסיכולוגי להומוסקסואלים, ביסקסואלים ומתלבטים.