זוגיות: כוחה של מילה טובה

כולנו התחלנו את חיינו המשותפים עם חשבון רגשי מרשים היה לנו הרבה מה לתת לבן הזוג ולקשר. בתקופת ההתאהבות השקענו את רוחנו ונשמתנו איש ברעותו. העניין שגילינו אחד בשני, הלהיטות לדעת כל פרט, האכפתיות והדאגה, מחוות האהבה ההדדיות, הלחישות עמוק לתוך הלילה, הקרבה האינטימית, כל אלה יצרו הרגשת ביטחון ואמון אצל שנינו, וכל אחד מאיתנו הרגיש אהוב, רצוי ומוערך.

חשבנו שזה יימשך מאליו גם כשתקופת החיזור תסתיים, הרי אם אוהבים אז אוהבים לתמיד. והרי האהבה אמורה להפעיל אותנו לעשות תמיד טוב אחד לשני כמו בהתחלה. אבל הילת המסתורין הרומנטית נמוגה בהדרגה, והחיים האמיתיים התחילו. וזאת הייתה נקודת המפנה. מעכשיו צריך לשלם חשבונות, להסתדר עם המשפחות, לסבול את הטמפרמנט השונה של בן הזוג, להסכים לוויתורים ולהסתגל להרגלים חדשים.

זהו, האהבה לא מפעילה אותנו יותר. הקשיים מפעילים אותנו, העייפות מפעילה אותנו, הציפיות שבן הזוג לא מממש מפעילות אותנו. לפרגן לאהוב שכל כך התגעגענו אליו, זה לא כמו לפרגן לאחר לילה ללא שינה בגלל בכי של התינוק, או כשאנחנו עמוסים ולחוצים בעבודה, או כשאנחנו לחוצים בגלל שמועות על פיטורין בעבודה.

ככל שאנחנו שוקעים יותר בעומס התפקידים הזוגיים והמשפחתיים, מזניחים יותר את תחזוקת השלהבת הזוגית, פוחתות והולכות ההפקדות הרגשיות בחשבון הרגשי המשותף. כמו בחשבון כספי כך גם בחשבון רגשי, אם בני הזוג נלכדים בהרגל למשוך מהחשבון הרגשי יותר מאשר להפקיד בו, וההערות רבות יותר מהפרגון, והכעס בא לעתים קרובות יותר מפינוקים ומילים טובות, החשבון מדלדל ומתרוקן, ויחד אתו מתרופף ונחלש הביטחון של כל אחד מבני הזוג באהבה של רעהו.

וכך, בדרך הקשה, אנחנו מתחילים לגלות שהמשכיות הניצוץ הרומנטי בחיינו מחייבת אותנו להפסיק לצפות שהאהבה תפעיל אותנו, ולהתחיל להפעיל את האהבה. איך? על ידי מחוות אהבה הדדיות על בסיס יומי. עוד הבעת עניין בהרגשתו של בן הזוג, עוד הסכמה למשהו שחשוב לו, עוד הקשבה מרוכזת למה שהוא אומר, עוד לטיפה קטנה סתם כך בדרך בין המטבח והסלון.

אבל האם מחוות חיבה יכולות לסלק משקעי כעס עמוקים? הן יכולות לגבור על חרדות נטישה? על חשדות וקנאה? על אי הסכמות שלא יושבו מעולם? כן, הן יכולות. חשבו לרגע: איך היו נראים החיים הזוגיים שלכם אילו כל אחד מכם היה מקבל מבן זוגו תזכורת קבועה, באלף גרסאות שונות, כמה הנוכחות שלו חשובה לו, ואיזה מזל יש לו שנפגשתם? איך היו נראים הבקרים שלכם אם הם היו מתחילים תמיד במבט אוהב? איך היו נראים הערבים שלכם אם הם היו מתנהלים באופן קבוע סביב זמן משותף? איך היו נראים הלילות שלכם אם הייתם חוזרים ומוצאים את עצמכם באותו צד של המיטה? איך היתה נראית השותפות שלכם בתפקידים הביתיים אם כל אחד מכם היה דורש לעשות יותר מהשני?

לריב נכון

חשבו איך היו נראות המריבות שלכם אם ברגע של מחלוקת היה שם תמיד מישהו ששומר על שפיות, ובין הברקים והרעמים היה מצליח לומר: "רק רגע, לא לשכוח שאנחנו אוהבים". וחשבו איך היו נראים הבירורים שלכם אילו היה תמיד מישהו ביניכם שיפתח במילים: "מצטער, לא הייתי צריך", ומישהו שיגיב: "מצטער, איבדתי שליטה". ועכשיו נותר לכם לחשוב רק איך היו נראות ההתפייסויות שלכם.

פרגון על בסיס יומיומי הוא אם כן המפתח ליחסי אהבה, כי מה יכול להפריע לאהבה אם אף אחד לא צריך להילחם כדי לקבל הוכחות וחיזוקים שהוא אהוב ורצוי ומוערך? וכל אחד יודע לפרגן. פרגון זה פשוט לעשות את מה שעשינו פעם. זוכרים איך היה פעם? איך סיפרנו הכל? איך רצינו לדעת הכל? כל דבר שהשני עשה היה הכי חשוב בעולם. השתוקקנו לקרוא את המחשבות שלו, ותמיד שאלנו: "על מה אתה חושב עכשיו?", כי דעתו הייתה חשובה והתייעצנו אתו על כל רעיון. וכל אחד הרגיש חשוב ומשמעותי בחיי השני. זה פרגון.

אפשר להחזיר את הזוהר האבוד על ידי התחייבות להקדיש זה לזה זמן משותף לפחות עשר שעות בשבוע, עם תשומת לב מלאה: בלי חברים, בלי הורים, בלי ילדים. זה זמן לשיחה אינטימית, לביטויי חיבה, לעניין הדדי. זה זמן לחברות כמו פעם. זה פרגון.

אין זמן? זה תירוץ. פשוט תתארגנו, תשנו פחות, תצפו פחות בטלוויזיה ותדברו פחות בטלפון - תתפלאו, פתאום יהיה לכם זמן אחד לשני. בהתחלה יצטרך כל אחד לעשות מאמץ למען ההרגל החדש, אבל הגמול ברגשי חיבה וקרבה שנרוויח יעזרו לנו להתמיד. ואם נהפוך את זה לחוק בל יעבור, נגלה אחרי כמה שבועות שהתרגלנו. המנהג החדש התמקם בינינו ואנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכותבת היא מטפלת זוגית

בואו לדבר על זה בפורום משפחה וזוגיות.