אלימות בכדורגל: במלחמה כמו במלחמה

פורסם לראשונה במגזין "דינמי" באתר וינגייט, גיליון מס' 3 (פברואר 2004)

בשבת לונדונית אביבית (פעם בשנה יש דבר כזה) של חודש מאי לפני 23 שנים עשיתי את דרכי ברכבת התחתית לעבר איצטדיון וומבלי. זו היתה אמורה להיות נסיעה שגרתית. עוד טיול קצר של 6-5 תחנות בקו ג'ובילי עד לוומבלי פארק. אלא שהפעם, במאי 1981, הסתבר לי שמדובר בטריפ בלתי שגרתי לחלוטין. לא סתם עומס עצום, צפיפות מעיקה, אדי אלכוהול וצחנת זיעה בדרך למגרש - כל אלה כבר היו להרגל, אפילו פולקלור. זו היתה רכבת האימה והבעתה. רכבת שדים בלי לונה פארק.היה זה המשחק המסורתי שבו אירחה אנגליה את סקוטלנד במסגרת הטורניר השנתי של האיים הבריטיים (Home Internationals), ובקרונות הסתובבו אלפי אוהדים סקוטים ואנגלים שיכורים כדבעי, שלא המתינו עד להגעה בשערי האיצטדיון כדי לפתוח בקרבות ביניהם. מה שהתחיל בקללות הפך עד מהרה לדחיפות, בעיטות, אגרופים והשלכת חפצים. בתוך שניות ספורות התלקחו העימותים לכדי תלישת מושבים, ניפוץ נורות וניתוץ חלונות. הרכבת המשיכה בנסיעתה והם המשיכו במלחמה. מי שלא השתייך למחנות הניצים חיפש מחסה על הקרקע. את השניות שחלפו עד שהרכבת עצרה בתחנה הבאה ואפשרה לי להימלט מהזירה ספרתי כאילו היו נצח. בפעם הראשונה והיחידה בעשור של שהות באנגליה ובביקור ביותר מ- 500 משחקים חשתי סכנה פיזית.עם ההגעה לוומבלי עצרה המשטרה קומץ אוהדים משתולל. הרוב נכנסו בשערי ההיכל וראו את סקוטלנד מנצחת 0-1. אבל במקום לנצל את הניצחון היוקרתי לחגיגות אמיתיות השתמש בו הצבא הטארטאני - כינוי לאוהדי סקוטלנד - כלגיטימציה להכות באויב האנגלי גם אחרי 90 הדקות.

האוהדים הסקוטים פרצו למגרש, עקרו את השערים, השחיתו מכל הבא ליד ורק ייחלו לאיזה אוהד אנגלי תמים שינסה לעצור בעדם. המשטרה שוב ביצעה כמה מעצרים, גם בכיכר פיקדילי, שם המשיך פסטיבל השתייה וההתנגשויות האלימות במוצאי שבת. ועם זאת היה ברור לכל שהחוליגנים עושים צחוק מהחוק, ושהמצב במגרשים רק הולך ומחמיר. אבל באותה שבת בוומבלי נפל דבר באנגליה, נפל אסימון ענק: כך אי אפשר להמשיך עוד.

טחנות הצדק והמסקנות טוחנות לאט, כך שטורניר האי הבריטי בכדורגל עוד קרטע 7 שנים רעות עד שההתאחדויות של אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד - תחת לחץ עיקש של ממשלת בריטניה בהנהגת גברת הברזל מרגרט תאצ'ר -גנזו אותו אחת ולתמיד.

אבל יד הברזל של ראש הממשלה השמרנית לא הסתפקה בכך. במידה רבה היא היתה אחראית לכך שביטול ההתמודדויות הטעונות בין הנבחרות תהיה רק אקט קטן אחד בשורה של צעדים שעיקרם מלחמת חורמה אמיתית בשד החוליגני.
אנגליה סבלה מאלימות במגרשים וסביבם בשנות ה- 60 וה- 70, כאשר הכדורגל היה לא רק מפלטם של ההמונים אלא גם זירה נוחה לתיעול האגרסיות. היום, כאשר החוליגנים היחידים שעדיין מאיימים על הכדורגל במולדתו הם כמה עשרות שמנסים להגיע למשחקי נבחרת אנגליה ברחבי העולם ולהצית את השריפות על אדמה זרה - היום כבר יודעות הרשויות בבריטניה כי מדובר לא באוהדי כדורגל אלימים כי אם באוהדי אלימות אשר הכדורגל מהווה עבורם קרקע נוחה ליצירת עימות ולמסעות דם, שברים והרס.

הדרך שבה בחרה ההתאחדות והממשלה לטפל בתופעה היתה דו-כיוונית: מניעה ואכיפה. כבר בסוף שנות ה- 70 התבשרו האוהדים על שינוי בלתי צפוי - ביטול רכבות הכדורגל המיוחדות ש'בריטיש רייל' הוסיפה ללוח הזמנים שלה בשבתות במטרה לסייע לצופים האדוקים להצטרף לקבוצתם למשחקי החוץ. עם הסרת אופציית התחבורה הזו עברה משימת ההתארגנות הקבוצתית לנסיעות לחוגי האוהדים הרשמיים הפועלים בצוותא עם המועדון, והבקרה על המצטרפים הפכה קלה יותר. מה גם שמספר האוהדים המרבי באוטובוס הוא 50, לעומת המאות או האלפים שהיו עולים - תרתי משמע - על רכבת הכדורגל. כמו בכל סוגיה אחרת, גם במאבק בחוליגניזם עמד הכסף, כלומר המימון, בראש סדר היום. הממשלה הבינה את חשיבות הנושא, הוסיפה תקציבי שיטור, מינתה שר ספורט במשרה מלאה - משרה שקיימת עד היום בקבינט הבריטי - ועבדה בתיאום עם ההתאחדות על שיפוצים ושיפורים במגרשים ומימנה טלוויזיה במעגל סגור לתפיסת כל האלמנטים האלימים.

בד בבד נאסרה צריכת האלכוהול במגרשים, והרבה מאוד משחקים בני סיכון הועברו לשעות פתיחה שאינן עולות בקנה אחד עם זמני הפעילות של הפאבים והבארים הסמוכים. על-אף שחוליגניזם במגרשים באנגליה הוא כבר גזע נכחד, עד היום מתחילים משחקים רגישים, בעיקר בחג המולד וחג הפסחא כאשר השתייה הופכת חסרת גבולות - בצהרי היום, על כל צרה שלא תבוא, או סתם בתור הצדעה למסורת.גם מועדוני הכדורגל נתנו כתף עבה במערכה: הם הגדילו את חגורת הסדרנות באיצטדיונים ונקטו צעדי פיקוח דקדקניים על מכירת הכרטיסים, בעיקר תוך שימוש ברישום מדויק ובכרטיסי חבר רשמיים שרק בעזרתם ניתן לרכוש מנוי עונתי או כניסה למשחק ספציפי. שלא לדבר על כרטיס למשחק חוץ הנמכר אך ורק לאוהדים bona fide.

כל צעדי המניעה האלה, אמיצים וחדשניים ככל שיהיו, היו מתקרבים ככל הנראה ליעילות אפס אלמלא הצטרפה אליהם בחדווה גם האכיפה, או בשפה פשוטה ומעשית יותר - הענישה.
כמו בתחומים רבים, כך גם כאן התגלו האנגלים כמי שאינם מוכנים לקחת שבויים. מדובר באומה שסופגת ביקורת חיצונית על מרובעות ומקובעות - אבל נעזרת בהן כדי להגיע אל היעד ללא כחל ושרק.
המשטרה ובתי המשפט קיבלו מהמחוקק את המסר ויישמו אותו במהירות: העונשים לחוליגנים הוחמרו, והמקרים שבהם נגזר דינם של פושעי הכדורגל זכו לתהודה חזקה במיוחד בתקשורת.

בכלל, כמו על המגרש ולמרות הביקורת על חוסר האנינות כביכול, האנגלים לא הסתירו לרגע את הטקטיקה הישירה שלהם: המלחמה היא באוהד האלים ובו בלבד. לא אחריות קבוצתית, לא עונש קולקטיבי, לא משחקי רדיוס ולא הפחתת נקודות. לחוליגן לא איכפת שהקבוצה שלו תהיה הקורבן. אדרבא, הוא אפילו מקווה שהחיצים יופנו ממנו והלאה אל המועדון, השיטה, הרשויות, הקיפוח, המדינה וכו'. מבחינת המדינה הכל בולשיט: החוליגן הוא האשם והוא זה שיחטוף את הבומבה מהערכאות.
הוא ייעצר, יישלח למאסר ממושך ולא יוכל לחזור ליציעים כל חייו.ואכן, השיטה עבדה והחלה נותנת אותותיה בנתוני האלימות. אבל העזרה הגדולה ביותר - זו שמחקה כמעט לחלוטין את החוליגניזם הביתי מן המפה, התקבלה ממקור בלתי צפוי וללא הזמנה. באפריל 1989 נהרגו באיצטדיון הילסבורו בשפילד 96 אוהדי ליברפול בעת משחק הגביע האנגלי. למוות האכזרי והטרגי שלהם לא היה אפילו בדל של קשר לאלימות. הצופים נמחצו למוות בין מושבי הבטון לגדרות בגלל כשל משטרתי בהכנסת מספר צופים מופרז ליציע העמידה במגרש. האסון זעזע את אמות הסיפים של הכדורגל האנגלי. הממשלה הקימה ועדת חקירה (שלא הסיקה מסקנות אישיות), ואילו ההתאחדות לכדורגל מינתה ועדה מיוחדת, בראשות השופט העליון טיילור, לבדיקת הבטיחות במגרשים. מסקנות ועדת טיילור היו נחרצות ומחייבות: ביטול יציעי העמידה בכל רחבי אנגליה תוך פחות מעשור.משמעות ההחלטה היתה מהפכנית: כל המועדונים התקינו יציעי ישיבה במקום עמידה, בתהליך שגבה מהם מחיר כבד: פחות מקומות, פחות הכנסה.

על ההפסד הכלכלי כיפרו הקבוצות בצורה הטבעית - העלאה חדה של מחירי הכרטיסים. בתחילת העשור הקודם, כניסה למשחק בפרמייר ליג האנגלית עלתה לאוהד ביציעי העמידה הזולים כ- 7-5 לירות שטרלינג (בהתאמה להווה).

כיום אין לו עוד אופציה זולה. מחירי הכרטיסים הנמוכים ביותר בליגה הבכירה נעים בין 20 ל- 25 ליש"ט, ורוב הכרטיסים נמכרים במחירים של 30 עד 40. צ'לסי וטוטנהאם הלונדוניות כבר מוכרות העונה כרטיסים ליציע המרכזי ב- 50 ליש"ט ויותר.

התהליך הזה היה אפליה מתקנת נגד האלימות. הוא הפך את הכדורגל האנגלי לספורט אליטיסטי, בילוי לעשירים בלבד. העלאת המחירים היתה המסנן החד ביותר של החוליגניזם. הגרעין הקשה של האוהדים (כפי שנהוג לכנותו במקומותינו) נותר מחוץ למגרש ומחוץ לתמונה. מה שנותר לאלמנטים המתפרעים לעשות זה לתור אחרי זירות קרב בסמוך לאיצטדיונים, אבל שם חגורת הביטחון והשיטור רק התהדקה. אז הם נוסעים לחו"ל, ומקווים להפתיע את הקורבנות ואת הממשלות שעדיין לא מכירות את השטיקים.ומה קורה אצלנו? מדובר כמובן בסיפור שונה לגמרי. למרות השלכת האבנים על אוהדי סכנין בשכונת התקווה, שריפת כמה מכוניות של כדורגלני הפועל ומכבי ת"א, כתובות נאצה במגרשים ועוד כהנה וכהנה תקריות ספוראדיות - אין ממש הקבלה בין מה שמכונה בישראל 'אלימות במגרשים' ובין מה שחוותה אנגליה במשך שנות דור לפני שהשמידה את מפלצת החוליגניזם. אצלנו זה עדיין משחק ילדים לעומת הממדים של התופעה בממלכה המאוחדת.
ובכל זאת, מי שמבקש מוסר השכל ימצא אותו בקלות בשיטת הטיפול: אחריות שילוחית ולקח חינוכי יפים רק בתיאוריה; אלימות ספורטיבית גודעים על-ידי ריצוץ ראש הנחש עצמו.

פורסם לראשונה במגזין "דינמי", גיליון מס' 3 (פברואר 2004)

אבי מלר הוא עיתונאי, פרשן ושדר כדורגל אנגלי ועולמי בערוץ הספורט ובערוץ 5 +; מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה


בואו לדבר על כך בפורום אימון וכושר גופני