מין בשאינו מינו

באתר האינטרנט העוסק בין השאר בגידול ילדים באופן טבעי ("באופן טבעי") , החל דיון שנבע משאלה של אם "אמא של ילד מהגן של הבת שלי (בת 5) סיפרה לי שבביקור אצלהם היא מצאה אותה ואותו בתנוחות אינטימיות, אני אפרט כדי שתבינו עד כמה אינטימיות, ולכן אני פה בעילום שם כדי לשמור על פרטיותה - היא יושבת מעל הפה שלו ערומה... היא שוכבת ערומה פסוקת איברים והוא .. אותו הדבר" ומתוך כך התפתח דיון ארוך מאוד תוך כדי מריבות, וויכוחים וסערת רגשות גדולה כפי שקורה רק בויכוח הנוגע בנימי נפשה של התרבות והנורמה.
העמדות נעו החל מ"קבלה של מיניותם של ילדים" לבין אמונה שמשהו אצל אחד הילדים האלו לא בסדר (עברו התעללות מינית וכו') ומכאן עולה השאלה, האם מיניות של ילדים הינה חלק טבעי מהחיים - כמובן שכן, אבל השאלה היא איפה עובר הגבול? והאם מיניות "טבעית" בעולם שבו ההשפעה של המדיה הפרסומות והחברה הינה משהו שלא ניתן להתעלם ממנו, היא עדיין משהו שניתן להתייחס אליו ב"טבעיות" או שיש צורך בטיפול שונה בביטויים של אותה מיניות אצל ילדים, על מנת שלא יינזקו או יזיקו לאחרים.
כל מי שגולש בפורומים של הורים וילדים באופן קבוע מבחין בשאלות ובדיונים החוזרים והנשנים אודות נושא המיניות אצל ובין ילדים, החל מהשאלה עד מתי לקלח את הילדים וכזה בשאלה מה לעשות עם אוננות של ילדים, גדולים כקטנים, שאלת האינטימיות של הילד עצמו בגן (האם לחתל קבל עם ועדה, או שמא מדובר בפעולה אינטימית?).

מסתבר שכל מה שקשור בתחום האפור של מין ומשחקי מין, ושל מגע וטיפול באיברי מין (כביטוי טבעי או כהתנהגות חברתית) מעורר הרבה מבוכה ותהייה, הורים יכולים לבלות שעות ארוכות בדיון על עגלה וחיתולים, אבל לרוב שאלות על מין נידונות בסוג של ריחוק פדגוגי.

מה צריך ללמד ילדים, האם הדאגה מוגזמת? והאם משחקי מין אינם חלק מהטבע האנושי?, ושוב השאלה היא עד איזה גבול, האם חיקוי של מעשים מיניים פר אקסלנס כפי שתוארו בהודעה שפתחה את הדיון אינם חורגים מגבול ה"רופא חולה"? ומאיפה כל הפולמוס הזה נובע?

הנורמה החברתית קובעת את הציפיות של החברה מן הפרט להתנהגות מסוימת, בתור שכזו, היא משמשת קנה מידה לשיפוט התנהגותו של הפרט בחברה.
התנהגות נורמטיבית (שבהתאם לנורמה) נחשבת להתנהגות מקובלת או נורמלית, ולכן להתנהגות רצויה. התנהגות לא נורמטיבית נחשבת ללא מקובלת או ללא נורמלית, ולכן להתנהגות לא רצויה.
משחקי ילדים הינם בעלי זיקה ברורה לעולם המבוגרים, הן על ידי חיקוי והן על ידי הכנה של הילד דרך משחק לתפקידיו כבוגר (בובות, מכוניות, מטבח, כלי עבודה וכו').
מיניות והתקשרות מופיעות בשנה השניה לחיים כמערכות המארגנות מרכיבים משמעותיים של התנהגות הפעוט ומוסיפות מימדים חדשים להתפתחות של תחושת האני.

שינויים ההתפתחות הזו משנה את האחדות של השנה הראשונה וגורמת לפעוט להבין יותר את המשמעות שלו כאדם אל מול העולם, מה שגורם גם לתוקפנות וגם לתחושות המיניות להופיע.
גופו של הפעוט הוא גם התיאטרון שבו מופיעים לראשונה גם תוקפנות ומיניות. ישנו תיאור (בספרות המקצועית) גרפי כמעט של: ''הכעסים של גדילת השיניים, התקפות הזעם של אימפוטנציה של השרירים ופי הטבעת" ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין גילוי עצמי והתגלויות גופניות מיניות (או, מה שנתפס בעינינו המבוגרים כ"מיניות") לבין מה שקורה בפועל, ולמה בעצם זה קורה?

ילדים מדברים בחופשיות ולעיתים בעקביות על שאלות העוסקות במיניות. לעיתים הם מבקשים להביט ולגעת באברי המין של ההורה, מבקשים מההורה לגעת באברי המין שלהם ומדברים על התחושות שאברי המין מעוררים בהם.
הורים נוטים להגיב לגבי ההתנהגות המינית של ילדיהם בבהלה, ובתחושה של "חוסר התאמה" מה שעשוי לגרום לילד לקשר בין כעס לבין עוררות מינית, למרות שעבור הילד ההתנהגות הנ"ל (לדוגמא, בקשה לגעת באבר המין של ההורה) היא טבעית לחלוטין ותואמת את התפתחותו ה"נורמלית" (שוב, הכל במרכאות..) מצד שני, אסור להתעלם מהפחד התוקף כל הורה הצופה הבהתנהגות מינית שנראית לו "חורגת מהרגיל" אצל בנו/בתו הקטנים, הפחד שמא "מישהו עשה משהו" לילד, ובגלל זה ההתנהגות היא כזו (א' ב' או ג') בין השאר, ניתן למצוא אצל ילדים שעברו תקיפה מינית; דיכאון, תוקפנות ועוינות, התנהגות מינית בלתי-הולמת, פחד ובעיות בביה"ס/בלימודים (אין ספק שאחד מסימני האזהרה של ילד שעבר תקיפה מינית היא התנהגות מינית או ידע מיני שאינו תואם את הגיל הכרונולוגי של הילד) עוד מצאו כי אצל ילדים שעברו פגיעה מינית, ישנה נטייה להתנהגות היפראקטיבית, שינויים בדפוסי השינה ו/או בהרגלים אחרים, רגרסיה בהתנהגות, ביעותים, הרטבה, מצבי רוח ירודים, התנהגות אלימה כלפי אחרים וכלפי בעלי חיים. קנדול-טאקט ושות' - הערכה עצמית נמוכה ותלונות גופניות על כאבים ובעיות שונות גופניות המתגלות כפסיכוסומאטיות - הן בעיות נפוצות בקרב ילדים שעברו התעללות.

איפה נופלת ההתנהגות של המטפלים בגן? כהורה, אנחנו מלמדים את ילדינו שלאף אחד אסור לגעת בו פרט להוריו - ומה קורה כשבאה דמות סמכותית כמו מטפלת בגן, משכיבה את הילד על גבו, חשוף, ומחליפה לו חיתול - יום יום או התנהגות בעייתית שעלולה לגרום לטשטוש הגבולות האלו?

הזיהוי של הילד את עצמו כשייר למגדר מסויים אינו משהו מולד כפי הנראה, אלא נרכש, במובן זה האדם אינו נולד "גבר" אלא הופך להיות "גבר" ומהעיקרון הזה ניתן להסיק כי תקיפה מינית או התנהגות מינית בגיל הרך היא מפתח להבנת התחושה המגדרית של הילד.
פיתוח הזהות המיגדרית הנורמלית בילדות, טראומתי לכשעצמו, וכולל בתוכו פיצול, וארגון מחדש של כל חווית הזהות, עד למיצוב הסופי כ"גבר" או כ"אשה".
כל ילד חווה טראומות קטנות (בסגנון "רק בנות לובשות שמלה ומתאפרות" "רק בנים מקללים והולכים בלי חולצה" "את רואה? לנעם יש בולבול, לך אין") בדרך להגדרה המינית השלמה שלהם.
התקיפה המינית נתפסת כטראומה, שהיא אירוע הקורע את מרקם החיים, ומאיים על השלמות הנפשית.
אנו רואים כי הטראומה מערערת את תפיסת הסובייקט את עצמו ומתוך כך מערערת את תפיסתו המגדרית.

את ההתפתחות המינית/פסיכולוגית של הילד ניתן לחלק לשלושה חלקים:

* תפיסתו המוקדמת של הילד לשיוכו לאחת משתי הקבוצות בחברה - נשים או גברים. בגיל 3-4 80% מהילדים כבר מזהים עצמם כשיכים לאחד משני המינים.

* הרכיב השני הוא התנהגות מינית - זכרית ונקבית. מדובר בבחירת צעצועים ובתפקידים במשחקי חברה. התנהגויות אלו נצפות כבר בגיל שנה וחצי, אך ברורות סביב גיל 3-4.

* הרכיב השלישי הוא האורינטציה המינית. התנהגויות אלו נצפות כבר בילדות, אך מקבלות אישור בגיל ההתבגרות המוקדם, 14-17.

בכל אחד מן השלבים ניתן לזהות נקודות מפתח, שבהם ההתנהגות המינית (חריגה או נורמטיבית) עשויה בהחלט להשפיע על עיצוב הזהות, ולכן כל פגיעה בהתנהגות הזו (לטוב ולרע) עשויה אף היא להיות בעלת השפעה.

ממחקרים שנערכו לגבי השפעת הטלוזייה והתקשורת על הזהות המינית של הילד מראים שהחשיבות בחשיפה לתכנים מסויימים תלויה מאוד בגיל ובשלב ההתפתחות הקוגניטיבית שבו הוא מצוי.
בגיל שבו ילד מתחיל לזהות את עצמו כשייך לאחד המגדרים הוא מתחיל גם להבין את ההתנהגויות הסובבות אותו ולהבין ששמצפים ממנו להתנהגות מסויים התלוייה במינו.
מחקר מעניין שנערך ב - 1974 מראה שכשמראים לילדים סרט או הצגת תפקידים ובהם משחקים תפקיד גברים או נשים בתפקידים סטיראוטיפיים האופיינים למין הנגדי, נוטים הילדים לזהות את התפקיד עם הסטריאוטיפ שלו, ולא עם האדם שגילם אותם בפועל. דבר זה מראה כיצד הם הצליחו לשנות באופן פעיל את הזיכרון של מה שראו, וכי זכרון זה עוות בכיוון של תפקידים סטריאוטיפיים ולכן ניתן להסיק שילדים מודעים ואף נוהגים לפי הגדרות סטריאוטיפיות של מה שחוו כ"נכון" תרבותית.

השכיחות של אלימות מינית במדיה הינה גבוהה. בכל אחד מכל שמונה סרטים המוקרנים בטלוויזיה, מוצג מעשה אונס או עינוי של אישה, ז'אנר זה של סרטים מעורר בצופה רמה גבוהה של מתח, של דריכות ושל חרדה, ולכן הוא מצפה לרגע, שבו תופיעה סצינת האלימות והפגיעה בקורבן. המפגש בין התוקפן לקורבן, שבו מתבצע האונס והרצח, מפיג מעט מן המתח בקרב הצופה, ויוצר באופן פרדוקסלי תחושה של סיפוק והקלה.

מסקנות המחקרים, אשר בדקו את השפעת החשיפה לאלימות מינית בסרטי טלוויזיה הן, כי צפייה מרובה באלימות מינית גורמת לאדישות ולחוסר אמפטיה לקורבנות

ילדים הם יצורים מיניים מרגע היוולדם.
מיניות היא פונקציה אנושית בסיסית כמו רבות אחרות, היא מתפתחת, פושטת ולובשת צורה בהתאם לגיל, שלב התפתחותי ושלל ההשפעות הסביבתיות קרי חינוך, תרבות, חברה, מה שמכונה סוציאליזציה וכד'.
הבנת המיניות הילדית היא עניין חשוב, בעיקר לאור התובנות החשובות של הפסיכולוגיה במאה העשרים על מיניות האדם בכלל, וזו של הילד והתפתחותו בפרט.

הציר הזה תורשה-סביבה עובד ממש מההתחלה, כלומר גם הצדדים ה"טבעיים התפתחותיים" וגם השפעות הסביבה שעושות הרבה, ולעיתים שמות, בכל מה שקשור למיניות.
מכאן שיש לראות את הילד-התינוק הרך כיצור מיני לכל דבר. הבעייה מתחילה כשמבוגרים/הורים מתחילים לעסוק בזה, בעיקר בגלל שעיסוק במין לשלוחותיו הוא עניין מסובך עד בלתי אפשרי עבורם על רקע בורות, דעות קדומות, חרדות פחדים ושאר שריטות. עצוב וחבל.
אם כך, הרי שהגישה של הורים לתינוקם-ילדם לימים, עליה להיות טבעית מחד, אך מותאמת לכל העקרונות החינוכיים הרלבנטיים להקשר ההתפתחותי של ילדם - כמו בכל עניין אחר. למשל, שאלות של גבולות, שליטה עצמית, ערכים הומניסטים בסיסיים וכד' רלבנטיות גם כאן כמו בכל תחום התפתחותי אחר. בכלל, התפתחות מינית מתרחשת בהקשר הרחב של צמיחתו של הילד וקשה לקבוע כאן מסמרות אוניברסליים ויש צורך לראות את החברה והתרבות הספציפיים בהם היא מתרחשת.

יש להבין שהתינוק עובר שלבים שקשורים להתפתחותו הכוללת - גופנית, שכלית, בין-אישית וכד'. מכלול המסרים שהוא חשוף אליהם ומועברים לו במודע או שלא במודע בעניין זה בכוחם להשפיע ולעצב גישתו למין כמו בכל תחום אחר, הכל פונקציה של יכולתו לעבד אותם.
השאלות מה מדאיג, מה מותר, מה טבעי וכו' מעצבנות...
כי הן משקפות את אותה גישה הורית פוסט-מודרנית של תלות במומחה שיגדיר איך נכון ואיך צריך לעשות ("כדי שנוכל למנוע"...) וכל זה במנותק מכל הגישה החינוכית לילד, ובמיוחד כי יש תחושה גורלית שזהו תחום רגיש ועדין במיוחד.
ובכן למומחים אין את כל התשובות, והורים יצטרכו להתאמץ, לאמץ השקפת עולם, ללמוד ולקבל הכרעות בכל עניין וגם לגבי מין. השאלה לא מה מדאיג, אלא מה יכול לתרום להגדלת הסיכויים שההתפתחות תנוע בכיוון של תחושת ערך גבוהה ויתר מימוש עצמי, ולא ההפך.
אז נכון שאישה אנאורגזמית היא קורבן של איזו שטות בילדותה, אבל לא בהכרח בהקשר למין! הרבה דיספונקציות של מבוגרים במין כלל לא קשורות למין אלא לגישתם הכללית לחיים כפי שנוצקה בילדותם בהקשרים רחבים ומגוונים ולאו דוקא מין. לכן הגישה אל המיניות של התינוק צריכה להיות חלק מהגישה הכללית אל התינוק, ומה מותר/אסור או מדאיג או טבעי במין זה בדיוק כמו בכל מקום אחר.

למשל - מותר לאכול עם הידיים על השטיח בסלון? אם כן אז מותר גם לאונן אצל סבתא על השולחן בסדר פסח. אותו דבר. אם יש גבולות, סדרים, ערכים, נורמות - אז הם רלבנטיים תמיד. אם יש כבוד לעיסוקיו של הילד, אז יהיה גם כבוד לרצון שלו לאונן, למשל (חוויה חשובה, מרגשת ומשמעותית).
ועוד דבר - אפילו לא בצחוק - בני חמש ושש זה לא מתבגרים. הגישה המחויכת-משהו הזו, סתם כי קשה איתם ולכן מכנים אותם מתבגרים יוצרת גישה מוטעית לקטנים ולמתבגרים כאחד. על מנת להיקרא מתבגר צריכים להתקיים כמה עניינים ספציפיים, ובלעדיהם זה לא זה.
אז מה אני אומר:
ילדים מגלים את מיניותם כמו דברים אחרים, ותפקיד ההורה המחנך לתווך, כמו תמיד.
מדובר במכלול מסרים, המועברים במכלול אופנים, והעיסוק במיניות מתקיים כל הזמן ולא במועדים קצובים.
הגישה צריכה להיות מושתתת על זה ש: מין הוא דבר חיובי, טבעי, מכובד ומרכזי; הוא קשור לרביה אבל - גם להנאה, הגדרה עצמית ועוד; מיניות קשורה לגישה הכללית של אדם לעצמו ולסביבתו.
בשלב המתקדם של ההתפתחות מין מבטא שיא של אינטימיות בין בני אדם; מין בונה תחושת ערך ודימוי עצמי; מין טוב קשור בקיומם של ערכים ספציפיים (ולא אורכים ספציפיים...); הגישה למין מתפתחת לכל אורך החיים בקשר להתפתחות בתחומים אחרים; החברה ולא רק ההורים עוסקים בחינוך למין.
יש לזכור: דברים רבים שלכאורה אינם קשורים למין משפיעים על גישת היחיד למיניותו.
העיקרון הבסיסי הוא להעביר מסרים נחושים, עקביים וקונסיסטנטיים בכל תחומי החינוך וגם במין! זה לא מחלקה נפרדת. חשוב להבין שמה שמיני עבורנו אינו בהכרח כך עבור ילדנו. גבולות, כבוד, אינטימיות, פתיחות, רגישות, להיות יצור מיני גם כדגם! וכו'...
מיניות בשביל ילדים, כמו בכל תחום אחר, הוא מה שיוגדר כמיני.

בואו לדבר על כך בפורום פסיכולוגיה קלינית