שירת הברבור השחור: הומו שהפך לסטרייט

כתרפיסט, המתמחה בין היתר בטיפול בהומוסקסואלים ובבני משפחותיהם, יש קבוצת פונים אחת, שמעולם לא הזדמן לי לפגוש פנים אל פנים. אלה הם הורים להומוסקסואלים, אשר גילו כי בניהם או בנותיהם היקרים נמשכים לבני או בנות מינם, ומבקשים ממני לעזור להם להשתנות. השינוי המבוקש מנוגד לרוב לרצונו של הצאצא הסורר. הוא גם אינו כולל רק משאלה לשינוי התנהגות, אלא להכחדה מוחלטת של המשיכה לבני אותו מין. הלחץ כה רב, עד שאני נדרש לתת עוד בטלפון הבטחה שזו תהייה תוצאת הטיפול. הואיל ואינני יכול לעשות כן (ולדעתי, גם לא אף איש מקצוע אחר), אני נאלץ להשיב את פניהם ריקם ולכן גם אינני זוכה לראות לא אותם ולא את הצאצא, מושא השינוי המבוקש. אני מניח שהם עוברים לאיש המקצוע הבא ברשימה, עד שנמצא מי שמבטיח להם זאת ויש כאלה.

קארל פופר, מחשובי הפילוסופים של מדעי החברה, ניסח את חוק ההפרכה. לטענתו, כדי שטענה תיאורטית מסוימת, הכללה או חוק ייחשבו מדעיים הם צריכים להיות ניתנים להפרכה. הטענות של התיאוריה הפסיכואנליטית, למשל, אינן ניתנות להפרכה ולכן אינו נחשבות מדעיות. אף אחד לא ראה "תסביך אדיפוס" ולכן טענתו של פרויד, שלפיה מדובר בתופעה אוניברסאלית שמתרחשת תמיד אינה עומדת בקריטריונים של טענה מדעית. פרויד לא היה מסוגל להצביע על מקרה שבו לא התרחש תסביך אדיפוס. במילים אחרות, אם אין יוצא מן הכלל, לא ניתן לנסח כלל במובן המדעי של המילה. "מצאו לי ברבור שחור אחד", אומר פופר, ואקבל את הכלל "כל הברבורים לבנים" ככלל מדעי. כל עוד לא ניתן למצוא ברבור שחור, לא נוכל לעולם לדעת שכל הברבורים לבנים.

אחד הגולשים יצא באופן נמרץ ביותר נגד הקביעה המקצועית המקובלת, שלא ניתן לשנות את הכיווניות המינית מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. כאחת הראיות לכך שהדבר אפשרי הבטיח במשך שבועות להביא את סיפורו האישי. בינתיים הסתפק בציטוט מחקרו של הפסיכיאטר רוברט שפיצר, ממובילי המאבק למען הוצאת ההומוסקסואליות ממדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, ה-DSM, בתחילת שנות השבעים. טענה דומה הושמעה בלהט רב ע"י ד"ר אבשלום אליצור מהיחידה ללימודים בין תחומיים באוניברסיטת בר אילן, בכינוס של האגודה הישראלית לטיפול מיני וזכתה להדים נרחבים באמצעי התקשורת.

לכינוסים של החברה האמריקאית לפסיכיאטריה היו מגיעים הומוסקסואלים לשעבר שעשו את השינוי. הם היו באים באופן מופגן עם התינוקות והילדים שלהם ונושאים שלט גדול: "תשאל אותנו". יום אחד, בכניסה למלון, עבר שפיצר את החבל ושאל אותם מה הם רוצים. הם ביקשו שהוא יחקור אותם. וכך היה. במחקרו 'האם הומוסקסואלים ולסביות יכולים לשנות את האוריינטציה המינית שלהם?', שפורסם ב-2003, הוא בחר מתוך הקבוצה 200 משתתפים גברים ונשים. ואלה הממצאים: לפני הטיפול 21% מהגברים ו-18% מהנשים היו נשואים. חמש שנים אחרי הטיפול היו נשואים 76% מהגברים ו-47% מהנשים. לפני הטיפול אף אחד מהם לא היה, כמובן, הטרוסקסואל לחלוטין, אך חמש שנים אחרי הטיפול 11% מהגברים ו-37% מהנשים אמרו שהם לחלוטין לא נמשכים לבני מינם. קראתי בקפידה את מאמרו המקורי של רוברט שפיצר, שבו הוא מדווח על מחקרו ב-Journal of Sexual Behavior בשנת 2003. כותרת המאמר, יש לציין, צנועה וזהירה קצת יותר: Can Some Gay Men and Lesbians Change their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation.

אולי ניפצתי לשווא את תקוותיהם של ההורים הנואשים, קינן החשש בליבי. והרי "שינוי" (זה כינויו של הבחור מפורום "שרינק פרנדלי") טוען שהצליח להשתנות ואנו מתנצחים מדי יום כבר כמה שבועות. ומה על אליצור, שאמנם קומם עליו אין-ספור הומוסקסואלים מיליטנטיים כמעט בכל פורום אפשרי. אמנם הוא אינו איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, אך שפיצר דווקא פסיכיאטר ולא סתם פסיכיאטר, אלא ממובילי המאבק למען מחיקת ההומוסקסואליות מה-DSM בתחילת שנות השבעים, כאמור. הייתכן שלעת זקנה "התאזן" ואולי אף "התיישר"?

הצהרות עמדה של ארגוני בריאות הנפש העיקריים בארה"ב קובעות שאין כל עדות מדעית לכך שניתן לשנות כיווניות מינית הומוסקסואלית באמצעות פסיכותרפיה, המכונה לעיתים קרובות "טיפול מתקן" (reparative therapy). המחקר של שפיצר בדק את ההשערה שיש פרטים, אשר הכיווניות המינית שלהם היא בעיקר הומוסקסואלית ואשר יכולים להפוך בעיקר הטרוסקסואלים בעזרת סוג מסוים של טיפול מתקן. במחקר השתתפו 200 מתנדבים (143 גברים ו-57 נשים), שדיווחו על שינוי מינימאלי לפחות מכיווניות הומוסקסואלית להטרוסקסואלית, שנמשך חמש שנים לפחות. התנדבות מעוררת אצלי המון הערכה, כשמדובר בארגונים כמו "יד-שרה", אך כשמדובר בנבדקים שהתנדבו להשתתף במחקר מתוך קבוצת מפגינים בעד טיפולי המרה, ברור שהסקת מסקנות מהתהליך שעברו לגבי כלל האוכלוסייה היא בעייתית מאוד. ואולם, במחקר, כמו במציאות, עושים פשרות ובכלל, הומוסקסואלים היא קבוצת מיעוט מסתתרת ורוב המחקרים שנערכו עליהם לא התבססו על דגימה אקראית, אלא על חברי ארגונים הומוסקסואליים וכיוצא באלה פרטים שאינם מייצגים בהכרח את מי שלא השתתף במחקר. אלה מיליטנטיים לכיוון הזה ואלה מיליטנטיים לכיוון ההוא אולי נעשה כאן צדק בלי לדעת. שיהיה. לא נהייה קטנוניים ונשמור על ראש פתוח אחרי הכול, אנחנו לא בקורס סטטיסטיקה ושיטות מחקר באוניברסיטה.

המשתתפים רואיינו בטלפון בעזרת ריאיון מובנה שהעריך את משיכתם לבני מינם, את הפנטזיות שלהם, תשוקותיהם והתנהגותם ההומוסקסואלית הגלויה. ציוניהם שנה לפני הטיפול הושווה לציוניהם שנה לפני הריאיון בכל מדדי המחקר. רוב הנבדקים (המתנדבים מתוך קהל המפגינים בעד שינוי, יש לזכור) דיווחו על שינוי מכיווניות הומוסקסואלית עיקרית או בלעדית לפני הטיפול לכיווניות הטרוסקסואלית עיקרית או בלעדית במשך השנה האחרונה. דיווחים על שינוי מוחלט היו נדירים. הנשים שנבדקו דיווחו על שינוי גדול במובהק מזה של הגברים הנבדקים. שפיצר נקט אמצעים שונים כדי לוודא שהנבדקים דוברי אמת, ואף אינם מרמים את עצמם, ואנו נאמין לו. וכך, מסכם שפיצר, לפנינו עדות ששינוי הכיווניות המינית בעקבות סוג מסוים של טיפול מתקן אכן מתרחש אצל הומוסקסואלים ולסביות מסוימים.

מתנדבים מתוך קהל מפגינים בעד שינוי - כבר אמרנו. לא פחות מעניינת השאלה מדוע הם מפגינים ומדוע התנדבו למחקר? אז ככה: רובם המכריע (93%) ציינו שהדת (האוסרת יחסים הומוסקסואליים ורואה בהם חטא, כידוע) ממלאת בחייהם תפקיד חשוב "באופן קיצוני" או "חשוב מאוד". 19% מהם הם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש או (שימו-לב!) מנהלי קבוצות תמיכה של הומוסקסואלים לשעבר! יותר משליש שקלו ברצינות התאבדות כתוצאה מנטיותיהם המיניות אכן מוטיבציה טובה להשתנות ואף לא מפתיעה, אם נזכור שרובם דתיים והדת רואה בהומוסקסואליות חטא. רובם (78%) לא רק הפגינו בכניסה לכנס הפסיכולוגים ואף התנדבו למחקר, אלא הטיפו בפומבי בכנסיות שלהם בעד שינוי הכיווניות המינית.

מטפל אנוכי, ולא רק חוקר, ולכן עניין אותי במיוחד מה קרה בטיפול. נניח לעניין ההומוסקסואליות, אבל מחר או מחרתיים עשוי להגיע אליי אדם הסובל מהפרעה כפייתית, המכלה את רוב זמנו ומרצו על נטילת ידיים ו/או בדיקת המנעולים בבית וכיוצא באלה התנהגויות הפוגעות באיכות חייו ואין ספק שהוא (ולא רק הוריו) רוצה להיפטר מהן. אולי אלמד משהו. מה שמאוד מרשים בעדויות הנבדקים הוא שרובם המכריע לא רק הפסיק לקיים יחסים הומוסקסואליים, אלא הפסיק להימשך לבני מינם. להתנזר, לעשות דיאטה, ללכת למכון כושר כל אלה קשים מאוד לביצוע עבור אנשים רבים, אך לא לחשוק במי שחשקת ועל מי שפנטזת, לאבד את החשק לאכול את מה שאתה אוהב ולהפיק הנאה מתרגילי כושר ששנאת כל חייך זה לא רק קשה, אלא אף בלתי-אפשרי. קשה לבלוע את הריר למראה עוגה ולנגוס חסה במקומה, אך לאן בדיוק נעלם הריר ואיך? יתר על כן: כדי לקיים יחסי מין צריך לתפקד מינית (לפחות הגברים זקוקים לזקפה), משמע, החסה הפכה להיות טעימה (אולי לא כמו העוגה, אבל טעימה ולא רק אכילה)!

ובכן, לא מעט כתוב במחקר על התפקוד המיני המוצלח עם בני או בנות המין האחר. הרבה פחות כתוב על הניסים והנפלאות שהתרחשו בטיפול.

ובכל זאת, רוב המטופלים (90%) דיווח על שימוש ביותר מסוג אחד של טיפול. כמעט מחצית פגשו אנשי מקצוע: 48% טופלו בידי פסיכולוגים, אך 25% טופלו בידי יועצי דת (pastoral counselors), שתורתם אומנותם ואמונתם טיפולם. הייעוץ מוגדר כייעוץ המבוסס על אמונה. אפשר אמנם להרחיק לכת ולומר שגם בטיפול קוגניטיבי רגיל אנחנו מדברים על אמונות מוטעות שיש לתקן, אבל... (תשלימו לבד). אולי, בעצם, מספיק לחזור בתשובה כדי להפוך מהומו לסטרייט. הרעיון הזה, אגב, לא רחוק מהמציאות גם בארצנו.

הפסיכואנליזה הואשמה באופן מסורתי בזיהוי נטיות חד-מיניות עם פסיכופתולוגיה ועקב כך, בהצבת שינוי הכיווניות המינית כמטרה טיפולית. זאת בניגוד מוחלט לעמדתו הליבראלית של פרויד עצמו (ראו "מכתב לאם אמריקנית"). רק ביבר, סוקארידס וחבריהם, פסיכיאטרים פסיכואנליטיקאים שפעלו בארה"ב בתחילת שנות השישים, פעלו נמרצות לשינוי הכיווניות המינית. הספרות המקצועית המודרנית בהחלט מעידה על כך שניתן לגייס בהצלחה טכניקות פסיכו דינאמיות כדי לעזור להומוסקסואלים לחיות בשלום עם נטייתם המינית, בדיוק כפי שטען פרויד. אז איך בדיוק טופלו 200 הנבדקים, שהפגינו בעד שינוי הנטייה המינית והתנדבו בנפש חפצה להשתתף במחקרו של שפיצר?

כאן אני מוצא את עצמי נבוך משהו. שפיצר הוא פסיכיאטר, שמכיר שיטות טיפול ואף מיישם אותן והנה הוא מדווח ששליש מהנבדקים דיווחו שהטיפול היחיד או היעיל ביותר הוא השתתפות בקבוצות תמיכה דתיות של הומוסקסואלים לשעבר. היתר (19%) דיווחו על כך שסוג הטיפול היעיל ביותר היה עבורם פגישות חוזרות עם מודל חיקוי (role model) הטרוסקסואלי, ביבליותרפיה (לא קשה לנחש מה היה הספר הפופולארי), או שינוי היחס לאלוהים בכוחות עצמם (חזרה בתשובה כבר אמרנו?)

בתשובה לשאלה "מה היו הנושאים החשובים ביותר שנידונו בטיפול?" עלו יחסי משפחה לקויים וחוויות ילדות טראומטיות ומגוון נושאים פסיכולוגיים אחרים (למשל, תשוקה לבני אותו מין). ואיך תרגמו הנבדקים את מה שהם למדו בטיפול לשינוי רגשותיהם הלכה למעשה? לעיתים קרובות הוזכר קישור חוויות הילדות או המשפחה להתפתחות הרגשות המיניים, יחסים א-מיניים עם בני אותו מין (לרוב בהקשר של קבוצת תמיכה להומוסקסואלים לשעבר), עצירת מחשבה (למשל, "כשחשבתי מחשבות כאלו, הפסקתי אותן"), הימנעות ממצבים "מפתים", והתאהבות הדרגתית עם בני או בנות המין האחר.

בקיצור, לא ניסים ולא נפלאות: החסה נשארה חסה והעוגה נשארה עוגה. לכל היותר, קצת רוטב וינגרייט דתי, עם הרבה סייעתא דשמיא, הפכו אותה קצת יותר מתוקה.

ונחזור למיודענו, קארל פופר: אכן אי-אפשר להוכיח שכל הברבורים לבנים עד שלא נמצא ברבור אחד שחור, אכן אי-אפשר לנסח כלל בלי להקיש עליו מן היוצא מן הכלל, אך במקרה של טיפול פסיכולוגי שנועד להפוך הומואים לסטרייטים הברבור השחור כל כך שחור, שהוא מחזק את הכלל שאי-אפשר להפוך הומואים לסטרייטים היוצא מן הכלל כל כך יוצא מן הכלל, שהוא מחזק את הכלל הרבה יותר מאשר אלמלא היינו יודעים על מאפייני המומרים, הממירים וההמרה עצמה. כדאי, אולי, לשוב ולעיין בתיאורו של "שינוי" מפורום "שרינק פרנדלי" שניאות לחשוף בימים האחרונים את סיפור ההצלחה האישי שלו:

"אוקי, הבטחתי ואקיים.
כפי שציינתי באחת ההודעות קודם לכן, המקרה שלי עדיין "טרי" (כמה חודשים) ,אני מרגיש שינויים והתפתחויות כמעט מדי שבוע ולכן העדפתי כמה שפחות לערב את המקרה שלי, כי הוא עדיין טרי ואני מרגיש שיש עוד עבודה לפני ואני חושב שהיה עדיף אם הייתי מספר את כל סיפורי האישי מתחילתו ועד סופו רק כאשר ארגיש שמשימתי הושלמה, אך כיוון שהבטחתי וכמה מכם (3 לפחות נידמה לי) חזרו וביקשו זאת אציין בקצרה את עיקרי הדברים שחוותי עד עכשיו.

הפעם האחרונה שזכורה לי משיכה כלשהי לנשים הייתה בסוף חטיבת הביניים - תחילת התיכון (דיי מזמן) , והייתה לבחורה ספציפית שאני זכרתי שהייתה לי כלפיה משיכה חזקה מאוד, אך באותה תקופה נעלמה לחלוטין אותה משיכה שזכורה לי שהייתה, ולא הבנתי באותה תקופה, ובשנים שחלפו מאז, מה בדיוק קרה, ואיך זה קרה, ולמרות שלא נמשכתי כלל לנשים התכחשתי לחלוטין למשיכה שלי לגברים עד שהיא הייתה חזקה מדי משאוכל להתכחש אליה והבנתי שאני הומוסקסואל. הרהרתי הרבה פעמים ,ונועצתי בהומוסקסואלים אחרים לגבי העניין, וגישת רובם הייתה שגם להם שזכורה להם משיכה מסוימת לנשים עד לתקופה מסוימת, שחלפה והתחלפה במשיכה לגברים , והם סבורים שכנראה המשיכה מהעבר היא תוצר הדמיון, אך אני סירבתי לקבל גישה זו ובשלב מסוים, לפני מספר חודשים, החלטתי שאני לוקח את העניין לידי ופועל לחקירת העניין מיסודו ולשינוי נטייתי המינית. שוב : במשך אותם שנים לא הייתה לי כלל משיכה לנשים, ואף שניסיתי לעורר אותה ע"י התנסויות מיניות עם נשים, צפייה בפורנוגרפיה. כאשר הסתכלתי על אישה יפה הבנתי בצורה ברורה שהיא יפה ואני אמור להימשך אליה (זיכרונות דהויים מהעבר) אך לא הבנתי מה בדיוק מונע ממני להימשך אליה. הבנתי שיש מחסום כלשהו שמונע זאת, מחסום שעליי להסיר, חומה שעליי לנתץ. ראיתי כמשימה עליונה להימשך לנשים.
הדרך הייתה לא קצרה (מספר חודשים), בהם עברתי דרך פסיכולוגית (שלא האמינה בשינוי) אותה עזבתי אותה דיי מהר, פסיכולוג שהאמין בשינוי, אצלו הייתי בטיפול מספר שבועות, ובתקופת הטיפול הרגשתי שקורים דברים. עדיין לא הרגשתי משיכה לנשים אבל הרגשתי שמתחוללים אצלי שינויים מסוימים. הטיפול אצלו כלל שיחות על העבר, על המשפחה, על הילדות, על ההתבגרות, על החיים ועל ההווה, ולמעשה הרגשתי באותה תקופה שהדברים חוזרים על עצמם ולא ראיתי איך פטפוטים אלו יכולים להועיל לי ואפשר להגיד שעזבתי את הטיפול בטריקת דלת, ובאותה עת דיי התייאשתי.
אך קרו דברים שגרמו לי לקום ולעמוד שוב על רגלי ולנסות שוב, אך הפעם בכוחות עצמי.
אציין ממש בקצרה דברים שעשיתי: חתירה לגילוי האמת על נטייה מינית ומקורה, לא על ידי ספרים או חוקרים (שחלקם מיושנים וחלקם אינטרסנטים) אלא ע"י היכרות אישית (ע"י התיידדות) עם הומוסקסואלים רבים והכרת סיפורם האישי, העבר שלהם, ההווה שלהם, התחושות שלהם ובעיקר: הבנת הסיבה שבגללה הם גדלו להיות הומוסקסואלים.
הסיפורים האישיים דומים אלו לאלו דמיון מבהיל. אני מרגיש שעכשיו ע"י יכול לומר על אדם מידיעת נטייתו המינית (הומוסקסואלים אינם עשויים מיקשה אחת והומוסקסואלים שונים נמשכים לדברים שונים לגמרי)(רק מתוך שיחה איתו והתבוננות בשפת הגוף שלו ובדיבור שלו) האם גדל עם אב, מה היו מערכת היחסים שלו עם הוריו ועל ילדותו (לילדים מבוהלים המבט המבוהל נשאר על הפנים גם שהם מבוגרים כבר).
דבר נוסף וחשוב מאוד שעשיתי (אולי יותר מהקודם) היא מציאת אנשים שעשו את השינוי וקבלת עצות והכוונה מהם. הריי הם יודעים על השינוי יותר טוב מכל פסיכולוג.
היו כמה ישראלים ששוחחתי איתם ובחור אחד אמריקאי ( צ'אד) ודווקא צ'אד נתן את העצות הטובות ביותר: התמודדות עם הפחדים במקום בריחה מהם, להתחיל ולהתמיד בספורט (רצוי ספורט שכולל מגע פיזי) עם גברים אחרים, להתקלח במשותף עם גברים במקלחות משותפות במקלחות ציבוריים, לחזק קשרים חברתיים עם גברים. להפנים שמה שיש לגברים אחרים בין הרגליים זה בדיוק מה שיש לי, וכך להבין עד כמה זה מטופש להסתכל על פורנו של גברים - "מה כבר להם יש שלי אין ?" כל זה נועד להשגת השוויון המוחלט ביני לבין גברים אחרים.
טכניקה נוספת השתמשתי בה, לקוחה דווקא מהטיפול אצל הפסיכולוג, והיא כללה העלאת זיכרונות ממאורעות בילדות ובעבר, שאולי עיצבו את נטייתי המינית שוב ושוב. עשיתי זאת כל פעם לפני השינה, וזה גרם לזיכרונות מהעבר לצוף.
דבר נוסף הוא לנסות להתרכז בתוך עצמי ובמאמצים לנסות ולחפור ולהבין מה מונע ממני להימשך לנשים.
את השינוי הרגשתי בסופו של דבר בין לילה. כלומר: לילה קודם לא הייתה לי כלל משיכה לנשים ולילה למחרת הרגשתי בפתאומיות פרץ אדיר ופתאומי של משיכה לנשים. המשיכה לגברים שהייתה לי נחלשה מאוד, ולמרות שקשה לכמת את נושא המשיכה, אני יכול לומר שכעת המשיכה לגברים שלי היא בערך בין שליש לחמישית למה שהיה לי קודם), וממילא המטרה שהגדרתי היא משיכה לנשים , כך שזה לא ממש משנה כמה נישאר, זה רק תופעת לוואי לדעתי.

כל מה שכתבתי כאן הוא רק תקציר מקוצר ביותר של הסיפור ולא הרחבתי מתוך רצון לקצר עד כמה שאפשר.
עדיין יש בפני עוד עבודה רבה."

עדות אחת של מטופל שווה אלף תיאוריות של מטפלים...

בואו לדבר על כך בפורום "שרינק פרנדלי"

לאתר הבית של ד"ר רובינשטיין - לחצו כאן