אמנות האוננות

אוננות הפכה מזמן לסמל למאמצי סרק, ביטול זמן ועבודה חסרת תועלת, או בקיצור - אוננות. לכאורה אפשר היה להפיל עלינו את האשמה, שלקחנו מושג וזרקנו עליו ערימה של קונוטציות שליליות. אבל חזרה למקורות הלטיניים מעלה כי מקור המלה Masturbation הוא בצירוף של שתי מלים שמשמעותן "יד" ו"לזהם, לטמא".

גם בלי להיות בלשן, אפשר להבין שהפירוש המילולי של המלה הוא "לטנף ביד", או במלים אחרות: לכלוך, בושה ותועבה.
אפשר היה לקוות שמעשה מתועב ומלוכלך שכזה יהיה מנת חלקם של מעטים בלבד, וגם אלה מופקרים ומושחתים. אבל המציאות, כרגיל, שונה לגמרי, כפי שמוכיחים המספרים.

על פי נתונים שנאספו בארה"ב, האוננות היא חוויה המשותפת למרבית הנשים (89 אחוז) וכמעט לכל הגברים (95 אחוז). אוננות היא ההתנהגות המינית השכיחה ביותר גם בקרב המקיימים יחסי מין זוגיים באופן סדיר (אחרי משגל, כמובן). התנסות באוננות היא ההתנהגות המינית החיצונית הראשונה של מרבית האנשים (בניגוד לפנטזיות הפנימיות, למשל), למרות שחלק מהנשים (הרבה יותר מגברים) מדווחות שהתנסו במשגל לפני שהחלו לאונן.

גברים שנוהגים לאונן בדרך כלל עושים זאת בתדירות גבוהה יותר משנוהגות הנשים המאוננות. זה לא מפתיע במיוחד, לנוכח הנתון הבא: 80 אחוז מהמאוננים ורק 60 אחוז מהמאוננות מדווחים על השגת אורגזמה תמיד או בדרך כלל. עם אחוזי הצלחה כל כך גבוהים, צריך להיות אידיוט כדי להפסיק.

אז עם כל ההצלחה והחיבה הרבה שאנו רוחשים לתחביב הזה, איך זה שהוא נתפס בכל זאת כנחות, ואפילו בזוי ומטונף? הרי מאיפה שלא מסתכלים על זה (ויש גם כאלה), האוננות מהווה מרכיב חשוב במיניות שלנו, בהתפתחות התקינה שלנו לאורך כל החיים, ואפילו רופאים ופסיכולוגים מדברים בשבחה. יותר מזה, לא רק שהאוננות אינה מזיקה, הם מבטיחים, היא אפילו מועילה.

אמנות האוננות, אם תרצו, היא ביטוי טבעי ותקין של מיניות בריאה אצל גברים ונשים כאחד (ואפילו ילדים, אבל לא נתעמק בזה). זו דרך מצוינת לחוות הנאה מינית, וחוקרים רבים אף טוענים שהיא תורמת ממש לבריאות המינית, בכך שהיא משפרת את הכרותנו עם מחוזות נסתרים בגוף ועוזרת לנו ללמוד מה אנחנו אוהבים יותר או פחות, ובעיקר יותר. אוננות, הם לא מפסיקים, תורמת גם להגברת הבטחון העצמי ולקבלה עצמית משופרת. והמוצר המוגמר: אדם בריא בנפשו, מודע לעצמו, שגם יודע להעביר את המידע המועיל לבן/ בת זוגו למיטה.

למרות כל האמור לעיל, ברור שאוננות אינה אייטם מקובל בשיחה הסלונית. היא אפילו לא מקור לגאווה אישית, ומלווה דווקא בחרדה ורגשות אשם.

ההסבר לעוינות נעוץ כנראה בבורות מינית ואמונות טפלות ופרימיטיביות. במשך השנים נפוצו סיפורי עם ואגדות אורבניות על האוננות שהוציאה אדם מדעתו, גרמה לעיוורון ואפילו לחרשות אצל המתמידים. או תיאורים מופרכים אודות היכולות המופלאות של האוננות להדביק בשפעת, להצמיח שיער בכף היד, לגרום לשיתוק ויש אומרים אפילו למוות. תוסיפו לכל אלה גם מאות שנים של חינוך דתי הרואה באוננות חטא, את המסרים השליליים שקיבלנו מההורים (ואולי אפילו עונש פה ושם, אם תפסו אותנו), והנה הסבר ברור ומובן למבוכה, לרגשי האשמה ולהוצאת האוננות מחוץ לתחום, ואפילו מחוץ לחדר השינה.

האוננות היא מעשה אגוצנטרי לחלוטין, שמטרתו היחידה להשיג סיפוק מיני עצמי. מה רע? זהו, שלא רע.
כל כך טוב, שיש להיזהר מהמקרה היחיד בו אוננות עלולה באמת להזיק: כשמתפתחת אוננות כפייתית, שכמו כל התנהגות כפייתית מעידה על בעיה רגשית הזקוקה לטיפול מקצועי.

אוננות היא באופן די ברור גם ברירת מחדל כשחסרים חיי מין זוגיים, וזה בסדר. היא גם יכולה להוות מעין אלטרנטיבה ל"השלמת הכנסה", כשאין מספיק מזו (במקרה השכיח שבו אחד - או אחת - מבני הזוג זקוק לה פחות מהשני).

חוץ מזה שאוננות לא חייבת לבוא במקום המין הזוגי: היא יכולה להיות חלק ממנו. שילובה באקט המיני הזוגי תשדרג אותו, תעשיר אותו וגם תגלה לכם כמה דברים שאולי לא ידעתם זה על זו.

ואם אתם חוששים מהתנגשות בין אוננות ומעשה האהבה - אל תטרחו. בניגוד לפעמים אחרות, הפעם הקביעה היא נחרצת: לא, לא, ושוב לא. נהפוך הוא. מדובר בשתי ההתנהגויות המיניות השכיחות ביותר, שמשלימות ומפרות זו את זו, מגבירות את הפתיחות ההדדית ובונות אינטימיות. אוננות הדדית יכולה אפילו לפתור גילויי קנאה או חוסר בטחון מצד בת זוג, שחוששת שמצאת לך אולי פרטנר טוב יותר ממנה: אתה.