מילה טובה

תהליך ההחלטה לגבי השמירה על שלמותו הייתה קשה ומייסרת. פורום "ברית מילה בעד ונגד" ואנשי עמותת "קהל" היוו אלומת אור בשבילי וסייעו לי מאד בקבלת אינפורמציה ובתמיכה רגשית. ברצוני לסכם כאן את הנימוקים להחלטתי בתקווה שמסמך זה יסייע להורים מתלבטים לקבל החלטה שאתה הם יוכלו להיות שלמים.
ראשית, מספר הבהרות למניעת אי הבנות:
אני מתכוון להתייחס אך ורק לטיעונים המרכזיים בעיני, כלומר, לאלו שנראים לי החזקים ביותר בעד הטיעון שלי ולאלו שמהווים המכשולים המשמעותיים ביותר בתהליך ולהסביר את אופן ההתמודדות שלי אתם. אני מנסה להיות הגון בהצגת הדברים אך יש לי דעה ברורה בנושא, איני מסתיר אותה ואיני טוען לאובייקטיביות.

ההתייחסות שלי לנושא היא במישור החילוני בלבד.

אקט המילה המקובל כיום במובן הדתי שלו יילקח על ידי כנתון ואני משאיר את נושא הטקסים החלופיים לאחרים.

כמו כן, בכוונתי לסכם את הידוע לי מקריאת מקורות שונים אך איני מצרף מובאות מדויקות. כולי תקווה שקריאת הכיוון שלי תאפשר לאלה ביניכם שרוצים לגלות עוד למצוא את המידע הזמין בפורום, בספריות ובאינטרנט.

אני מתכוון להתחיל דווקא בסוף ולתת סיכום של הסיבות מדוע החלטתי להותיר את בני שלם:

1. אין במילה תועלת בריאותית משמעותית מוכחת.

2. מעשה המילה פוגע פגיעה בלתי הפיכה בפוטנציאל התפקוד של איבר המין.

3. איני מאמין בשום גורם שאינו ממשי ופיסי הדורש ממני לבצע את האקט הזה.

4. השתייכותו של אדם לעם היהודי מגיעה מתוכו ואינה נקבעת ע"י סממן חיצוני כזה או אחר.

5. הפחד מפני התעמרות עתידית של הסביבה בילד אינו מהווה סיבה מספקת לביצוע המילה (הטיעון הזה יקבל התייחסות מיוחדת משום שכפי שהפחד הוא בעיקרו רגשי ואינו מבוסס על עובדות כך גם צריכה להיות ההתמודדות אתו).

6. רגשות אשם שאנו חשים כלפי מישהו היקר לנו (הורה, אח גדול, סבא וכד´) אינם מצדיקים אקט בלתי הפיך בתינוק חסר ישע.

7. גרימת נזק בלתי הפיך לא חיוני באדם שאינו יכול להתנגד מהווה מעשה לא מוסרי.

משרד הבריאות האמריקני שינה את מדיניותו לפני מספר שנים ופרסם הצהרה שאין תועלת בריאותית כלשהי בברית מילה ושהוא אינו ממליץ לבצע אותה. תמיד יהיו כאלה שיתווכחו עם הנתונים ולכן איני טוען כאן שאין תועלת בריאותית כלל. אני טוען שהתועלת במידה שהיא אכן קיימת היא בטלה בשישים לעומת הנזק שנגרם בשמה לאיבר חיוני בגוף. ישנן מספר מחלות המככבות ברשימת התועלות הבריאותיות, לכאורה, של המילה:
דלקת בדרכי השתן - נשים רבות סובלות מדלקות חוזרות בדרכי השתן אך איננו מבצעים מילת נשים כדי למנוע מחלה זו. בתקופות מסוימות היו רופאים שאכן הטיפו לכך משום שכנראה שזו אחת התועלות של מילת נשים אך בעינינו זה נשמע אבסורד. למרבה הצער, זה לא נשמע לרובנו כזה אבסורד כשהנזק נגרם לאבר מין גברי. מלבד זאת, בעידן האנטיביוטיקה מהווה דלקת בדרכי השתן מטרד ותו לא.
סרטן הפין - שיעור הלוקים בסרטן הפין הוא כה מזערי שגם אם אכן יש מחקר המוכיח שגברים נימולים לוקים בו בשיעור של חצי או שליש מגברים שלמים הרי שההבדל הוא כמו להבדיל בין גרגר חול לחצי גרגר חול. אגב, המחקר המצוטט בנושא זה הוא בעייתי מאד משום שהוא השווה אוכלוסיות שפרט לשיעור המילה בהן נבדלו זו מזו בתחומים רבים של אורח חיים. כמו כן, ישנה התאמה בין אורח חיים (החלפה תכופה של בני זוג, עישון וכד´) והסיכון ללקות במחלה זו. מדובר כאן בהתמקדות יתר ובמעשה קיצוני מדי לעומת גודל הסיכון. ישנן נשים רבות הנמצאות בסיכון גבוה עשרות מונים ללקות בסרטן השד אך בוחרות שלא לבצע כריתה מונעת. בהתחשב בסיכון המזערי ובגיל בו לוקים גברים במחלה זו קבלת החלטה שכזו על ידנו בשלב כה מוקדם בחיי הילד היא שערורייתית בעיני. אם בבגרותו יחליט הגברבר להסיר את עורלתו כאקט מונע מתוך חשש מפני סרטן הפין הוא חופשי לעשות זאת.
סרטן צוואר הרחם אצל בנות זוג - לא קראתי בעצמי נתונים מבוססים בנושא. גם אם יש כאלו וגם אם ההבדל גדול דיו ושיעור הלוקות במחלה הוא משמעותי מספיק הרי שעד שסיכון זה מגיע, בנכם יהיה בוגר דיו כדי להחליט בעצמו אם ברצונו לבצע מילה או לא כ- "אקט אולטימטיבי של אהבה לבת זוגו". אני מתקשה להאמין שגברים רבים יבחרו לעשות זאת. בשום אופן, אין לנו זכות להחליט בשבילו במקרה זה.

בתחום הזה יש המון חומר באינטרנט ולאלה מבינינו שאינם פתוחים לשוחח על מין קשה לצפות בחומר הזה אבל אני מעודד אתכם לקרוא ולהשכיל משום שזו נקודה מרכזית. העורלה היא לא סתם חתיכת עור קטנה ולא נחוצה. מדובר בפיסת עור אשר אצל אדם בוגר מגיעה לגודל של גלויה אם פורשים אותה. מדובר בעור רגיש ביותר ורווי בעצבים שבינו וביו העור של איבר המין מופרש חומר סיכה טבעי (סמגמה). ביחד עם העורלה נכרת בראש האיבר חלק בו נמצא ריכוז העצבים הגדול ביותר שיש על הפין. משום שאין כיסוי לראש האיבר הוא מתייבש ומאבד רגישות (כמו כפות רגליים המפתחות עור קשה). העורלה משנה לחלוטין את הדינמיקה של יחסי מין גם ביחיד וגם בזוג.
מדובר כאן בפגיעה בפוטנציאל והדגש כאן הוא על המילה פוטנציאל. יהיה זה מגוחך לצפות שהעורלה תעניק לבעליה באופן אוטומטי איזה סוד כמוס להנאה ולאושר. הדימוי היפה ביותר שקראתי בנושא היה לכינור. ניתן לנגן מנגינות יפהפיות בכינור פשוט אך אותה המוסיקה תישמע יפה עשרות מונים אם תבוצע בכינור סטרדיבריוס.
אני יכול רק לומר שכגבר כשלמדתי מה נעשה לי יחד עם ההבנה כיצד זה הגביל ושינה את הדרך בה אני מקיים יחסי מין חשתי כעס גדול. איני כועס על הוריי משום שהם לא יכלו לדעת. אני ואתם כבר יכולים לדעת כי זה כתוב שחור על גבי לבן. סקר שנעשה בבית חולים "העמק" בין גברים שנימולו בגיל מבוגר מדווח על ירידה משמעותית בהנאה ממין (היו מי שתיארו זאת למעבר לראות בשחור לבן למישהו שראה בצבע).

מהצד השני גברים שהצמיחו את עורלתם (כן, מסתבר שזה אפשרי גם אם התוצאה אינה משתווה למקור) מדווחים על שינוי דרסטי לחיוב ברמת הרגישות של הפין.
הפגיעה היא בלתי הפיכה משום שגם אם ניתן להצמיח את העורלה, מדובר בעור פחות רגיש ממה שהיה במקור ואת מרכז העצבים שנכרת אין להשיב.

כפי שאמרתי בתחילת המאמר איני מתייחס כאן לממדים הרוחניים של המילה. יאמרו לכם שלא רק שהמילה אינה מהווה פגיעה אלא שבמישור הרוחני מדובר באקט מחזק ומגן וש- "יש דברים שאינכם מבינים". אני מאד מצטער אך את חיי אני מנהל במישור הגשמי ואיני מוכן להניח לאמונה של אחרים בישויות נשגבות לנהל את חיי על אחת כמה וכמה באקט המעורר בי התנגדות כה גדולה כשאני בוחן אותו תחת מערכת האמונות והערכים על פיהם בחרתי לחיות את חיי. מבחינתי, דבר אחד הוא כשמדובר בקריאת ההגדה בפסח ואחר לחלוטין כשמדובר בהטלת מום ביצור חסר ישע שהוא במקרה גם בני.

יאמרו לכם שאקט המילה משייך את הבן למשהו גדול יותר ונשגב יותר לאיזשהו קולקטיב, לעם ומסורת הגדולים מכל פרט.
יאמרו לכם שאין לכם זכות לבחור רק את המצוות אותן אתם רוצים לעשות כדי להחשיב עצמכם כיהודים.
כפי שציינתי, איני אדם דתי אך אני בהחלט מחשיב עצמי ליהודי. ההגדרה למיהו יהודי היא תפוח אדמה לוהט בו איני מעוניין לאחוז. רק שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם כל אלפי השנים של מסורת ושקדנות, האם ערכי המוסר ואהבת הזולת שניתן להפיק מהחינוך שמועבר בעמנו מדור לדור, האם כל אלה עומדים ונופלים על פגיעה באבר המין של בנכם הרך וחסר הישע?

נקודה זו היוותה מכשול אחרון עבורי בהחלטה ואני יודע שכמה מחבריי הטובים ביותר מלו את ילדם אך ורק מסיבה זו. הטענה היא שהחברה היא אכזרית ושילד ששונה בחלק כה רגיש של גופו מהסובבים אותו יסבול מהטרדות והתעללויות.

מענה אפשרי לכך הוא שאם הילד יסבול כל כך מהסביבה עד כדי כך שיבקש שימולו אותו הדבר אפשרי גם בגיל מאוחר יותר. זה אינו פתרון מספק בעיני משום שאם בגיל בו הילד עומד על דעתו החוויות שעבר מביאות אותו לבקש מרצונו שימולו אותו עלול הנזק הנפשי שנגרם לו באותו שלב להיות חמור יותר מהנזק הפיזי של אקט המילה בגיל שמונה ימים.
אני סבור שהפחד הזה מפני הסביבה פשוט אינו מוצדק ואני תוקף אותו חזיתית.
כשמשפחתי התנגדה להחלטתי היה הטיעון הסביבתי זה שהוביל את ההתנגדות. יש לי מספר תשובות הגיוניות לפחד הזה ואותן אפרט מייד אך עם זאת, אופן ההתמודדות הסופי שלי עם הפחד הזה היה במישור רגשי.
אין צידוק לפחד הזה בשטח בעמותת קהל הפועלת כבר מספר שנים זהו נושא חם מטבע הדברים ואין עד היום אף סיפור של ילד שהחברה התעמרה בו כל כך עד שביקש שימולו אותו.

אדם שהוא קורבן באופיו יהיה כזה עם או בלי מילה (מדובר כאן בדעתי האישית איני פסיכולוג או סוציולוג) - תמיד ניתן למצוא סיבה להתעלל במישהו (משקפיים, מבטא מצחיק, אוזניים גדולות ועוד). אם אדם גדל עם ביטחון במי שהוא ובגישה שלא נותנת לסביבה את הלגיטימציה ללעוג לו, זה לא יקרה ואם כן לא תהיה ללעג השפעה מעבר להקנטות שכל אחד מאתנו עבר בשלב כזה או אחר של חייו.

אם ההורים יתייחסו לעורלה כדבר הטבעי ביותר בעולם כך יעשה גם הילד ואין סיבה שיהיו לו בעיות בנושא.

כל זה טוב ויפה אבל החזיונות של ילד מסכן שסובל מהצקות בלתי פוסקות וחוזר הביתה בדמעות לא חדלו לרדוף אותי גם אחרי שחשבתי על הטיעונים ההגיוניים הללו. עד כמה שהפחד הזה לא תאם את מה שחשבתי כאשר ניסחתי לי נימוקים הגיוניים, לא הצלחתי להיפטר ממנו וחשתי שהוא משפיע על יכולתי להחליט.
מה שעזר לי לעבור את המשוכה הזו היה תרגיל של דמיון מודרך שעשיתי לעצמי משום שסברתי שמחסום רגשי יש לצלוח בעזרת גשר רגשי.
עצמו את העיניים ודמיינו את ילדכם בעוד שבע שנים. הוא בכיתה ב´, יפה וחכם, מחמל נפשכם כפי שהייתם רוצים שיהיה. עכשיו דמיינו אתכם לוקחים אותו לבצע בו ברית מילה. הוא לא רוצה. זה הולך לכאוב ובכלל לא ברור לו בשביל מה זה טוב. הוא בוכה, בועט ומתחנן (כן, הוא יודע לדבר כבר) אבל אבא מחזיק אותו והמוהל חותך (עם הרדמה או בלי - זה לא חשוב). יש דם ובכי וצעקות. קשה למחשבה? האם זה קל יותר בגיל שמונה ימים כי הוא לא יכול לדבר? כי זו רק "חתיכה קטנה"? כי עדיין לא נקשרתם אליו רגשית?
כל ההתלבטות הזו הגיעה משום שעמוק בפנים האקט הזה פשוט לא מרגיש לכם נכון. התחברו למה שאתם מרגישים. לכעס ולדחייה. לזעזוע ולגועל. פריעה, חיתוך, מציצת הדם מה כל אלה גורמים לכם להרגיש? מה לכל אלה ולאורח החיים שאתם מנהלים? מה משפיע עליכם יותר? הפחד הערטילאי מהעתיד או הדחייה מאקט מוחשי וברור בהווה שאתם לא רוצים לעשות?

ועוד משהו, היה שלב בו הייתי קרוב מאד ללכת ולעשות את האקט הזה בבני. הצבתי לעצמי תנאי שאם אני הולך לעשות זאת אני אהיה נוכח ואביט בעיני בני בשעת המעשה. איני אדם רגיש לדם ואם היה עלי להיות נוכח בניתוח רפואי באדם קרוב לי לא הייתה לי כל בעיה לעשות זאת. במקרה הזה, התנאי שהצבתי לעצמי עצר בעדי משום שלא הייתי מסוגל להביט בעיני בני בשעה שאני מעולל לו את הדבר הנורא הזה. זה מאד מפתה למסור את הרך הנולד למישהו ולקבל אותו בחזרה "חתוך, חבוש ומוכן למשלוח הביתה". אני מאתגר אתכם לעשות זאת בדרך הקשה או לא לעשות זאת בכלל.

זו בעיה קשה. יש לאקט הזה משמעות רגשית מאד עמוקה בדור של הורינו ושל הורי הורינו. מדובר בדורות שגדלו תחת ההנחה שברית מילה היא חלק מהחיים כפי שהשמש זורחת במזרח. האתוס היהודי כרוך בסיפורים על אמהות שמלו את ילדיהן תחת סכנת מוות של שלטון זר כזה או אחר. לפתע מגיעים הבן או הבת ואומרים שהם קוטעים את השלשלת.
התגובות הן בלתי צפויות לטוב ולרע. במקרה שלי, למרות שהופעלו עלי ועל אשתי לחצים חוזרים ונשנים דווקא הופתעתי לטובה משום שהם לא חרגו מגבולות של ניסיונות שכנוע לגיטימיים. קשה לי לייעץ למי שהוריו מאיימים עליו בחרם או שסבא מאיים להוציאו מהצוואה. אני רק יכול לאמר שכשבני נולד חשתי שהופקד בידי גורלו של אדם קטן וחסר ישע. האחריות להגנה על שלמותו ובריאותו של בני מוטלת על אשתי ועלי ואין זכות לאף אדם אחר לכפות עלינו מעשה קיצוני שכזה. "כן, הטלנו בך מום כשהיית תינוק כי סבא חיים אמר שאם לא נעשה זאת הוא לא ידבר אתנו יותר...". זה לא נשמע כמו טיעון משכנע במיוחד אם יום אחד בנכם יתעניין מדוע עשיתם לו דבר כזה.
הבעיה העיקרית היא לגרום לבני משפחה להבין את השיקולים משום שלא תפתחו במצגת שקפים ומסמכים וכמו כן משום שהעמדות בעד מילה מושרשות עמוק מאד. דרך שבה ניתן להיעזר היא לאמר לבן המשפחה: "גם אם לא השתכנעת, עליך להבין שאני משוכנע שמדובר באקט המנוגד לערכיי ואמונותיי. נסה לדמיין שהמקרה היה הפוך ואני הייתי מבקש ממך לעשות משהו המנוגד לאמונותיך רק כדי לרצות אותי. איזה אדם עושה משהו המנוגד לכל מה שהוא מאמין בו רק כדי לרצות את הזולת? ויתרה מזאת, לא לעצמו אלא לאדם אחר עליו הוא אמור להגן.
אבל, כפי שציינתי, ברור לי שזו משוכה שגובהה משתנה ממשפחה למשפחה.

אין בכוונתי לפתח דיון פילוסופי ואיני חושב שיש ויכוח על המשפט הזה. לכן, נותר רק לבדוק האם המקרה שלנו הוא אכן דוגמא לכך.
דיברנו על כך שהמילה פוגעת בפוטנציאל התפקוד של אבר המין. סבורני, שזה מאפשר להתייחס אל האקט כאל גרימת נזק. כמו כן, ציינתי שהאקט הוא בלתי הפיך.
האם האקט הזה הוא חיוני? ציינתי את העובדה שאין באקט הזה תועלת בריאותית משמעותית ולכן הוא אינו חיוני בעיני. לטעמי, טיעון הנגד היחיד שהוא בעל משקל בדיון הזה הוא השיקול החברתי. אני טוען שמעבר לכך שהפחד מהחברה אינו רציונלי הרי שעלינו לשאול את עצמנו באיזו חברה אנו רוצים לחיות? האם נקריב את האמונות שלנו והערכים שגדלנו עליהם בשביל לרצות איזה קולקטיב לא ברור ולא מוגדר? מילת נשים מחרידה ומזעזעת אותנו ועם זאת, אנו עושים את אותו הדבר לבנינו מתוך איזושהי אינרציה של דורות. מה הופך את האקט "שלנו" לפחות ברברי מהאקט "שלהם"?
נסו לדמיין חיתוך של אצבע של תינוק. זו תמונה המזעזעת אתכם מן הסתם. אין לטענתי שום הבדל בין מילה ובין חיתוך של אצבע. מדובר בשני איברים בעלי חשיבות ומדובר בפגיעה בלתי הפיכה בפוטנציאל התפקוד של אותו תינוק. אל תמעיטו בערך ההשוואה הזו. עמדתי האישית בהתבסס על מה שאני יודע היא שהייתי מעדיף שיחתכו לי את הזרת ברגל ולא את העורלה.

ההתמודדות כזוג ברצוני לכתוב מספר מילים על האופן בו התמודדנו אשתי ואני עם ההחלטה הזו. ברור לי שלכל זוג יש דינמיקה משלו אך ברצוני לתרום מחוויותינו המשותפות בתקווה שזה יקל על חלק מהקוראים. הרעיון לא למול את בננו הגיע ממני ונחת על אשתי כרעם ביום בהיר. היה לה קשה מאד לקבל זאת בעיקר בשל השיקול החברתי ומפחד שהאיבר השלם לא ייראה לה טבעי ואולי אפילו דוחה ושתחושות אלו יעברו לבננו. ישנן מספר פעולות שיכולות לעזור לשכנע בן זוג:
* לתת לו לקרוא את החומר הרלוונטי.
* ללכת ביחד למפגש של קה"ל ולראות שאנשים רגילים ומשכילים החליטו במקום בו אתם מתלבטים. המפגש גם עזר לשנינו להרגיע חששות בנושא הפחד החברתי משום שדיברנו עם הורים לילדים שלמים ובוגרים שעוברים את השלב בחיים ממנו חששנו.
* ניתן להחליט שדוחים את ההחלטה בכמה חודשים. אם המוטיבציה אינה דתית אין שום צורך לרוץ בגיל שמונה ימים כששניכם סחוטים ולעשות את המעשה. כשתתרגלו לאוצר הקטן ולשלמות שלו, רוב הסיכויים שלא תרצו לחתוך אותו.
* ספרו למשפחות רק לאחר ששניכם מסכימים בנושא כי אחרת יהיה לכם קשה מאד לעמוד בלחצים שיופעלו עליכם.
אני יכול רק לספר שכשבני היה בן שנה אמרה לי אשתי שכעת כשהיא רואה ילדים ערומים נימולים היא מרחמת עליהם ושהאיבר הנימול נראה לה פגום.
יצא לי אפילו לשמוע את המשפט: "אתם שייכים לדור מפונק שלא מוכן לסבול וחושב שיצליח לסוכך על ילדיו מפני סבל" לכך אני עונה שסבל הוא חלק מהחיים ובחלק מהמקרים אנו יוצאים ממנו מחוזקים. לא במקרה הזה.

לסיכום, אני מפציר בכם להשתמש במאמר זה כמראה מקום ולחקור ולקרוא את החומר הרלוונטי בעצמכם כדי להתבסס ולהתחזק בדעותיכם. אל תסמכו עלי כמקור יחיד ולצורך העניין, אל תסמכו על אף אחד שיתן לכם את כל האמת משום שההחלטה צריכה להגיע מתוככם. יש לכם את הזכות והיכולת לקבל החלטה וליישם אותה מתוך ידיעה שזהו הדבר הנכון לעשותו ולא משום שמישהו אחר מכתיב לכם אותה.

בואו לדבר על כך בפורום רפואת ילדים
המאמר מופיע גם בפורום "ברית מילה בעד ונגד" - בתפוז