"בטיפול": מאצ'ו הולך לאיבוד

"למה התת-מודע הוא תת?", שאל בזעם אביו השכול של ידין מתוך הסדרה "בטיפול" את ראובן הפסיכולוג, לאחר שבא להתלונן בזעם על מות בנו בתאונת אימונים. בהמשך הפרק הוא מספר כיצד שתה לשוכרה לאחר שנאלץ להרוג את אביו במו ידיו, משום שהלה לקה בשחפת ולא הפסיק להשתעל במקום המחבוא מפני הגרמנים. גם היום הוא שותה כוסית וודקה כשהוא חוזר מהעבודה. זו דרכם של גברים להתמודד עם דיכאון, הוא אומר. רק נשים והומואים פונים לטיפול פסיכולוגי. החיטוט בנבכי נפשו של ידין, בעזרת הפסיכולוג, הוא אשר הביא למותו, כך טוען אביו.

בנסותם להתחקות אחר מקורות הדיכאון הגברי, מתארים ד"ר ג'ון לינץ' וד"ר כריסטופר קילמרטין את מערכות היחסים המשפחתיות של גברים הסובלים מדיכאון בספרם "הכאב מאחורי המסכה: התגברות על הדיכאון הגברי", שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה בהוצאת "אח". האבות במשפחות אלו הם לרוב אבות מסורתיים, המגלים פחות על עצמם, הם פחות קשובים ומעורבים פחות בחיים הרגשיים של ילדיהם מאשר האמהות המסורתיות. תפקיד המפרנס המסורתי גורם להם להיעדר פיזית מהבית הרבה יותר מאשר האמהות המסורתיות. כתוצאה מכך, הבן אינו מכיר היטב את אביו ומבחין רק במזג העוקצני שלו. כאשר הוא מאכזב את אביו, הוא מפנים את הכעס של אביו. במקום אינטימיות בין ההורים, ילד המועד להיות גבר דיכאוני רואה את אביו מאשים את אימו, מאיים עליה, אדם שלעולם אינו מדבר עם אחרים על רגשות וקונפליקטים ומעל לכול, אדם שלעולם לא יבקש עזרה. לעומת זאת, אם ינסה להתקרב אל אימו, בהיעדר מקור תמיכה באביו, יסתכן בתדמית ה"ילד של אימא".

הדיכאון הגברי, המתפתח כתוצאה מחלוקת התפקידים המסורתית בין המינים, אינה מחויבת המציאות, טוענים מחברי הספר. במשפחה בריאה יש לילד גישה שווה להורים שווים. הוא לומד שהוריו מתפשרים ומנהלים משא ומתן על חילוקי הדעות שביניהם בדרך הוגנת ומכובדת. האב החזק אינה מפחיד ומשתמש בכוחו כדי לבנות ולא כדי להרוס.

כאשר אנשים מפנים את בני או בנות זוגם לטיפול פסיכולוגי, בדרך-כלל לא זו בלבד שסיכויי הצלחת הטיפול יהיו נמוכים, אלא כך גם הסיכויים לכך שאותם בני או בנות זוג יגיע לטיפול. לאחרונה קיבלתי שתי פניות כאלו האחד של אישה, שביקשה להפנות את בעלה הדיכאוני לטיפול, והאחרת של בחור שביקש להפנות את חברתו לטיפול. במקרה הראשון היה קשה מאוד לגרום לגבר לפנות לטיפול, אלא אם כן הטיפול יוצג בפניו כטיפול זוגי. במקרה השני הבחורה הגיעה לטיפול, מלווה בחבר, אשר גם קבע עבורה את הפגישה. כל-כולה אמר חולשה, תלות, חוסר אונים, בכי וסימפטומים שונים של דיכאון המלווה אותה שנים רבות. ובכל זאת, למרות (ואולי בגלל?) הדיכאון, תמיד יש לה בן-זוג להישען עליו. תמיד היא מעוררת אצל גברים רצון לעזור לה. במהלך השנים הגיעו אליי לטיפול נשים רבות, לא דיכאוניות, שלא הצליחו למצוא בני-זוג, ונשים דיכאוניות רבות, במצב קשה מאוד, שתמיד היה לצידן בן-זוג מנחם, מטפל ודואג. לעומת זאת, הגבר ש"נשלח" לטיפול ע"י אשתו בגלל דיכאונו נהג להתפרץ בזעם על בני המשפחה ולא הודה כלל שהוא בדיכאון, גם לא בפני עצמו.

אחוז הנשים הלוקות בדיכאון מוערך במחקרים שונים כגדול פי שניים מאחוז זה בקרב גברים. תפקיד המגדר הנשי המסורתי טומן בחובו מקור עיקרי של הכרת תודה - הבית. גם כשנשים עובדות מחוץ לבית, מעמדן בעבודה נמוך, בממוצע, מזה של גברים. לעיתים קרובות, העבודה בחוץ, הנחשבת התקדמות במעמדה של האישה בחברה המודרנית, והבית מפנים מפעילים לחץ כפול על האישה, שעדיין נאלצת למלא את תפקיד המגדר הנשי המסורתי, מצד אחד, ולהצליח בעבודה, מצד שני. היא נמצאת בין הפטיש לסדן.

האחוז הגבוה יותר של דיכאון בקרב נשים מוסבר ע"י אפליה חברתית רבת שנים וחוסר אונים נלמד (learned helplessness), שהוא חלק מתפקיד המגדר הנשי המסורתי. נשים מתוגמלות על גילויי חולשה, תלות והזדקקות, התורמים להתפתחות דיכאון. כאשר דיכאון כזה מתפתח, יש להן לגיטימציה מלאה - העולה בקנה אחד עם התפקיד הנשי המסורתי - להיעזר, להיות חלשות ולדבר על כך. לפי הסברים של מטפלים קוגניטיביים, דווקא נבירה עצמית (rumination) זו מנציחה את הדיכאון בקרבן, אף שהגישה הפסיכודינאמית בטיפול פסיכולוגי מעודדת את האדם הדיכאוני לדבר על קשייו.

מדוע, אם כך, גברים המחונכים להראות חוזק ולהיות עצמאיים ואין להם לגיטימציה לבטא חולשה ולדבר על רגשותיהם, כמו לנשים, נמצאים בדיכאון בכל זאת? איך מתבטא דיכאון אצל גברים? איך גברים מתמודדים איתו חרף הסנקציות החברתיות המוטלות על גבר המבטא חולשה, תלות ונזקקות?

אם היינו רגילים לוועדה למעמד האישה בכנסת ולחטיבה לפסיכולוגיה של נשים באיגוד הפסיכולוגי האמריקני, הנה מחברי הספר "הכאב מאחורי המסכה" חברים בחטיבה חדשה יחסית של איגוד זה, "פסיכולוגיה של גברים וגבריות". לא, לא מדובר על התשובה הגברית למחאה הנשית, כפי שניתן היה להסיק בטעות מהשם, אלא דווקא במחאה של פסיכולוגים נגד החינוך של גברים לתפקיד המגדר הגברי המסורתי, זה המצווה על הילד, הנער והגבר להפגין חוזק, לא להראות רגשות, ובוודאי שלא חולשות ולהיות מאצ'ו.

לאחרונה אנו עדים להתפתחות המושג "מטרוסקסואל", המתיר לגבר לטפח את עצמו ולהביע רגשות. ובכל זאת, עד כה שינוי זה במעמדו של הגבר מעורר לעיתים קרובות לעג גם בקרב גברים וגם בקרב נשים. בסרט, שהופק ע"י ה-BBC ושודר בערוץ 8, לעומת זאת, אנו רואים גברים בריטיים (הטרוסקסואלים) מסירים שיער, מסדרים גבות ומה לא וכל זאת בעידוד נשותיהם. גבר כזה, שעמד להינשא, עמל הרבה יותר זמן מארוסתו על מראהו החיצוני.

הנחת היסוד המרכזית בספר היא, שמידה רבה של דיכאון בגברים אינה מובנת ואינה מאובחנת בצורה נכונה. אצל גברים רבים, עצבות וייאוש מוצאים ביטוי מעוות בצורות התנהגות בלתי בוגרות, מרוחקות, אנוכיות או אכזריות, המסוות את כאבם הרגשי מאחרים, ואפילו מעצמם. גברים אלה גורמים נזק לאנשים אחרים: אחד מכאיב לאשתו גופנית ורגשית והיא חיה באימה בציפייה להתקפה הבאה; האחר מרוחק ממשפחתו, הזקוקה לתשומת ליבו ולאהבתו; והשלישי עשה קריירה מניצול נשים ומפגיעה רגשית בהן. כעס הרסני הוא מאפיין נוסף של הדיכאון הגברי.

אם מה שאנו רגילים לזהות כדיכאון, המופיע בעיקר בקרב נשים, הוא ביטוי ישיר של רגשות (התנסות בכאב רגשי ודיבור על כך) והתנהגות מסתגרת (בכי, דכדוך, אובדן הנאה ונדודי שינה) הרי את הדיכאון הגברי מאפיין ניתוק מרגשות (חוסר מודעות לעצב, לאובדן ולאשמה) והרס העצמי והזולת (הרס מערכות יחסים). אם לאישה הדיכאונית קשה לבטא כעסים והיא שומרת הכול בבטן, הרי הגבר הדיכאוני מתרתח בקלות, נכנס לוויכוחים בבית לאחר יום רע בעבודה, מתנהג בתוקפנות לאחר אובדן משמעותי (בין אם מדובר באיבוד מקום עבודה או מערכת יחסים), נוטה לעסוק בפעילויות גופניות מסוכנות, להשתמש בסמים או לצרוך אלכוהול, חווה הרגשה מעורפלת שמשהו לא בסדר, אך מתקשה להביע זאת במילים, מזניח את בריאותו, חש קהות חושים רגשית ועוד. בנות הזוג של גברים כאלה נוטות לזהות רגשות כאלה טוב יותר מהגברים עצמם, אשר בתגובה נוטים לדחוף, להכות או להתעלל נפשית בנשותיהם ה"מאבחנות". בניגוד לנטייתן של הנשים הדיכאוניות לנבור בתוך עצמן, הגבר הדיכאוני נוטה להסיח את דעתו באופן כפייתי דרך עבודה או ספורט. הקרובים לו (ובעיקר הקרובות לו) יגדירו אותו כקר או שכלתני. גבר כזה מאוים ע"י חרדת נטישה וכשקשר אינטימי, שבו היה מעורב, נפסק הוא עלול להיעדר מהעבודה, להרבות בשתייה או לחפש באופן כפייתי קשר אחר. ילדים של גברים דיכאוניים נוטים לחוש פחד מאבותיהם כשהם נמצאים במצב רוח רע. המשפחה כולה חוששת ומסתירה מהאב הדיכאוני מידע חשוב כדי לשמור על שלום בית.

ישנן הפרעות נפשיות שונות האופייניות יותר לנשים (כגון דיכאון "רגיל" ופוביות שונות) וכאלה האופייניות יותר לגברים (כגון תחלואת לב על רקע פסיכוסומאטי, התמכרות לאלכוהול ולסמים, התנהגות נרקיסיסטית ונטיות אנטי-חברתיות). המשותף להפרעות האופייניות לגברים הוא החצנה של קונפליקטים פנימיים בדרכים הרסניות. כמו האישה הדיכאונית, כך גם הגבר הדיכאוני חווה קונפליקט הקשור באובדן פסיכולוגי, אך תגובתו היא ניתוק, המתבטא בהתעלמות או בהתכחשות לעצב והדיכאון שלו מתבטא, באופן עקיף, בהתנהגות הרסנית, כגון אלימות, הזנחה או הרס עצמי.

90% מתוך למעלה ממיליון אנשים הנמצאים בבתי הכלא של ארה"ב הם גברים. לעומת זאת, 52% מהנשים שנרצחו בארה"ב נרצחו בידי בני זוגן בעבר או בהווה. 1.8 מיליון נשים בארה"ב הן קורבנות להתעללות מצד בני זוגן בכל שנה. לעומת זאת 70% ממחוסרי הבית הם גברים.

אם נשים נוטות להנציח את דיכאונן ע"י נבירה עצמית והימנעות מפעילות, מעניין שחלק מההמלצות לטיפול בגבר הדיכאוני הוא דווקא להכיר ברגשותיו, להבין את ההתנהגות ההרסנית שלהם כביטוי מעוות של התשוקה שלהם לאהוב ולהתקשר ובצורך להגן על עצמם. בטיפול בגברים אלה יש ללמד אותם דרכים לבטא את עצמם, שאינן משמרות את הדפוס ההרסני של ניתוק רגשי, האופייני לגבריות המסורתית.

כאמור, ישנן הפרעות נפשיות אופייניות יותר לגברים וישנן כאלה האופייניות יותר לנשים. בין ההפרעות האופייניות לגברים ניתן למנות, כאמור, אחוז גבוה יותר של מחלות לב על רקע פסיכוסומאטי, הפרעת אישיות אנטי-חברתית, הפרעת אישיות נרקיסיסטית והתמכרות לסמים ולאלכוהול. מבחינה פסיכולוגית, מובן השיעור המוגבר של מחלות לב בקרב גברים כהדחקה של לחצים שנשים נותנות להם ביטוי מילולי במהלך חייהם. הפרעת האישיות האנטי-חברתית מתבטאת בליקויים בהתפתחות המצפון, בקושי לפתח אמפתיה כלפי הזולת ובניצולו הציני תוך ניסיון מוצלח להקסימו. בהפרעת האישיות הנרקיסיסטית האדם מתפאר בהישגיו ומחפה בכך על נחיתותו (והרי גברים חייבים להיות חזקים). התמכרות לסמים ולאלכוהול היא ניסיון להקהות את הכאב במקום לבטאו במילים ולהיעזר. לא ברור מדוע איגדו מחברי הספר "הכאב מאחורי המסכה" את כל אלה תחת הכותרת "דיכאון גברי".

עוד פחות מובנת מאליה ההמלצה הגורפת לגברים בדיכאון לאתר מה עומד מאחורי זעמם. מחקרים שונים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שדווקא נבירה (rumination) או חיטוט עצמי עלולים להגביר את הדיכאון. אלא שייתכן, כמובן, שאת הנשים הדיכאוניות המפריזות בכך יש לעודד לפעילות ולהסחת דעת ואילו את הגברים הבורחים מרגשותיהם אל העשייה יש לעודד לביטוי רגשות והבנת משמעותם.

** ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה, פסיכותראפיסט העובד בקליניקה בת"א ומתמחה בטיפול בדיכאון, ומנהל הפורומים "פסיכותרפיה" ו"שרינק פרנדלי" באתר זה.

בואו לדבר על כך בפורום פסיכותרפיה
ובפורום "שרינק פרנדלי"

לאתר הבית של ד"ר רובינשטיין - לחצו כאן