פחות אבל עוד כואב
לכ-ו-ל-ם כואב, השאלה היא כמה, ולמה, ואך המוח מתמודד עם כאב, ולמה יש אנשים שרגישים לכאב פחות מאחרים? חוכמת הכאב
ניסוי ייחודי בדק פעילות כימית במוחם של מתנדבים בשעה שחוו כאב ממושך, ודיווחו על הרגשתם, ובכך העלו תובנות חדשות לגבי מערכת שיכוך הכאבים הטבעית של הגוף ומדוע אנו חווים כאב בצורה שונה.
התוצאות מאששות קשר בין שינויים רוויי כאב בכימיה של המוח, והחושים והרגשות הנחווים בזמן כאב. הממצאים מסייעים לחוקרים להבין טוב יותר כאב ממושך, ולמצוא דרכים יעילות יותר להקלה על הכאב.
זהו המחקר הראשון המשלב בין כאב ממושך וניטור פעולות במוח של המערכת הנוירוכימית, לצד דיווחים ממקור ראשון על ידי המשתתפים בניסוי. כל המשתתפים נתנו את הסכמתם בכתב להשתתפות בניסוי, וידעו שיחוו בו כאב.
המחקר מעגן את תפקידה המרכזי של המערכת האופיואידית, שבה אנדורפינים או אופיואידים (כימיקלים טבעיים הנוצרים במוח) טבעיים מותאמים לקולטנים על שטח הפנים של תאי המוח, ומפחיתים או חוסמים את התפשטות הכאב לגוף מהמוח.
המחקר מצא שהתחלה והתגברות של כאב בשרירי הלסת במשך 20 דקות הביא לעלייה דרמטית בשחרור הכימיקלים. כמו כן נמצא שזרימת הכימיקלים התרחשה במקביל להפחתת עוצמת הכאב והרגשות הכרוכים בכאב שנחוו על ידי המשתתפים.
באיזורים מסויימים במוח, במיוחד אלה הממלאים תפקיד בתגובות פיזיות או רגשיות, ואלה המסייעים בהעברת מסרים במערכות החושים של הגוף, נצפתה עלייה גבוהה ביותר ברמת האופיואידים כשהתחילו לחוש בכאב. המחקר מצביע על הבדלים משמעותיים בין המתנדבים ברמות הבסיס של האופיואידים, וברמות לאחר כאב.
"התוצאות נותנות לנו הערכה מחודשת לגבי כוחו של המוח לשכך כאבים בעצמו, ומראה כיצד הכימיה במוח מווסתת תחושות וחוויות רגשיות," אומר המחבר המוביל במחקר, פרופסור ג'ונקר זובייטה.
הקשר בין כאב בגוף והמוח מתרחש בכמה רמות. גם כאשר הגוף מגיב לתחושת הכאב, והמוח מעבד את התחושה ואת הסביבה בה התרחש האירוע, המוח מתחיל בייצור כימיקלים המפחיתים את התחושה בעצבים ומגנים על הגוף מפני הרגשת הכאב במלואו. הדרך בה פועלים הכימיקלים האלה דומה לדרך בה פועלים משככי כאבים מסויימים.
אופיואידים גם ממלאים תפקיד בתחושת העונג והשכר, ובתגובות למצבי לחץ. ייתכן שהם גם קשורים להרגשת "הי" שחשים ספורטאים לאחר מאמץ פיזי ממושך. לאחרונה התחילו במחקר של הכימיקלים הללו, במקביל לחקר הקולטנים המצויים על פני תאי עצבים במוח. המחקר מצא את הקשר בין הפעילות הכימית בתוך נוירונים-קולטנים לשדר המורה להם להפסיק את אותות הכאב.
קולטנים אלה הם המטרה העיקרית למשככי הכאב הטבעיים של הגוף, כמו גם תרופות חיצוניות, כולם נועדו להחלשת הכאב או ליצור תחושות נעימות בזמן השימוש (למשל במקרים של שימוש בסם).
במקביל מיפוי תמונה של המוח מראה אילו איזורים במוח מגיבים יותר לתחושת כאב. החוקרים ביקשו לבחון את תגובת המערכות הכימיות המעורבות בהחלשת תחושת הכאב, ולבדוק את התאמתה לתחושות הסובייקטיביות עליהן דווחו המתנדבים במחקר.
זובייטה ועמיתיו השתמשו בטכניקה המאפשרת מבט לפעילות המוחית של הנסיינים, וצמצמו את הממצאים לקולטני אופיואידים בלבד. כך עקבו אחרי הסימנים, ובחנו את שחרור האופיואידים והפעלת הקולטנים.
החוקרים התחילו בבדיקת כאב בשרירי הלסת, המקביל לכאב כרוני שקיים במקרה של אי סדרים בפעולת הפרק. על מנת לחקות את המצב הכרוני, פיתחו שיטה המחדירה מי מלח לשריר הלסת של המתנדב, וכתוצאה מכך הביאו לכאב חזק שנמשך כל עוד המים הוזרקו. התהליך בטוח לחלוטין בדרך זו. כקבוצת ביקורת הוחדרה תמיסת פלסבו שאינה גורמת לכאבים.
הכאב לא הוגבל ל 20 שניות, אלא נמשך במשך 20 דקות, כך שהתקבלו תוצאות דומות יותר לכאב כרוני. התמיסות ניתנו למתנדבים מבלי שהנסיינים או החוקרים ידעו איזו תמיסה מוזרקת בזמן הניסוי, אבל כל הנסיינים קיבלו את שני סוגי הזריקות. בזמן הסריקה למיפוי התמונה של המוח, נשאלו המתנדבים לדרג את תחושתם באמצעות מערכת ממוחשבת בכל 15 שניות.
אותה מערכת ממוחשבת שלטה בגירוי הכאב על מנת לשמור על דירוג אחיד במהלך הניסוי. בצורה כזו יכלו החוקרים להשוות בין הנבדקים השונים ותגובותיהם לכאב. לאחר הניסוי מילאו המתנדבים שאלון על רגשותיהם ותחושותיהם לאחר הניסוי.
התוצאות על פי זובייטה, מראות תגובה כימית במוח שהיתה חזקה יותר במקומות במוח האחראים על רגשות ותחושות, תגובה הקשורה ישירות לדירוג שנתנו הנבדקים.
"ראינו פעילות גבוהה במערכת במקומות כמו האמיגדלה, התלמוס, הקורטקס הקדמי, ועד 12% שינוי גבוה מהרמות הבסיסיות. ככל שרמת הפעילות עולה, הערכים שנתן המתנדב היו נמוכים יותר ביחד לתחושות כאב".
"זה יכול להסביר למה אנשים מסויימים רגישים יותר או פחות לכאב" אומר זובייטה. "אנחנו מראים שקיימים הבדלים בין אנשים גם לגבי מספר הקולטנים, וגם ביכולתם להפיק את הכימיקלים עצמם. שני הגורמים קובעים את ההיבטים הרגשיים והתחושתיים של חוויית הכאב. מגוון זה בתגובה לכאב מסביר למה אנשים מגיבים אחרת לכאב ולטיפול תרופתי. ייתכן שיש בכך גם להסביר מדוע חלק מהאנשים סובלים מכאבים כרוניים."