להציל את סל הבריאות

"סל התרופות" הוא אולי אחד הנדבכים החשובים בהבטחת שירותי בריאות לתושבי מדינת ישראל - ביטוח בריאות שמבטיח לנו שכשנצטרך (וכמעט כולנו נצטרך בשלב כזה או אחר), נקבל את הטיפול החדשני והטוב ביותר לו נזדקק, ומבלי שנצטרך להוציא כסף רבים מכיסנו, לעתים עד התרוששות. על אף זאת ממשלות ישראל מזלזלות בתקציב שניתן ל"סל התרופות" לאורך השנים. וכשהמדינה מתנערת מאחריותה, המאבק על התקציב לסל התרופות הוא אולי אחד המאבקים החשובים ביותר בהם חובה על כל אזרח להשמיע את קולו.

בכל שנה מתכנסת ועדה הממונה על ידי משרד הבריאות והאוצר, שבה יושבים אנשי מקצוע ונציגי ציבור, כדי להחליט אילו תרופות וטכנולוגיות חדשות תכנסנה ל"סל התרופות". הוועדה אמורה לדרג את התרופות והטכנולוגיות החשובות ביותר שיוכנסו לסל. אך כמובן שלא כל התרופות יוכנסו התקציב השנתי שניתן הוא תמיד מוגבל. בשנים האחרונות ירד התקציב השנתי מ-450 מיליון שקל עד ל- 300 מיליון שקל השנה. הנתון הזה מטריד מאוד.

מחליטים למי לא לתת

כמי שעמד בראש ועדת סל התרופות בשנים 2009-2008 אני מכיר מקרוב את עבודתה ואת הלחצים המופעלים עליה. אני גם יודע עד כמה בלתי אפשרי לדרג ולתעדף תרופות וטכנולוגיות חיוניות, כשהממשלה אינה מקצה לכך מספיק כסף. הוועדה, בסופו של דבר, צריכה להחליט למי לא לתת יותר מאשר למי לתת. כי לתת יש למעט מאוד.

שני חוליים עיקריים בשיטת עבודתה של הוועדה: התקציב שניתן באופן שרירותי בכל שנה, תקציב שאף פעם אינו מספק ואינו עונה על הצרכים החיוניים ביותר. החולי השני הוא היעדר חקיקה לעדכון קבוע לתקציב "הסל". כבר בתקופתי כיו"ר הוועדה, כשעמדו לרשותנו 450 מיליון שקל, הלנתי על הסכום הנמוך שהותיר מאות אלפי חולים ללא מענה למצוקותיהם. השנה התקציב עומד על 300 מיליון שקל בלבד, כשחלק ממנו עלול להיות מופנה למימון הוצאות בריאותיות, החשובות כשלעצמן, אך אינן קשורות לתרופות ולטכנולוגיות חדשות לטיפול במחלות (כדוגמת הכנסת רפואת שינים לילדים, ופינוי בהיטס בשנתיים האחרונות). בדיוק לכך מתכוונים המלינים על השחיקה בסל התרופות.

בתקציב הקיים, הנמוך ביותר מזה חמש שנים, מוטל על חברי הוועדה לגזור סבל על מאות אלפי חולים. בתקופת כהונתי כיו"ר הוועדה הסתכם התקציב הנדרש לתרופות והטכנולוגיות החיוניות ביותר על למעלה ממיליארד שקל. שניים מכל שלושה חולים, אשר יכולים היו ליהנות מתרופות וטכנולוגיות חדשות, לא זכו לקבל אותן. וככל שהתקציב מצטמצם, יותר ויותר חולים נותרים ללא מענה למצוקותיהם.

"מסחר הסוסים" של האוצר

את המקח בין משרד האוצר למשרד הבריאות על גובה התוספת השנתית לסל, מקח שמתחדש כל שנה בהיעדר חקיקה שתחייב תוספת קבועה לסל, אפשר לכנות כ"מסחר סוסים". משרד האוצר מחליט באופן שרירותי,על פי יכולתו, על הסכום אותו הוא מוכן להקציב, מבלי לבחון את התרופות והטכנולוגיות החדשות היכולות לענות על הצרכים של החולים ומערכת הבריאות. משרד הבריאות (המודע לאפשרויות אלה) מתמקח מול משרד האוצר. שני המשרדים מגיעים לפשרה ומסכימים על סכום ספוראדי שאינו קשור כלל לצרכים המציאותיים (אלא על פי "מאזן הכוחות" בין האישים והמפלגות אותם הם מייצגים). אפשר להשוות זאת לתרחיש דמיוני שבו התקציב לתחמושת וטכנולוגיות בצה"ל היה נקבע על פי החלטות שרירותיות של משרד האוצר, בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל ממלאים פיהם מים. על דבר כזה הייתה מתעוררת מהומה. אך כשמדובר בחיי החולים (ובחיי אלו שעוד יהיו חולים ואינם מודעים לכך) המערכת שותקת. צריך לזכור: אלו הם כספי המסים (ובכלל זה מס הבריאות) שאנו משלמים.

מומחים רבים מסכימים, וביניהם אנוכי, שעל מנת לתת תרופות חיוניות ולעמוד בקדמה של השירותים הניתנים לחולים, יש לעדכן את "סל התרופות" ב-2% מעלות התקציב המועבר לקופות החולים בכל שנה (כיום מדובר בסכום של כ-600 מיליון שקל). מחקרם של מורדי רבינוביץ ופרופ' שוקי שמר, מבכירי מערכת הבריאות בישראל, הגיע בדיוק למסקנה זו. אך מדינת ישראל מתעלמת מהנתונים הללו, שנה אחר שנה.

הפער שלא יכול להיסגר

כמובן שהפער בין הצרכים והדרישות לבין יכולת המערכת לתת אינו יכול להיסגר באופן מוחלט. מהבחינה הזו גם תקציב קבוע של 2% לא יאפשר להכליל את כל התרופות החיוניות, אך הוא יצמצם פערים ויאפשר לחברי הוועדה לחיות בשלום עם החלטותיהם, ולדעת שחלק גדול מהחולים שלא יקבל השנה את תרופותיו יקבלם בשנה שלאחר מכן. על כך התייסרתי בלילות חסרי השינה, בימים האחרונים לדיוני הוועדה כשעמדתי בראשה. לו ידעתי שלפחות קיים עדכון קבוע לסל, הייתי יכול לעמוד מול החולים ולהבטיח להם שמה שלא נכנס השנה ל"סל" ייכנס שנה הבאה. אך במצב שבו לא ברור מה יהיה התקציב לשנה הבאה, אין לחברי הוועדה אפשרות להבטיח דבר לחולים

שחיקה ב"סל התרופות" היא סכנה קיומית לכולנו. כבר כעת מאות אלפי חולים סובלים מכך שהתרופות להן הם נזקקים אינן נמצאות בסל התרופות. לפיכך הם חייבים לוותר על הטיפול במחלתם (במיוחד החלשים באוכלוסייה) או לשלם עליו מכיסם. מחירן של תרופות רבות, שאינן ממומנות בסל התרופות, מגיע לאלפי ועשרות אלפי שקלים בחודש. עד שאדם אינו חולה ונזקק לתרופה יקרה, הוא אינו יכול להבין עד כמה קל להתרושש בשל בעיות בריאותיות. סכנה זו אורבת לכולנו, גם לבעלי ביטוח בריאות פרטי, שכן גם ביטוחים יקרים אלו אינם מכסים תמיד כל בעיה בריאותית שעלולה לצוץ. כדי למנוע זאת חובה על כולנו להרים קולנו ולדרוש מהממשלה תקצוב שנתי ראוי וקבוע "לסל התרופות", כדי שנתקדם עם הזמן ולא ניסוג לאחור. כעת אנו נסוגים והעתיד אינו צופה טובות.

השנה יוצאת האגודה לזכויות החולה וארגוני החולים למאבק להגדלת סל התרופות. עוד פרטים תמצאו ב"סל זה בריאות" בפייסבוק.

פרופ' מנחם פיינרו מהאגודה לזכויות החולה, כיהן כיו"ר ועדת סל התרופות בשנים 2009-2008; כדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב; כראש חטיבת הבריאות במכבי שירותי בריאות 2002-2005; וכמנהל מחלקה פנימית 1982-2002.

בואו לדבר על זה בפורום תרומת תרופות לנזקקים - בשיתוף עם עמותת "חברים לרפואה".