הפסיכיאטרייה כרפואה הוליסטית מערבית

פנייה לטיפול נפשי מתרחשת לרוב כאשר הפונה לטיפול אינו מצליח בכוחות עצמו להיחלץ ממצוקה אליה נקלע ומתוך צורך לפרוץ דפוסים פנימיים כובלים.
חשוב לדעת כי על הטיפול הנפשי להיות בבסיסו יצירתי וגמיש, כדי שיוכל לשחרר את המטופל מדפוסים מגבילים, וכדי שלא יקבע דפוסים קיימים. אם מטופל התקשה קודם לכן לבטא רגש כמו כעס, חשוב בטיפול ליצור את המרחב שיאפשר לו לבטא רגש שכזה. לעיתים קורה כי המטופל שהתקשה לבטא קודם לכן כעס, מרגיש מאוחר יותר כעס מתמיד, שאינו מצליח להשתחרר ממנו. חשוב לעזור למטופל שלא להיתקע במצב הרגשי החדש שנוצר.
בתהליך טיפולי, גם תובנה חדשה עלולה להוות מכשול בפני השגת תובנה נוספת בהמשך. מסיבה זאת יתכן יתרון לתיאוריות טיפוליות המכילות הסברים מתחרים, ואפילו סותרים, כדי לנטרל במידת האפשר את הסכנה שבהיצמדות להסבר מגביל.

חשיבה מסוג זה, הנשמרת שלא להיכבל להסברים מגבילים, ניתן למצוא גם במסורות עתיקות שנוצרו במהלך הדורות. כך למשל, שימוש בפרדוקסים מודגש בזן בודהיזם. תהליך הלימוד של נזיר זן עשוי לכלול מילים ספורות בלבד. הנזיר יכול להגיד משפט תמוה כמו: "הבודהה הוא אבן", או גללי חיה. ציורו של אמן זן מתבצע במשיכת קו זריזה ומינימליסטית. שירי ההייקו, הנכתבים ברוח מסורת הזן, כוללים משפטים קצרים ומילים בודדות. היורה בקשת על פי עקרונות הזן, כשמיומנותו מגיעה לשיאה, מבצע את פעילותו ללא שתהייה שהות לפעולה הכרתית להבחין בין מבצע הפעולה, כלי הנשק, הפעולה או המטרה. בזן מודגש עד כמה חשוב שלא לאפשר לתבנית שכלית מעכבת וכובלת להפריע למהלך האינטואיטיבי המהיר. כדי שהשיטה לא תתנוון, השיטה היא של העדר שיטה. חשיבה לוגית נתפסת כאן כנחותה ביחס לחשיבה אינטואיטיבית. בעזרת השימוש בפרדוקסים, ועל ידי אי מתן זמן לתבניות חשיבתיות קודמות להתערב, נעשה ניסיון להשתחרר מדפוסים קיימים.



הניסיון להבנת ההילכדות בדפוסים פנימיים, והניסיון להיחלץ מהם, מהווה את נקודת החיתוך בה מצטלבות גישות שונות: פילוסופיות, פסיכולוגיות, ואולי גם ביולוגיות.
מה הם אותם כבלים פנימיים המאלצים אותנו לחזור שוב ושוב על אותם דפוסי התנהגות? האם ניתן לתרגם אותם למציאות ביולוגית? באופן הפשוט ביותר ניתן לדבר על תהליכי משוב חיובי, תהליכים אשר מזינים את עצמם. למשל, מעגל או לולאה של תאי עצב המפעילים זה את זה. ניתן ליצור הקבלה בין דפוס התנהגותי סגור החוזר על עצמו, ללולאה עצבית האחראית לאותה התנהגות.
על אף קיומם של מנגנוני איזון ובקרה, תיתכן הפרה ממושכת של איזון במערכות ביולוגיות. במצב כזה, אובדת הגמישות הקודמת שכללה יכולת להגיב תגובות שונות, ולהפסיקן. היכולת לחזור למצב של איזון ובריאות נפגעת.
בספרות הרפואית תוארו מעגלים עצביים הפועלים במצבי סכנה. למנגנונים הפועלים לגיוס מהיר של מערכות הגוף להתמודדות מול סכנה קיים ערך הישרדותי חשוב, לפחות על פי ההשקפה הדרוויניסטית. הופעה פתאומית של סכנה בטבע יכולה להיות בדמות של טורף. לאחר העלמות הסכנה, המערכת שהופעלה עלולה להמשיך ולהזין באופן מעגלי את פעילותה העצמאית עוד ועוד. יתכן וזהו הבסיס להיווצרות מצבי דחק (סטרס) ממושכים, הגורמים להתעייפות ודלדול המשאבים. לפעולה מתמשכת של מערכת הסטרס תפקיד חשוב בהיווצרות מצבי חרדה ודיכאון, בהם אובדת הגמישות החשיבתית. האדם החרד או הדכאוני חש לרוב שאין בכוחו להתמודד מול מציאות קשה ומאיימת. הפרעות חרדה ודיכאון הן נפוצות, ונוטות להופיע באופן משולב. מתח ממושך מוביל פעמים רבות לדיכאון. דיכאון על פי רוב מלווה במתח.

כאשר אדם סובל מדיכאון עמוק, לרוב אין בכוחו לבצע שינוי בדפוסי התנהגות או חשיבה אליהם נקלע. טיפול תרופתי יכול להוות מנוף להתקדמות בזירות טיפוליות אחרות. טיפול תרופתי נוגד דיכאון עשוי להעניק את האנרגיה הדרושה כדי ששינוי משמעותי יוכל להתרחש. ההבנה כי להיתקעות בדפוסים חוזרים קיים גם בסיס ביולוגי, היא פתח לשימוש באמצעים ביולוגיים.
בשנים האחרונה קיימת התקדמות עצומה בתחום פיתוח התרופות הפסיכיאטריות במיוחד בתחום הפסיכיאטרייה "הרכה". הכוונה בביטוי זה היא להפרעות בספקטרום של חרדה ודיכאון. ספקטרום זה משיק לגבולות הנורמה, וביטויים שלו שכיחים במשברים הקשורים למעגל החיים. על אף ההתקדמות בפיתוח תרופות מעוטות תופעות לוואי, מרבית הסובלים מהפרעות חרדה ודיכאון נותרים בלתי מאובחנים, ובלתי מטופלים. אנשים רבים רואים בתרופות, שלא בצדק, קטגוריה אחת בלתי מובחנת של חומרים מלאכותיים, מזיקים, ויוצרי תלות. ראיה פשטנית כזאת עלולה לגרום לסבל מיותר ע"י חסימת האפשרות לקבלת עזרה יעילה.

דוגמאות לחשיבה פשטנית ודוגמטית אינן חסרות ברפואה הן הקונבנציונאלית, והן האלטרנטיבית. תיאוריות קיימות עלולות לאבד את חיוניותן. תיאוריה חדשנית עלולה להפוך בהמשך לדוגמה מצמצמת. נקודת המפגש בין גישות שונות, ואף מנוגדות לכאורה, עשויה להיות המקום הפורה ביותר ליצירת דרך חדשה, ולחשיבה רעננה וגמישה. קו תפר פורה כזה קיים בנקודות המגע בין הרציונאלי לאי רציונאלי, בין המדעי למיסטי, ובין מזרח למערב. כתביהם של פסיכיאטרים ידועים כמו יונג וביון הם דוגמה לשילוב בין חשיבה מערבית למזרחית, שילוב שהעשיר את הפסיכיאטרייה. הפסיכיאטרייה אינה צריכה בהכרח להגביל את עצמה לעיסוק בתחום הפתולוגיה הנפשית. ביחד עם גישות אלטרנטיביות שונות, היא יכולה לחתור להרחבה ולמיצוי של הפוטנציאל האנושי. לפסיכיאטרייה המבוססת על ידע מתחדש בחקר המוח, והמכירה זרמים מגוונים של חשיבה, יכולת לתרום כאסכולה מערבית הוליסטית של רפואת גוף נפש.