"פעם היו שני סינים"...

על פי אגדות הסינים, הרפואה הסינית החלה לפני יותר מ 5000 שנים, אך, ככל שאנו מסוגלים לאמת, ידע השימוש הרפואי בחומרים מן הטבע לא חדר לאירופה לפני 200 לפה´ס. עם זאת, אין ספק שצמחי מרפא שונים היו נפוצים בשימוש בסין כמו במצרים עוד הרבה לפני כן. אנו יודעים על סחר באופיום, רוהברב , קינמון, כספית ושמנים שונים בסביבות תחילת הספירה הנוצרית.

למרות הדמיון בין צמחי המרפא המערביים והמזרחיים, האסטרטגיה שמאחורי נתינתם הייתה שונה. שתי התרבויות יצאו מנקודת הנחה שבריאות משקפת איזון בין המרכיבים החיוניים שבאדם, אך במאה ה 16 לספירה החלה הרפואה האירופאית להמליץ על בחירת תרופה בהתאם למחלה הספציפית בה האדם לוקה. הרפואה הסינית המשיכה לפתח את תפיסת המחלה כמצב של חוסר איזון והרמוניה בתוך ובין המטופל לבין הסביבה העוטפת אותו ונסיבות חייו בעבר.

שני מודלים רפואיים נמצאים במרכזה של הרפואה הסינית. האחד הוא מודל חמשת הפאזות (המצבים), אשר מקשר כל תופעה בטבע ככלל ובאדם כפרט לאחד מן האלמנטים להלן: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים. גישה זו משולבת עם מודל היין והיאנג אשר מתאר את הטבע כאוסף של ניגודים משלימים. האינטראקציה בין ניגודים אילו מולידה שינויים שמקורם בצ´י - זו אנרגית החיים והכוח שעומד מאחורי כל שינוי. מודל חמשת הפאזות מזכיר את האיורוודה ההודית ואת הרפואה היונית הקדומה שהתפתחה בערך באותה תקופה.

אספקטים רבים של הרפואה הסינית היו הרבה יותר מפותחים מאילו הידועים במערב. אנו מוצאים כתבים המלמדים על ידע נרחב לגבי מחזור הדם 2000 שנים לפני המערב, ולגבי יכולתם לזהות מחלות כמו סכרת כבר במאה השביעית או טיפול באבעבועות שחורות כבר למין המאה העשירית. יותר מ 800 שנים לפני שהעולם המערבי גילה את הדפוס הופצו ספרי רוקחות ברחבי סין.

הרפואה האיורוודית היא שיטה נוספת שהתפתחה שנים רבות לפני זו שבמערב. כמו ברפואה הסינית, היא נשמרה בעקביות לאורך ההיסטוריה. גם רפואה זו רואה את הבריאות כאיזון בין האדם לסביבתו. שיטה הוליסטית זו לוקחת בחשבון אקלים, עיסוק, הרגלי אכילה, פעילות גופנית, רגשות, רוחניות ופעילות מינית. התיאוריה האיורוודית לגבי חמשת הפאזות - אדמה, אוויר, אש, מים ואתר - מרמזת על קשר עם תרבויות אחרות כמו היוונית. בדומה לרפואה הסינית מכירה האיורוודה ב"כוח החיים" המכונה פראנה.

בשל העובדה שהודים רבים כל כך הינם צמחונים התפתחה האיורוודה בתחום צמחי המרפא. ושוב, אנו רואים חפיפה רבה בין הצמחים השונים הנמצאים בשימוש גם בשיטות רפואה שהיו נפוצות במקומות אחרים בעולם.
ליקוריץ´, זנגוויל, רימון, מור, בזיליקום, שום, כורכום, אקונייט והאלוורה הם חלק מן הדוגמאות הרבות שניתן לתת כצמחים שמשמשים עד היום את הרפואה העממית.

האיורוודה הוזנחה במשך קיסרות המוגול (מאות 16-19 לספירה) אשר הביאו את המסורת היונית - ערבית של טיפולי אונני טיב להודו. אבל שימוש עממי באיורוודה לא חדל וכיום, לאחר עצמאות הודי מן השלטון הבריטי, חוזרת זו לתפוס את מקומה ולזכות לתשומת לב מקצועית.

במקביל להתפתחות הרפואה האיורוודית התפתחה הרפואה הטיבטית אשר כוללת אלמנטים רבים משותפים. היא שותפה לתפיסה הפילוסופית הבסיסית המתבססת על מעגלי האושר והסבל האנושי ועל התפיסה הקרמטית. הרפואה הטיבטית מדגישה הרבה יותר את ההיבטים המטה פיזיים ומעריכה שאי הצלחה טיפולית מקורה לעתים בתקלה בגלגול הקודם, אשר תתוקן על פי הקרמה שלך בגלגול הנוכחי או הבא. לבד מתפילות ומדיטציות, מדובר ברפואה פרקטית הנותנת מקום רב לצמחי מרפא, בעיקר אילו הנהוגים בהודו. עירוב תפיסות סיניות, יווניות ובעיקר הודיות מביאות רפואה זו לגישה מרתקת המשלבת את החומר והרוח, הרציונלי והמטה פיזי ביחד.

הרפואה היוונית

אמפדוקלס היווני מאגריגנטום החל, עוד מן המאה החמישית לפה´ס ללמד שהחיים מבוססים על ארבע יסודות - אדמה, אויר, אש ומים. יסודות אילו נקשרו בהקבלה לנוזלי הגוף (הומור): מרה שחורה, דם, מרה צהובה וליחה. המרפאים היוונים התבססו על ההנחה שבריאות טובה תלויה באיזון שבין ארבע מרכיבים אילו.

תיאוריה זו תפסה לראשונה את המחלה כפועל יוצא של חוסר איזון טבעי ולא כתופעה על טבעית. 2000 שנה ויותר לאחר הרפואה המזרחית הגיעה הרפואה המערבית להנחה שמקור המחלה אינו פועל יוצא של עונש, קללה או התערבות גורם על טבעי. עד היום אנו מציינים אדם בעל חוש "הומור טוב" או רע.

היפוקראטס (460-370 לפה"ס) נחשב עד היום לאבי הרפואה המודרנית בזכות שיטותיו היעילות הבוחנות את תגובותיו הספציפיות של החולה למחלתו ומציעות שימוש בכוחות הריפוי הפנימיים שלו לתיקון חוסר איזון זה.
הטיפול הותאם ליחיד וכלל תזונה מתאימה, עיסוי, הידרותיראפיה (ריפוי במים), מנוחה, כל זה בשילוב צמחי מרפא. אפילו למרפאים היוונים המוצלחים ביותר לא היה ברור אופן פעולת הצמחים, אך הם צפו בקפידה אחר תגובות המטופלים ופיתחו את כישוריהם. במאה השלישית לפה"ס תוארו 455 צמחי מרפא ע"י תיאופראסטוס בליווי הסברים כיצד להכין ולהשתמש בהם. קרוב לוודאי היה זה ספר צמחי המרפא המערבי הראשון אשר רבים מן הצמחים המתוארים בו בעלי ערך רפואי עד היום.

הרפואה הרומית

הרפואה הרומית שילבה לרוב את גישתו של היפוקרטס עם עירוב מאגי ודתי. אך הרומאים קידמו באופן משמעותי את הרפואה המונעת ע"י פיתוח מערכות להובלת מי שתייה טהורים ופיתוח מערכות ביוב עוד במאה השישית לפה´ס. כמו כן הם נהגו לבודד אנשים חולים בעת מגפה בהבינם שהזיהום יכול להתפשט.

במאתיים השנים הראשונות לספירה אנו מכירים שלושה מרפאים רומאים חשובים אשר השפיעו על התפתחות הרפואה: צלסוס כתב מדריך מפורט על הפרקטיקה הרפואית אשר כלל מינראלים כמו כספית, ארסן ועופרת שהיו בשימוש אצל הרופאים המצרים. דיוסקורידס הוציא את אחד המדריכים היותר מפורטים לצמחי מרפא בזמנו, הכוללים 600 צמחים מתוארים ומאוירים בצבע. בין תיאוריו המסבירים כיצד לרקוח ולאכסן צמחים אנו מוצאים הסבר כיצד לרשום למטופל ערבה לבנה (מקור ראשוני של אספירין) לכאבים.

לגאלן הייתה אפילו השפעה מבורכת יותר, אך אליה וקוץ בה: הוא עודד את הממסד הרומאי לבקר את איכות התרופות תכולתן אך במקביל פיתח תרופות מסובכות אשר הכילו לא פעם, למעלה מ 100 מרכיבים. תרופות גאלניקניות אילו היו מבוססות על מרשמים מצרים ויוונים ונמכרו במחירים מרקיעי שחקים כתרופות פלא המרפאות כל. תרופות אילו הידועות בשמן הגנרי: תרופות טריאקיות (מלשון אנטידוט ביוונית), היו נפוצות בתקופה ההיא והובילו להתפתחות מסחר לא הוגן, רמאות וחמדנות בשטח זה במשך מספר מאות אח"כ.

הרפואה האסלאמית

התקופה השחורה של אירופה הייתה תקופת הזהב האסלאמית. הייתה זו הקיסרות האסלאמית אשר שימרה את המדע היווני 1200 שנה לאחר נפילת רומי. הפרסים והערבים השתמשו בצמחי מרפא נוספים כמו קמפור, מושק, נוקס וומיקה ובוראקס אך שימרו את רעיונותיו של גאלן. בו זמנית, הגישה היהודית, כפי שניתן לראות מקריאת התנ"ך, פיתחה את מושג ההיגיינה האישית והציבורית ככלי למניעת מחלות. הרפואה היוונית - אסלאמית נרשמה על דפי האנציקלופדיה קאנון מדיצינה (canon medicinae) אשר נכתבה במאה ה 11 לספירה ע"י איבן סינה, הידוע כיום בשם אביסנה. ידע זה חדר למערב והיווה את הבסיס לטיפול התרופתי עם תום התקופה השחורה ולמאות שבאו אחריה. בהודו, רפואת אביסנה, בשילוב עם תורת הנוזלים היוונית, נלמדת ומבוצעת בפועל תחת שמו של אונאני טיב. אונני היא המילה הערבית "של היוונים" וטיב היא המילה הערבית המתארת "ריפוי ורפואה".

יותר משש מאות שנה עברו באירופה מאז נפילת האימפריה הרומית עד שחקר המדע והרפואה התחדש. במשך כל אותו הזמן הייתה תלויה בריאות אוכלוסיית אירופה ברפואה פולקלוריסטית, טכסים ומאגיה. רק במנזרים נשמרו כתבים והעתקים של הידע הרפואי וצמחי המרפא.

הרפואה בימי הרנסאנס

התפתחות התרבות הביזנטית, ההתאוששות מן המגיפה הבובונית, מסעות כריסטופר קולומבוס והמצאת הדפוס היו בין המאורעות אשר הביאו לחידוש העיסוק ברפואה מערבית כפי שנשתמרה ע"י מרפאים מוסלמים. עם זאת, למרות שהידע במבנה ותפקוד האדם גדל באופן משמעותי, הרי שהתיאוריות של גאלן ואביסננה נשארו עדיין מקודשות במידה שההבדלים בטיפול בחולים היו זניחים.

המהפכה הונהגה ע"י אאוראוס פיליפוס טאופראסטוס בומבאסטוס אב הוהניים (1493-1545) אשר כינה את עצמו פאראצלסוס שמילולית משמעותו: "טוב מצלסוס" (צלסוס היה רופא רומאי). הוא פיתח את דוקטרינת החתימות, חזה את האפשרות להפיק מרכיבים פעילים מן הצמחים, וראה במחלה תוצר של כוח חיצוני ולא חוסר איזון בין הנוזלים.

בהיותו צעיר, עבד פאראצלסוס במכרות וכספית, דבר שחתם בו רושם מיוחד כלפי שימוש במתכות. הוא עודד שימוש רפואי בכספית ואנטימוניום תוך חשיבה מוטעית שיש בידו לנטרל את השפעתם המרעילה תוך זיקוק החומרים. ממשיכי דרכו היו מעודדים מהופעת תרופות מן העולם החדש שהיו בשימוש בידי אינדיאנים דרום אמריקאים. מגזע הפרוביאן הופק הכינין, שנחשב אז כתרופה פלאית כנגד אחת המחלות הקשות העתיקות באנושות: המלאריה. הסיפיליס, מחלה מיובאת אחרת מן העולם החדש, מהווה דוגמא מצוינת למחלה שטופלה בטיפול אגרסיבי (ולא מועיל במיוחד) כדוגמת הכספית.

החלוצים האירופאים, קוראי התגר של העולם החדש, למדו במהרה מן הילידים האינדיאנים סגולות מרפא של הצמחים המקומיים. הידע האינדיאני הנוגע לצמחי מרפא היה מרשים ולעתים כלל עקרון הריפוי של "דומה בדומה": מראה הצמח היה המדריך לשימוש בו. השימוש באמבט אדים והזעה לתמיכה בהיגיינה ובתהליך הריפוי, וההסתייעות בשיטות פסיכולוגיות בצורת טכסים דתיים, היה נפוץ אף הוא. האינדיאנים היו מסוגלים ללמד את המתיישבים טכניקות ניתוח, ריפוי פצעים, שיטות יותר בטוחות לגבי מניעת ילודה וכיצד לתקן שברים בעצמות. השאמאנים האינדיאנים, או המרפאים והמרפאות לימדו כי הידע הרפואי בא מן החלומות, אך בפועל הוא נרכש לאחר תצפיות מדוקדקות תוך ניסוי וטעייה.

רק בודדים כמו ג'ון ג'וסלין, מחבר המדריך לרפואה אינדיאנית 1672 "ממצאים נדירים באנגליה החדשה", העריכו את הידע האינדיאני. הרפואה האורתודוכסית התעלמה ממנה לחלוטין. צמחי מרפא אינדיאנים כמו snake root, sassfras, dogwood, willow, slippery elm, blue flag ו goldenrod הפכו לתרופות שבשגרה בחיי החלוצים, אך רוב הרופאים התמידו בזוועות העולם הישן של כספית והקזות דם. תקופת פטירתו של ו´אשינגטון עקב טיפול מעין זה, השיקה עם תחייתה מחדש של רפואת הצמחים ע"י סמואל תומסון, מתנגד חריף לרפואה "הרואית".

למרות שתומסון לא העריך את האינדיאנים, נראה ששיטותיו בהזעה, אדים, ומרשם של צמחים שונים כמו לובליה תאמו את שיטות הילידים. אבל גם שיטות תומסון הקשו על המטופלים ובזמן שההומיאופתיה הופיעה באמצע המאה ה 19 הרבה צפון אמריקאים היו נכונים לאמץ שיטה עדינה ובטוחה זו. הייתה זו תקופה מעורפלת בה הרפואה התבססה על צמחי מרפא אינדיאנים ומשלשלים אירופאים ועל המלצות סותרות של רופאים, מרפאים נודדי דרכים ומרפאים עממיים. אך הרפואה האורתודוכסית התגייסה במהירות לדחיקת רגליהן של הרפואה ההומיאופתית ורפואת צמחי המרפא אל גבולות החוק.

היום, חלק מצמחי המרפא האינדיאנים אומצו ע"י הרפואה האורתודוכסית (למרות שתרופות כמו כינין, טובוקורארין, אספירין ורסרפין כבר היו קיימות) בשעה שהרבליסטים ואילו המסתמכים על רפואה עממית, בצפון אמריקה כמו גם באירופה (מקומות בהן הייתה השפעה לתרופות אינדיאניות צפון אמריקאיות), ממשיכים להשתמש בצנעה בצמחים של ילידי אמריקה באופן יום יומי.

למרות שבידוד חולים הונהג עוד בימי הרומאים, רק במאה ה 19 תפסה הרפואה המערבית את הקשר בין היגיינה לבריאות. ערים החלו להקים מערכות השקיה וביוב בהתאם לסטאנדרטים של הרומאים בעבר. בזמן שבו כל בוגר שני מת משחפת, פיתח ג´נר חיסון נגד אבעבועות שחורות וקוך ופסטר הרחיבו את הידע לגבי חיסון האדם נגד מחלות זיהומיות. בתקופה זו פותחה האנסטזיה (הרדמה כללית), ליסטר מיסד את הסטריליזציה בניתוחים והבריאות הכלל ציבורית החלה להשתפר.

בסוף המאה ה 19 עדיין השתמשו באופן נרחב בתרופות ממקור טבעי: למשל סינכונה למלאריה, foxglove למחושי לב, כלורופורם המופק מאלכוהול מזוקק עם גיל כלורי לאנסטזיה וחומצה פחמתית מעטרן לחיטוי. תרופות אילו שיפרו בריאותם של מיליונים, אך עדיין השימוש במרכיבים רעילים כמו כספית היה נפוצים לטיפול בסיפיליס, או סטריכנין שהופק מנוקס וומיקה.

ככל שהמדע התפתח, כן התממש חלומו של פראצלסוס להפיק את החומרים הפעילים מצמחי המרפא. נקודת המפנה היתה בדיקה של מרכיב ספציפי בצמח האופיום - המורפין, ב 1830 ע"י מתלמד רוקחות גרמני בן 20, בשם פרידריך סרטארר. ב 1819 בודדו את האטרופין מן הבלה דונה, אשר ביחד עם ההיוסצין מהווים עד היום תרופות חוסמות עצבים בעלות ערך רב. ב 1820 בודדו את הכינין, נוגד המלאריה, מגזע הפרובין, וב 1820 הופק האמטין מצמח האיפקאקואנה, אשר היה בעל ערך רב כחומר המסייע בהקאות. ב 1890 הצליחו לזקק קוקאין מעלי הקוקה, דבר שהפך ניתוחים תחת הרדמה מקומית לפעולה אפשרית.
הצעד הבא היה לסנתז חומרים במעבדה, להעתיק מבנים כימים של חומרים פעילים מן הטבע או סינתזת האספירין. ב 1827 כימאי צרפתי בודד מתוך ה meadowsweet את הסאליצין אשר הרפואה המסורתית השתמשה בו בלי דעת דרך הצמח willow burk. ב 1899, חומצה אצטיל-סליצילית (אספירין) הופקה מהסאליצין, ובמהרה נמצאה השיטה לייצר אותו ללא עזרת ה meadowsweet.

לאתר "תמורות"

בואו לדבר עלך כך בפורום רפואה משלימה