יציאת מצרים - דרך סין

התבוננות בסיפור יציאת מצריים בראיה סינית מעלה זוויות שונות: השוואות בהיבטים היסטוריים בין התרבות המצרית לסינית ותרבויות העבדים והעמים הזרים שם, שאלות מרתקות בנוגע לסדרי שלטון, ממסד וכהונה, אמונה, משמעות החירות ועוד. התפיסה שתלווה אותנו במאמר זה יונקת את שורשיה מתחום מחקר מדעי הקרוי "ביקורת המקרא".
המסורת היהודית אומרת שהתורה היא יחידה. אבל מאות שנים של קריאה ביקורתית מעלים תהיות על הסדר הכרונולוגי וזהות המחברים של התורה. אם התורה חוברה בידי משה, כיצד נבין את המשפט: ´ומשה היה עניו מכל אדם´ וכיצד נתייחס ל-12 השורות האחרונות בספר דברים בהם מתואר מותו של משה [דברים ל´ד]?

קיים דמיון תפיסתי באופן חיבור הקו הפילוסופי היהודי והסיני: בעידן הזה, חשוב לכל מדען מערבי פרסום המאמרים והמחקרים שלו תחת שמו ופרסום המסקנות ותרומתו למדע באופן שיקדם את מעמדו. בסין הקדומה כתבו מאות פילוסופים תחת שמו של קונפוציוס מתוך כוונה שאם הדברים ייוחסו לקונפוציוס אז הם יתקבלו בתור רעיונות נעלים יותר ויטמאו בציבור. בראיה חילונית ביקורתית, התורה נכתבה על ידי יותר מסופר אחד, אך את כל החיבור המקראי מייחסים למשה רבנו, וזאת למרות הסתירות הפנימיות ושפע הגישות והרעיונות. הכוונה של הסופרים המקראיים הייתה לא להאדיר את שמם אלא להעביר מסר (אם כי במקרים רבים היה למסר השלכה פרקטית ואפילו כלכלית על התקופה בה אותו סופר הוסיף את תרומתו)


לאורך המקרא אנו נתקלים בשתי תפיסות חיים לכאורה סותרות: בסיפור הבריאה הראשון אדם נברא ´בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם´ [בראשית, א, כז], בסיפור השני האדם נברא על ידי אל בשם יהוה. הוא נברא מן העפר וחווה נלקחת מצלעו [בראשית, ב, כא]. בסיפור מבול אחד אלוהים מצווה להכניס את החיות זוגות זוגות [בראשית ו, יט], והנה בסיפור המופיע במקביל, יהוה מצווה להכניס את החיות הטהורות בשביעיות (ומניין לנוח איזו חיה טהורה ואיזו לא אם הפירוט מגיע לאחר מעמד הר סיני?) [בראשית ז, ב]. ההבדלים כה עמוקים שרק לנושא זה ראוי להקדיש מאמר נפרד.

הניסיון להבין את ההבדל בין שתי תפיסות עולם נבדלות ולעתים עוינות אילו דורש מאתנו להפליג לשנת 1365 לפנה"ס אל מצרים הקדומה.

תפיסה אוניברסאלית של אל אחד שונה מרוב התרבויות שאפיינו את העולם העתיק שהיה עשיר באלילים בעלי אופי אנושי לרוב. תפיסה זו לא רק ששללה ריבוי אלים, אלא שאפילו לאל האחד והיחיד לא יחסה תכונות אנושיות. האל אינו מתרגז, אינו כועס כשלא ממלאים את מצוותיו, לא צריך לשחד אותו בתפילות ובתרומות, ובוודאי לא צריך מתווכים ומקדשים שיפעלו מטעמו. תפיסה כזו הייתה מוכרת בעוד מקום אחד בעולם העתיק: בסין!
בניגוד לגישה האינדואיסטית על ריבוי האלים שלה, התפיסה הסינית לא הגדירה את מושג האלוהות. זו הייתה הדרך. סדר על עולמי בעל הקשרים פנימיים ותובנה משלו. אריג אשר אין לו אורג [The web that has no weaver by Ted Kaptchuk ] . כלומר העולם פרוש כאריג אין סופי אשר לכל חוט יש קשר לחוטים האחרים. פרימת חוט אחת תשפיע במקום ובזמן אחר על אזור אחר באריג.
זוהי התפיסה שאינה רואה עדיפות של היאנג על היין. שניהם כוחות שווים המשלימים זה את זה.
לא מצב בו היין נובע מהיאנג (הנקבה נוצרה מן הזכר) אך לא להיפך, אלא מצב בו היין והיאנג נוצרים בו זמנית. על פי התפיסה הסינית היין והיאנג באדם הם תבנית הנגזרת ישירות ליין והיאנג של הקוסמוס, של צלם האלוהים.
התפיסה הדאואיסטית של איזון הכוחות בטבע ושל חוקיות הטבע השולטת בכל מקום מופיעה בתפיסתו של משה את אלוהים. התפיסה הכוהנית המתפתחת במקביל (כנראה על ידי בית אהרון, ובהמשך על ידי שלמה ושבט יהודה) מתייחסת לעליונות היאנג על היין. לא דואליות ומערכת איזונים טבעית אלא כוח זכרי שממנו נלקחת צלע לצורך יצירת היין. גם האל עצמו, הוא יהוה מתגלה כאל צבאות, אל נקמות, אל של קורבנות ושפיכות דמים, אל של מעשרות ומתווכים כוהנים.

האם יש להניח שאלוהים ויהוה הם אותם אל בשמות שונים? היאנג הרוחני והיין החומרי? אין ספק שהסופר המקראי עשה עבודת עריכה מופתית בניסיון לאחד את שתי הגישות: האלוהיסטית והיהוויסטית. אלא שהמחקר של מאות השנים האחרונות, ובעיקר הסימוכין מן הארכיאולוגיה ועולם הבלשנות מצביעים על שתי דתות שונות שהתפתחו במקביל. האסכולה של הלוויים לבית משה, היא האסכולה האלוהיסטית (אסכולה שהמשיכה עם שבטי ישראל), והאסכולה של הכוהנים לבית אהרון, היא האסכולה היהוויסטית (אסכולה שהמשיכה עם שבט יהודה). האם אדוני הוא האלוהים, כפי שמכריזים לפרקים (ובשביל מה אם זה מובן מאליו)? או שאדוני לא היה בעבר הרחוק אלוהים והיה צורך לאחד בין התפיסות בשלב מסוים של ההיסטוריה העברית?
זהו תחום מחקר מרתק ובעייתי למאמינים, אך ראוי לדיון מעמיק. לצערי לא במסגרת המאמר הזה, לפחות לא הפעם...

אם נקח את הסיפור המקראי כפשוטו. מסופר על תינוק שבת פרעה מצאה את משה ביאור ומצאה את משה כי ´מן המים משיתיהו´ [שמות ב, י]. הרי בת פרעה לא דברה עברית ולכן לא יכלה לקרוא לו בשם הזה. וגם , אם מן המים משיתיהו אז שמו נמשה ולא משה.

בתקופת מצרים, כל מי שלא היה למשפחת מלוכה או כוהנים היה סוג של עבד, אזרח סוג ב´. כשכל העבדים יצאו ממצרים הם יצאו עבריים כלא עבריים. ערב רב יצא עם ישראל, כך ששנאת הזר עוד לא נולדה. ואפילו כלפי המצרים לא הייתה ממש שנאה (הרי הם רוצים לחזור לשם אח´כ). זה היה סוג של יחסי עובד מעביד כיוון שהיה מקובל במצרים להחזיק עמים כעבדים.

אין מלך פרעה מצרי ללא השם מוסס משה: רעמסס = בנו של רע אל השמש, תחותמוסס = בנו של תחות. כלומר כולם בני אלים וכך גם משה. ניתן להסיק מתוך הסיפור המקראי על רדיפה אחר כוהנים ובני כוהנים כפי שמשתקף בסיפור משה והתיבה. אבל הרדיפה לא נעשתה בגלל שהוא היה מבני ישראל אלא בגלל שהוא היה שייך לשבט שייצג תפיסה תיאולוגית המתנגדת לריבוי אלים.
משה יוצא אל המדבר שם הוא פוגש בבנות יתרו המכירות בו באיש מצרי ולא כעבד עברי [שמות ב, יט]. אנו גם יודעים שהוא הוא כבד פה וכבד לשון [שמות ד, י]. מן הסתם,לא בגלל שבלע גחלים לוחשות, אלא משום שגמגם את שפת העבדים והעבריים. כאשר הוא חוזר מן המדבר יש לו כבר תפיסה אידיאולוגית יותר מגובשת.
למי יביא את בשורת המונותיאיזם? הוא יודע מה עשו למי שניסה להביא את הבשורה המונותיאיסטית לעם המצרי ולכן הוא לא מפנה אותה אל המצרים אלא אל העבדים שאינם מחויבים לפרעה.

כל ניסיון להביא דת חדשה להמונים הביא ליצירת דת השונה מן המקור. הנוצרים אינם ממשיכים את דת ישוע, והמוסלמים התפלגו זה מכבר בכל הנוגע לדת מוחמד, הבודהיזם נושא היום פנים רבות, ואפילו דת בני משה הקטנה שופעת רב גוניות. משה, שניסה להטמיע את התפיסה הכמעט דאואיסטית של אל אוניברסאלי "הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה, בלי ראשית ובלי תכלית" מצליח להוסיף לאספסוף הבורחים ממצרים עוד אל לפנתיאון האלים שערב רב זה כבר כלל. לא פלא שאהרון הכהן מסייע ביצירת עגל הזהב, שהרי הוא היה עצם מבשרם של העבדים, בעוד שמשה הגיע עם תפיסות מונותיאיסטיות מגובשות.

אז מה קרה? כמובן שהכל ספקולציות המבוססות על נתונים היסטוריים. ידוע שספר שמות הועלה על הכתב בשלב מאוחר ביותר, בתקופת שיבת ציון. דווקא על רקע שיבת ציון ניתן להבין את סיפור משה. זו התקופה בה לראשונה בתולדות ישראל מגרשים את הנשים הנכריות ומבדילים בין העם העברי לעמים אחרים (עד אותו שלב נשואי תערובת וגיור המוני בכפיה היו מקובלים, כאשר יכלו לאפשר לעצמם את זה). כאשר בני ישראל יצאו לבבל נולדה סכנת ההתבוללות ולכן רק בתקופת שיבת ציון מתעורר הצורך ליחס למשה מוצא עברי.

בתקופה זו נוהל רישום הייחוס הפך להיות כמעט אובססיבי. כאשר הם שבים הביתה לאחר הצהרת כורש הם מתייחסים אל כל מי שנשאר בזלזול משום שהוא היה מדלת הארץ ולא מיוחס. השומרונים מוקצים ומוכרים כטמאים. נולד מושג טוהר המשפחה וטוהר הגזע.
זה השלב בו התחילו לגייר דמויות מן המסורת. משה היה המהפכן הגדול ביותר בעבר העמים. הוא הנהיג תפיסה מונותיאיסטית ששולטת עד היום ברחבי העולם. לכן הוא עבר תהליך גיור!

ישנו סיפור מסורתי עתיק הידוע בספרות הבבלית שקיימת 200 שנה לפני שבני ישראל יוצאים לגלות בבל. הסיפור שמסופר בחרוזים מספר על סרגון השני - מלך אשור. הוא לא היה היורש הלגיטימי אך הוא כותב כיצד עלה למלוכה:
"אני סרגון השני, מלך אשור... אני בנו של שלמנסר החמישי (למרות שלא היה בנו), נולדתי לאמי הכוהנת ששמה אותי בתיבה משוחה בזפת והניחה אותי בנהר הפרת. אבי הרשמי מצא אותי, ומכיוון שהוא ואשתו היו חסרי ילדים הם גדלו אותי. בהיותי בן 10 שיחקתי באבנים בכתוב עם חברי ובו שליחים מארמון מלך אשור".

מסורות ספר שמות ואחרות התגבשו בימי גלות בבל. נולדה מסורת שבאה להעניק אמונה ותקווה לעם. גם בעברנו היינו עבדים ויצאנו לחופשי, וכך גם הפעם יבוא ה´ ויוציא אותנו מהשעבוד. ואכן, עם ישראל יוצא מבבל להקים ארצו מחדש, כשם שבני ישראל במצרים שבים אל מולדתם. שימו לב להקבלה ול"חזרת ההיסטוריה".

הרקע ההיסטורי על יציאת מצרים:
בימי קדם האנשים ראו את פועלו של האל בכל תופעת טבע. לכן כל מה שקרה בתקופת יציאת מצרים התייחס לכוח האל. הרציונליסטים כיום מנסים למצוא הסברים לתופעת ´מכות מצרים´. הסבר פשוט אחד זה לשלול את כל האירועים ולדבוק בטענה שמדובר במיתולוגיה וסיפורי עמים. הסבר זה מתבסס על העובדה שכל סיפור יציאת מצרים אינו מתועד בשום ממצא ארכיאולוגי מצרי, דבר שאינו אופייני למצרים הקדמונים שנהגו לתעד מכל וכל. אלא שבתקופה ההיסטורית המצרית יש לנו חור של 250 שנה, שבמהלכו חלו שינויים מרחיקי לכת בממלכה, ערעור היציבות השלטונית ומיעוט במידע כתוב.

קידוחי קרח שנבדקו מדגימות של הקוטב הצפוני (כל אינץ´ מייצג שנה שנוספה לקליפת הקרח ובכך היא מתעדת תקופות עתיקות) הצביעו על כך שבשנת 1300 לפה´ס (ימי רעמסס השני) הייתה כמות חומצה גבוהה מאוד הניתנת לזיהוי עד היום.
בצירוף חפירות ארכיאולוגיות, מניחים שבאי סנטוריני (צפונית לכרתים) הייתה התפרצות געש דרמטית שהביאה לחיסול פתאומי של התרבות המינואית. האי המרוחק 90 ק´מ מכרתים ו 600 ק´מ ממצרים התפוצץ בעוצמה של כמה פצצות מימן. הממלכה נעלמה (ואולי היא אטלנטיס האגדית). התפוצצות אדירה זו גורמת לגלים קונצנטרים ומובילים לשקיעה של 250 שנה במצרים, מה שנקרא תקופת הביניים = תקופת האופל של מצריים.

האפר הוולקני מונע חדירת שמש (וגורם למכת חושך). רעידות אדמה משפיעות על אבן חול נובית אדומה המחלחלת למימי הנילוס (וגורמת למכת דם). מופיעות מגפות (וכנראה שכולם נפגעים ולא רק המצרים). מובן שכל תופעות הטבע הללו נתפסות ככוח עליון, כמעשי אל.
בתקופה זו כל מי שיכול לברוח ממצריים בורח ובניהם גם העבדים העבריים. ואולי משה הוא זה שתופס את ההזדמנות להנהיג את העבדים ולברוח ממצרים. בני ישראל מתבקשים ´להשאיל´ כלים מהמצרים והם יוצאים ברכוש גדול (קצת עומד בסתירה למסופר, כיוון שאם היה להם זמן להתארגן ולקחת ´בהשאלה´ כלי כסף מהמצרים, אז למה לא היה להם זמן להכין לחם?) [שמות יב, לה].


נראה שהבריחה ממצרים הייתה החלק הפחות קשה של כל הפרשה. יותר משהיה צריך להוציא את העם ממצרים היה צריך להוציא את מצרים מהעם, כלומר להוציא את העם מאלילות וממנטליות העבדים. לא מן הנמנע שמשה כתב את סיפור הבריאה הראשון. הוא היה צריך לחנך את העם ולצור אדם ועם חדש במדבר, אדם ועם שתפיסת עולמם היא חופש, חירות.

סיפור הבריאה הראשון הוא ניסיון להפוך את העם הרב היוצא ממצרים לאנשים שיאמינו בחירות, שיצאו מהעבדות ומן העבד שבהם. זהו הסיפור בו האדם (זכר ונקבה) נברא בצלם אלוהים, הוא יצור חופשי והעולם קיים למענו. יציאת מצרים באה ללמד אותנו לחוות את החרות הפנימית, את החרות מסבל (כמו בבודהיזם) ואת החרות משיוך וחמדנות לחפצים (כמו בדאואיזם).
לעומת זאת, בסיפור הבריאה השני האדם נולד מן העפר, האשה מן הצלע, כולם חוטאים ונענשים, והעולם הוא סביבה מפחידה בה צריך לציית לאל נוקם ומסוכן. ומי היה מעוניין להפוך את העם חזרה לעבדים ולשעבד אותו לעבודת האל? כמובן, שלמה המלך! אבל זה סיפור מרתק אחר (אשר יסופר רק אם קהל הקוראים יבקש המשך).

תודה מיוחדת לד´ר לוסי פליטמן מהאוניברסיטה העברית

לאתר "תמורות" - לחץ כאן