היפראקטיביות - כמסך שיורד על כאב ישן

באחד המאמרים תיארתי בפניכם את התופעה שמוגדרת ומוכרת בשם A.D.H.D כאשר היפראקטיביות הינה רק סימפטום בודד בתוך מכלול לקויות הקשב והריכוז. לאחרונה נפגשתי במספר רב של מקרים בהם נוכחתי כי קיים מכנה משותף מעניין ביניהם המעיד על "לקויות קשב" של המערכת החינוכית והתא המשפחתי לצרכיו האמיתיים של הילד/ה הנושאים את הכינוי "ילדים היפראקטיביים". ובכלל הגעתי גם להכרה אולי המשמעותית ביותר כי כולנו לוקים במידה כזו או אחרת בהפרעה הזו במידה כזו או אחרת. לקויות קשב וריכוז מתבטאים אמנם בעיקר במסגרת בית הספר או לפחות שם מזהים אותם יותר אך גם אם ניכרת הצלחה של הילד בלימודיו אין זה אומר עדיין כי אין הוא סובל מליקויי כזה או אחר.
בין הגורמים או אם נדייק יותר ונאמר בין האפיונים השכיחים יותר לתסמונת A.D.H.D נמצא:
1- ליקוי בקשב קושי למקד את הקשב בעניין אחד לטווח-זמן מספיק.

2- ליקוי בשפה בעיות בהבנת הנקרא וגם לעקוב אחר הוראות מילוליות בע"פ.

3- קושי בהתמצאות במרחב תפיסת גירוי ויזואלי לקויה.

4- קשיי זיכרון קושי להעלות פרטים מתוך הזיכרון.

5- בעיות במוטוריקה עדינה תיאום לקוי של תנועות שריריות עדינות כמו כתיבה.

6- נטייה לאבד את הסדר והרצף - יכולת מוגבלת להבין ולבצע סדרה של פעולות בסדר הנכון.

האם יכולתם להזדהות עם לפחות אחד מהקשיים שמניתי למעלה ? אני מניח שאכן. מחקרים שונים מראים כי ליקויי קשב הם הליקוי התכוף השכיח ביותר, ותכופות הם באים בנוסף לליקוי אחר. כלומר אין הגדרה זו של סינדרום מבודדת קבוצת אנשים מן הכלל כי מן הסתם זהו אם ניתן לומר סינדרום אנושי ועל כן עלינו לאתר ממה הוא נובע.

מניסיוני מצאתי לא מעט מקרים אשר מבחנים פסיכולוגיים מיוחדים מצאו את כשירותו ללמוד אך בכל זאת ניתנו הקלות על ביצוע משימות ומטלות לימודיות מתוך הקושי הסובייקטיבי של הילד אשר דווח ע"י גורמי בית הספר השונים.
קיים תסכול רב בהתמודדות עם ילדים אלה אשר לא פעם משקף את התסכול וחוסר האונים המשווע לתשומת לב ולתמיכה של הילדים הללו.
מחקרים רבים נפגשים בתסכול לפתח גישה גורפת ומתודית לטיפול בילדים עם ליקויי למידה מהסיבה שקיימת שונות רבה ביניהם ועל כן אין מחקר אחד שיכול לענות על צרכיהם של כולם. גם הגישות הטיפוליות הקיימות הינן מגוונות וכל גישה טיפולית חייבת להתייחס לכשרים והליקויים הספציפיים של הילד הספציפי.
ובעצם התמודדות עם התופעה הכל כך אנושית הזו הינה, אם נפרוט אותה לפרוטות, תהיה לברר לעצמנו את מקור התסכול, האכזבה והכישלון בו אנו נתקלים במהלך החיים. הגישה המדעית גורסת כי מקור הלקויות הוא נוירולוגי ותוצרי הלוואי הם רגשיים. על כן הטיפולים הכימיים השונים כדוגמת "ריטאלין" מכוונים להסדרת המערכת העצבית. התרופות מעכבות דחפים עצביים שגורמים לילד תנועה ועצבנות, הן מדכאות אימפולסיביות ומגבירות את היכולת של הילד להתרכז במשימה אחת.

טענתי היא כי אולי ישנם מקרים בהם נובע הקושי מבעיה אורגאנית-עצבית אך במרבית המקרים אין זה כך כי אם המסלול הוא הפוך דווקא. ובכלל כדאי במקום להתווכח על כיוון זה או אחר לראות את תמונת חייו הכוללת של הילד ולפיכך להתאים לו את תוכנית ההחלמה המיוחדת. ומי מאיתנו אינו זקוק לתוכנית החלמה או הבראה אישית בכדי לשפר את יכולותיו להתמודד עם אתגרי החיים השונים?

התסכול מביא אותנו להגיב באופן לא מבוקר והשלכותיו הן אימפולסיביות ובאות כמו שנהוג לכנות "מהבטן". כך למשל אנו נוהגים כהורים כאשר ילדנו חסר שקט, אינו מכין את שיעוריו, מתפרץ על אחיו בזעם או משתמש בשפה לא יפה כלפי סביבתו.
יש להיזהר מלכנות את הילד "ילד עצלן" או "ילד רע". לגדול עם בעיית זיכרון למשל, זה פחות קשה מאשר לגדול עם ההרגשה שאתה לא בסדר ולא מוסרי מפני שאינך עושה מה שכל אחד אומר שאתה יכול לעשות. האמירות: "אתה יכול להיות בסדר" או "יש לך פוטנציאל ואינך ממש אותו" - מפי ההורים או מפי המורים, עלולה לחבל יותר מהליקוי עצמו!
יש להימנע מלהעליב את הילד בכל מחיר. יש לזכור כי אם כמבוגר אינך יודע לרקוד אינך גם עולה על במת הריקודים. צריך לאפשר לילד להבין במונחים שמוכרים לו ונשמעים הגיוניים מה קורה לו. ואז יש לדאוג למערכת מסייעת שתנהג באמפטיה והבנה ללא יצירת קביים וללא טיפוח נכות. יש לצפות מן הילד להתקדם, אך הדרישה להתקדם צריכה להיות עם סבלנות והבנה לקשיים שהילד עובר במאמציו להתקדם.
חשוב שהאווירה סביב הילד לא תהיה מאשימה ומדכאת. הילד צריך להבין שהוא אינו טיפש, עצלן או משוגע, אלא שהוא נלחם. המבוגרים צריכים להראות שהם יודעים שיש מאבק ושהם מבינים אותו, ויחד עם זה לצפות שהוא ינצח, אעפ"י שזה לא קל.
עדי (שם בדוי) הגיע למרפאתי בלוויית אימו, ששוחחה עימי אודות קשייו בטרם הגיעו. עדי הוא נער בבי"ס תיכון, שמתקשה השנה אפילו להגיע לשיעורים. "הפסקתי להתמודד עם כל גירוי כבר כמה חודשים", מסביר לי ומתאר כיצד גם את שיעורי הבית אין הוא מכין מזה זמן רב. עדי הוא ילד מקסים שעל פי שפת גופו ניתן היה לחשוב אחרת. פניו טובות ועיניו משקפות עדיין את תמימות הנעורים.
הוא התיישב למולי וניכרת הייתה עצבנות רבה בתנועות רגשיים וידיים. במהלך שעת הביקור הוא הצליח לפרק בידיו העצבניות כמה וכמה צעצועים ומשחקים שנחו להם בארגז לצידו. כולו דמה ל"פקעת של עצבים" או ל"סיר לחץ", אשר עשוי היה להתפוצץ בכל רגע. כאשר שאלתי אותו כיצד אוכל לעזור לו, חייך אליי קלות מבעד למצוקה הנוראית בה יכולתי להבחין. "יש בי זעם ולחץ רב", סימן בידיו מעגל גדול באוויר, "אני נלחץ בקלות מכל דבר", התנשם והתנשף תוך כדי.
ביקשתי מעדי לתאר לי לפחות אחד מהמצבים בהם נתקל, כאשר הוא נלחץ וכיצד הגיב. הוא תיאר לי מקרה בו איבד את עט הכתיבה לפתע במהלך שיעור מתמטיקה. הוא נתקף חרדה ותסכול רב, כאשר לא מצא אותו והתפתל על הרצפה בחיפוש אחריו אך לשווא. גופו כשל מלהתיישב בחזרה, והוא שלח את ידיו בחוסר אונים להיאחז במושב הכסא בכדי לקום מהרצפה. "מחזה מזעזע זה חוזר על עצמו בתקריות נוספות ולאו דווקא בבית הספר", הוסיפה אימו שצפתה בו בדאגה כל העת. "הוא אינו שולט בגופו ונופל מכל מקום ומנסה לגרור את עצמו לאורך הקיר", היא מביטה בי וניבט מעיניה כי התסכול לעזור לבנה גם הוא הגיע לדרך ללא מוצא.
מברור ארוך ומפורט הגענו יחד למסקנה, כי התקפי העוויתות שתיאר והירידה בחוסר הריכוז, החלו מאז הגירושין של הוריו לפני שנים רבות. מאז הוא נוטל "ריטאלין". אך התרופה הרגיעה אותו במעט, אם כי הוא הפסיק אותה לחלוטין, מכיוון שהתלונן על תופעות לוואי לא נעימות. התקפי הזעם והתפרצויות כלפי תסכולו וגם כלפי אחרים היו גילויי אגרסיה שלא מוצו בעקבות האכזבה הגדולה לאחר הפרידה של הוריו. יתירה מכך החמיר מצבו שבעתיים, לאחר שאימו מצאה לה שותף חדש לחיים. עדי קינא מאוד על כי אימו "חוגגת" על חשבון אביו ואינה נותנת הזדמנות נוספת לאחדות המשפחה. למרות שהאב היה זה שיזם את העזיבה מהבית, עדיין זכר עדי לאימו את כשלון הנישואין ועשה הכל למרר גם את חייה המשותפים עם בן הזוג שלה. כאשר שיתפתי את עדי בתחושותיי, הוא פרץ בבכי שנמשך דקות ארוכות, אך הפיג בצורה ניכרת את עצבנות הגוף וזרם המחשבות ששטף את מוחו.
בדרכם הביתה נודע לי למחרת כי השניים האם ובנה, שלבו ידיים בנסיעה והחליטו להתחיל פרק חדש ביחסים ביניהם. הנה דוגמא כיצד היפראקטיביות אינה אלא מסך שיורד על חיינו הרגשיים ומסיט את ההתמודדות מעצם המצוקה הנפשית בה אנו מצויים.
בנימה חיובית זו אני מאחל לכולנו כי תהיה שנה זו מבורכת ותהיה פתח להגשמת חלומות וגם לחיים חדשים מלאי שמחה וחיוניות.

בואו לשוחח על כך בפורום הומיאופתיה