הרגלים לא תמיד מועילים
נוגה (שם בדוי) עומדת בראש צוות של מחלקה בכירה בבית חולים בצפון הארץ. וכפי שהעידה כבר בתחילת פגישתנו: "זו עבודה עם אחריות גדולה - מאוד מתישה והרבה עול". היא הוסיפה לתאר את עומס העבודה הכבד, אשר אינו מסתיים רק במסגרת שעות הפעילות במחלקה, אלא גם מלווה אותה מחוץ לכותלי בית החולים. "חולים רבים מתקשרים אליי הביתה וזה מן סידור נוח לרופאים וגם למטופלים".
נוגה מגיעה אליי, כשהיא סובלת מ"אנגינה" חוזרת ונשנית עוד מצעירותה. "מתחילים כאבי אוזניים וכאבים בפרקי הידיים, ואז אני יודעת שהגברת אנגינה הגיעה", היא מתארת בדרמטיות, כשתנועת גופה הכבד מהולה בכאב מה.
נשמע היה מדבריה כי נקשרה בידידות מאוד עמוקה לרעותה, "אנגינה", וקשה לה עד מאוד להיפרד ממנה לאלתר. לעיתים רבות אנו מזהים בדבריהם של אחרים ביטויים מסוימים, כמו גם סימנים בשפת גופם או בקולם, הממחישים יותר מכל תוכן או סיפור את צרכיהם האמיתיים - הגופניים והנפשיים יחדיו.
נוגה, נשואה ואם לשני ילדים, מתקשה עדיין לראות כי הזדהותה הטוטאלית עם מחלתה, כמו גם עם עבודתה האחראית, מהווה מודל לחיקוי בעיני יקיריה. "מפריע לי שהבת שלי נדבקת ממני. היא חיה בתוך הצלחת שלי, בתוך הנשמה שלי", הינו משפט שגור בפיה.
המחלות "נדבקות" אלינו מכיוון שיש מי שמאמץ אותן ומסביר להן פנים, במיוחד כאשר מדובר במחלות חוזרות ונשנות. מהתיאור הקצר לעיל, אנו מבחינים מייד בסוג ההתקשרות המיוחד שמנהלת נוגה עם העולם סביבה. ישנו צורך וגם הרגל להגשמה מתוך מה שקיים בחוץ. הצורך בהכרה או בהערכה בא לעיתים קרובות על חשבון אהבה וקבלה של עצמנו. התרגלנו עוד מילדות לרכוש את תדמיתנו ודימויינו העצמי דרך עיניהם וליבם של הסובבים אותנו.
מחלת האנגינה הקשה שפוקדת את נוגה תכופות מלווה בכאבי גרון "נוראיים" כדבריה, המונעים ממנה לתפקד. נוגה רגילה לעבוד ולהיות פעילה במשך כל היום. לשבת במנוחה ולהרפות לא נרשם בתודעתה כניסיון מבורך וחיובי. גם ההרגל לפקוד את מרפאתו של רופא המשפחה ולהיאחז במרשמי האנטיביוטיקה כגלגל הצלה, מעידים על הזדקקותה לתשומת לב והשגחה בעולם בו אנו חייבים להתבגר על הכל במהרה ולשאת את עול החיים לבד, באחריות וברצינות רבה. זהו גם הרגל חשיבה, שלא תמיד משרת אותנו. אם כך, מה עושים עם הרגלים שכאלה, שאינם מועילים לנו בלשון המעטה?
הרגלים חשובים מאוד בכדי לבסס בכל אחד מאיתנו סביבה פנימית בטוחה. אך מנגד, בטבע מתקיים רצף שינויים אינסופי, שהוא מאפיין בולט ומרכזי בהווייתו. אם כך, החיים הם משחק, או אם תרצו מעין ריקוד בין הרגלים לשינויים. היופי שבמשחק הוא, שאין המהלכים ברורים או צפויים מראש - הם מתפתחים באופן ספונטאני ובמקצבים משתנים. וכמו ששמעתי כבר בעבר: "תוכנית היא בסיס לשינויים", ועל כן אנו עשויים למעוד שוב ושוב לאותם בורות, אם לא נשכיל לסגל לעצמנו הרגלים חדשים. והרגל יכול להשתנות להרגל אחר באותה קלות שסיגלנו אותו.
סיפורה של נוגה המשיך עוד כשבוע לאחר פגישת האבחון, כאשר מייד התפתחה והופיעה אצלה "חברתה" משכבר הימים: "האנגינה בכבודה ובעצמה". במהלך אותם ימים ניסתה נוגה וגם הצליחה בהתמדה ובנחישות, שאפיינו אותה גם קודם לכן, להיפרד והפעם לתמיד מרעותה הדמיונית. זה היה ניסיון קשה וכואב אמנם בהתחלה, אך שכרו היה גדול מהפסדו.
הדלקת שפרצה לא "השתוללה" כמו בעבר והייתה נסבלת הרבה יותר. הפעם בחרה נוגה לתת לעצמה מנוחה מתאימה ולא להמשיך לרוץ את מרוץ החיים הרגיל. היא הרשתה לעצמה לקבל עדיפות גבוהה יותר משאר בני הבית והחולים הרבים "שבאחריותה", ולדאוג אולי בפעם הראשונה "לנוגה הקטנה" הזקוקה לה יותר מכל.
לכל אחד מאיתנו ישנה ישות קטנה חבויה פנימה הזקוקה לתמיכה, קבלה והמון אהבה. כאשר נדע לנהל איתה את הדיאלוג החשוב לא נהיה עוד שבויים של צרכיה. כשאלה לא באים על סיפוקם, אנו מוצאים את עצמנו במצוקה וללא מנוח. לכן עלינו לחדש את הקשר עימה ולהבטיח את מקומה בחיינו.
אולי זה נשמע מעט ציורי ודמיוני, אך זוהי אמת חקוקה בתוך מסעה של הנשמה.
