החיים בקו האש

את המאמר הבא אני כותב בתנאים מאוד לא רגילים: היישר מתוך המקום שהפך לפתע לאזור מלחמה פעיל ומסוכן; מתוך לב הגליל שברגעים אלה ממש הוא לב מדמם ומפוחד. אני יושב בחדרי כשממעל מזמזמים מטוסי ומסוקי קרב בדרכם לפעולה, ומעבר לחלון רועמים הפגזים של צה"ל לעבר לבנון ומפעם לפעם מתחלפים בקטיושות שמרעידות את האזור כולו; יושב בקיבוץ הקטן שלנו שמרבית תושביו כבר נמלטו לנופש כפוי באחד מקיבוצי המרכז, לאחר שהתעייפו משגרת המקלטים.

כרגע שבתי מביקור הרפתקני במיוחד בבית החולים של צפת, שערכתי עם קהילתי אצל החיילים הפצועים ששבו זה עתה מלבנון, ספוג עדיין בסיפורים הבלתי נתפשים של הניצולים משדה הקרב שבלבנון. יש לנו בקהילה רופא מתמחה שעובד בבית החולים בצפת, והוא - בחור יציב ושליו בדרך כלל - חוזר מדי יום ובוכה בפנינו, ואנחנו מנסים ככל יכולתנו לתת לכאב לפרוח ולהתבטא עד לקצו, רק להקשיב וללוות - פילוסופיה רוחנית לא עובדת כאן וגם אינה נחוצה.

הודעה מאשתי מבשרת לי ברגע זה שנערה בת 14 מהכפר הסמוך אלינו נהרגה מפגיעת קטיושה, וסוחטת את שאריות הצער שעוד נותרו בלב.

אדמת הגליל השלווה והמופלאה שלנו, על כל יופיה המענג, מתמלאת בצלילים אחרים, צלילים מתכתיים שרק מחשבת האדם יכולה לייצר. כשאני נוסע מכאן לשם לנסיעות חטופות (עם מבט מתמיד אל השמים, כמובן, כדי לאתר קטיושות במעופן), אני לא יכול שלא לשים לב לדיסוננס המוחלט: האדמה הזאת, של אינספור עצי הזית והציפורים המצייצות - כל ההרמוניה הרגישה הזאת, ורק האדם אינו חלק מן החגיגה, רק האדם אינו יודע כיצד להפוך לחלק בלתי נפרד מכוכב לכת שופע חיים ושמחה זה.

היום סיפר לי חייל אחד שאזור הקרבות בלבנון עצמה יפה להפליא; שכאשר הם שוכבים ומביטים מבעד לחורים שבכביש (אסור להביט דרך החלון) הם רואים זריחות ושקיעות עוצרות נשימה. ועל הרקע הזה האדם זורע מהומה והרס, מחריב את ההזדמנות שניתנה לו לחיות על האדמה הזאת חיים טוטאליים, מלאים, רבי הוד.

אינני תמים - אני יודע שאני לא הראשון שכותב את זה. אני יודע שלפניי היו די והותר משוררים, מורים רוחניים, אמנים והוגים שביכו את הדרך שבה האנושות הולכת, ולצערי ברור לי שיהיו עוד רבים אחריי. ואף על פי כן, נדמה שבכל מלחמה נחוצות העיניים שיתעקשו ויראו את היופי הרב המסתתר במרווחים שבין מחשבה למחשבה.

ישנה אמרה מפורסמת: "מלחמה זו, כמו זו שתבוא אחריה, היא המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". והיום כששרנו בפני החיילים "עוד יבוא שלום עלינו", הם גיחכו. פתאום "שלום עלינו ועל כל העולם" נשמע כל כך נאיבי, ולפרקים גם נשמע כל כך רחוק מהרוח האנושית המתעתעת וההפכפכה.

לכן אני חוזר ואומר: השלום מסתתר כאן, נחבא בכל פינה. הוא מצוי מתחת לכל אבן בשדה, כשם שהאחדות קושרת בין כל הלבבות, אפילו אלה הממאנים לראות, אפילו אלה הממאנים להיספג בה. האחדות, האהבה, השלום והיופי הם הרקע השקט לכל זה, אך זהו רקע כה ביישן, עד שמספיקה מחשבה אחת של אדם כדי שהכל יתכסה בשכחה ובערפל מוחלט.

בדיוק כשם שהאדם המחפש אחר אלוהים נוהג לעשות כל כך הרבה רעש בחיפושו: הוא נע ונד לכל מקום, בתרגולים רוחניים, פילוסופיות מתוחכמות ומאמץ נוירוטי. כל זה בזמן שאלוהים מצוי בדיוק במקום שבו האדם עומד, לא מילימטר אחד קדימה או אחורה. אבל לשם כך האדם חייב לעצור, להרפות, להביט מסביבו ואל תוכו ולהקשיב.

לעתים נדמה שכל ציפור מצייצת יודעת את מה שהאדם מחפש אחריו כבר אלפי שנות תרבות אלימה ומיוגעת - שאלוהים אינו יכול להימצא בכנסיות, במסגדים ובבתי כנסת, כי אם מתחת לכל עלה רענן; בתוככי החיים עצמם, הכי עמוק, שם יימצא, ולעולם לא בצורת אידיאל או "איזם" שהמחשבה עצמה ייצרה.

אבל עכשיו אפילו החיות מבולבלות ומתוחות: ביער אודם היפה עד כאב שלידנו מספרים אנשי "החברה להגנת הטבע" שהאיילים הצעירים חדלו מלהצמיח קרניים מרוב מתח ושסוסה נטשה את בתה התינוקת מרוב בלבול, ובגן החיות של חיפה אומרים שהגן כולו בכאוס מוחלט. כך שמחשבת האדם ומעלליה משבשת אפילו את תודעת החי והצומח באזור - אותה תודעה שכאשר האדם מקשיב לה, מלמדת אותו את מקומו החי והדינאמי בפאזל הענק של היקום כולו.

ג'ידו קרישנמורטי כתב פעם ביומנו: "מי שמאבד מגע עם הטבע, מאבד מגע עם האנושיות שלו". וכאן, בלילה, כשמפת הכוכבים נפרשת במלוא תפארתה לנגד עינינו - חרף המצב ולמרות האיומים של נסראללה שישבית גם את שאר הכוכבים - אני נושא את עיניי מעלה וחושב: אם יש ביקום הזה תרבויות מפותחות יותר מן האדם, תרבויות שאנו עדיין איננו יודעים עליהן, אני מתנצל מראש. אנו תודעה בתחילת דרכה, בסך הכל בת ארבעים אלף שנה, וסליחה שאנו הורסים ומכערים את הפלנטה.

החשוב מכל הוא לא להסתיר את הכאב; לא לכסות עליו. כאשר התותחים רועמים, הלב חייב להרשות לעצמו לדמם ללא פחד וללא סייגים. רק לב שמוכן להישבר עשוי ביום מן הימים להפוך ללב שלם באמת - ללב שיש בו אהבה ולא רק מחשבה.

כאשר חברנו מן הקהילה, הרופא המתמחה שעובד בבית החולים בצפת, ניסה להיות "רוחני", "להתבונן" ו"לא להזדהות", הוא הלך ועלה על גדותיו עד שלבסוף התפוצץ. אמרתי לו: הדימוי של בודהא שאותו אנו מנסים נואשות להגשים הוא בעיקר הדימוי של הפסל של בודהא. הפסל של בודהא באמת אינו זז לעולם, דבר אינו משפיע עליו. אולם להיות בודהא חי פירושו לחיות את ההפך הגמור: לחיות ללא המסננים הרגילים של בני האדם, אשר עוזרים לנו להימנע מכאב בכל מיני דרכים מתוחכמות.

לב אמיץ ניגש חשוף אל החיים האלה, ללא מסננים ומבלי להימנע מכאב. הניסיון להימנע מכאב גורם לנו להפוך לנוקשים, מפני שהזיכרון של הכאב נחרת עמוק בבשרנו והשריטות לעולם אינן מגלידות. דווקא משום שאנו הודפים את חוויית הכאב הוא נחרת עמוק בתוכנו ולא עוזב לעולם. אנו מתגוננים מפניו בכל כך הרבה דרכים, ולעולם לא מניחים לו לפלח אותנו מבלי שנשאיר ולו תא אחד בגופנו מוגן ובטוח.

לא, עלינו לתת לעצמנו להתמלא בכאב עד קצה. עלינו להניח לו להציף אותנו. בדרך כלל במסע הרוחני אנו חולמים על מה שהחכמים תיארו כ"אוקיאנוס האינסופי של האושר העילאי", אולם כדי לגלות אהבה אמיתית וחמלה חסרת גבולות אסור לנו להימלט מפני אוקיאנוס הסבל האינסופי, זה שאופף אותנו מכל עבר בעולם המבולבל הזה וגם זה שמופיע בתוכנו מפעם לפעם בנסיבות חיים שונות.

רק כאשר נרשה לעצמנו לנשור אל תוך האוקיינוס הזה - או, לחילופין, לאפשר לו להיכנס הכי עמוק פנימה, בצורה כזו שייראה כאילו לעולם כבר לא נוכל לצאת ממנו - רק אז הכאב הזה יהפוך לאהבה ולחמלה. אך כל עוד אנו מגוננים על עצמנו, הכאב נשאר שטוח, טורדני. והוא יחזור ויחזור עד שנניח לו ללמד אותנו עד כמה איננו יכולים להיות מאושרים באמת עד שהעולם כולו יהיה מאושר - הוא יחזור עד שנבין את קשרי הגומלין, את הזיקה הבלתי ניתנת להתרה, שבינינו לבין כל היצורים החיים והדוממים כאחד.

המורה ג'ואנה מייסי אומרת: "כאשר אתם מרגישים חנוקים, כאילו אינכם יכולים לנשום, זה לא רק משום שאמא שלכם הכאיבה לכם כשהייתם בני שלוש. זה גם משום שאתם כורתים את הריאות שלכם - את יערות הגשם של הפלנטה הזאת". כן, עד כדי כך מרחיקת לכת ההבנה הזאת יכולה להיות.

כמו בכל מלחמה, גם בזו יש כמובן דברים טובים. מלחמה היא לא רק רע: מופיעים בה רגעים של אצילות נפש, של אכפתיות; אנשים עשויים לגלות בה את החלק הטוב ביותר שבהם. כשאני נוסע עם קהילתי למקלטים בכרמיאל או לבית החולים בצפת, תחת איום הקטיושות, אני זוכה לפגוש אנשים שמעולם לא הייתי יכול לפגוש ולשוחח עימם בצורה שמעולם לא היה מזדמן לי לשוחח.

עבור קהילת "האדם השלם" שבראשה אני עומד זוהי הזדמנות פז לגלות שגם אם עברנו לחיים שלווים בגליל כדי ליצור תרבות אלטרנטיבית, שלעתים קרובות נדמה שהיא מתרחשת על פני פלנטה אחרת, הרי שבין אם נרצה ובין אם לאו, גורלנו קשור בגורל אחינו ואחיותינו, בני האדם.

הנה, נסאראללה בקלות יכול לקחת מאיתנו את המפעל הקטן הזה שאנו מנסים להקים בעמל רב ובתשומת לב כבירה. כך שהמלחמה הזאת פתחה אותנו להבין שמה שאנחנו עושים - העבודה על פיתוח והרחבת תודעתנו - מתקיים אך ורק בהקשר הכולל, בהקשר אוניברסלי, ובשום אופן איננו יכול להיחשב פרטי. כאשר קבוצה (או יחיד) משקיעה את מרצה בפיתוח התודעה היא עושה זאת ביחס למשהו אחר; היא לא מתקיימת בוואקום.

וכך החיץ הדמיוני לחלוטין שעמד בינינו לבין שאר העולם נשר במלחמה הזאת. בשבוע הראשון של המלחמה עברה מרבית הקהילה לתל אביב. שם, מפוזרים ותמהים - נפגשים רק בערב בגינה ציבורית במרכז תל אביב - התחילה להתעורר מחדש שאלת מיליון הדולר: מה בדיוק אנו עושים ביחד? ומה זה אומר שאיננו חיים בוואקום אלא קשורים ללא התר במלחמה הזאת ובתוצאותיה, כמו בכל התרחשות כוללת אחרת? התשובה שמצאנו התנסחה בהבנה: "איננו יכולים לחשוב על פתרונות חדשים. אנו חייבים להיות הפתרון בעצמנו".

להיות הפתרון בעצמנו פירושו שחובתנו היא לבחון באיזה אופן אנו יכולים להדגים, ככל יכולתנו, את הפתרון שאותו היינו מבקשים לראות "בחוץ". להיות הפתרון בעצמנו פירושו ליצור את הפתרון ולא לחכות לו. פירוש הדבר שאנו שותפים במלחמה הזאת, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. איננו רק משקיפים מהצד. לכן עלינו לשאול: באיזה אופן, ובאיזו מידה, אנו עומדים ומוכנים להיות הפתרון בעצמנו?

כך נזכרנו שאיש לא יוכל לעשות זאת בשבילנו או במקומנו, ושהאתגר שהמלחמה הזאת מגלגלת לעברנו הוא לא לבהות בחדשות ולצקצק בחוסר אונים, ולא לחכות שהכל ייגמר ושנוכל לשוב לעניינינו. האתגר הוא כזה שהתגובה הנעלה ביותר מצדנו חייבת להיות שנציע את עצמנו כפתרון - שנהפוך את עצמנו לתרבות של שלום, ושנפתח את תודעתנו במידה כזאת שהיא תהיה הוכחה לכל דורש שהאדם אכן יכול להשתנות באמת, כאן ועכשיו, אם רק ירצה בכך.

הכתבה פורסמה במקור באתר "מהות החיים".