רפואה משלימה: ריפוי או שיסוי?

ספר המכה גלים לאחרונה במימי הרפואה האלטרנטיבית בארץ הוא "ריפוי או פיתוי" (Trick or Treatment) מאת אדזארד ארנסט וסיימון סינג. הספר מבקר קשות את הרפואה המשלימה על כל גווניה. בתור מי שכבר 40 שנה שוחה בבריכה האלטרנטיבית, חשבתי שאם מישהו כותב עלי דברים רעים, יהיה נכון לקרוא את מה שהוא כתב. מה אומר? הספר אינו רציני. הוא מזכיר השמצה בעיתונות צהובה יותר מאשר מאמר. אדם רציני לא היה כותב על תחום שהוא חוקר, גם אם אינו מסכים איתו, שהוא "מטורלל", על טענה שהוא אינו מסכים איתה שהיא "מחפירה" או 'שגויה לגמרי", על טיפול שאינו ממליץ עליו שהוא "חסר כל היגיון", "אבסורדי לגמרי", "חסר שחר" או "בזוי" - וזהו רק לקט קטן.

כשהמחברים גילו שמסתבר שכיום כמחצית הרופאים הקונבנציונליים מפנים חולים לטיפולים אלטרנטיביים, הם קבעו כי הרופאים הללו הם בורים, עצלים, או בלתי מתחשבים. מרגיז אותם ש"אנחנו חיים בתקופה שבה מטפלים אלטרנטיביים מפורסמים יותר ממטפלים קונבנציונליים" (עמ' 336). גם הצורך שלהם להזכיר עשרות פעמים את המילה "אמת" (בהקשר לדעתם כמובן) מעלה תהייה. בעמוד 17 נכתב: "המדע משתמש בניסויים ותצפיות כדי להגיע לתמימות דעים אובייקטיבית לגבי האמת".

ה"אובייקטיביות" של תעשיית התרופות המממנת את מרבית המחקרים תוזכר בהמשך. בעמוד 22 נאמר: "המדע קובע מהי האמת", ובעמוד העוקב נכתב, שרק "השיטה המדעית יכולה לפעול כפוסקת בשאלת האמת". על זה נאמר ש"ההיסטוריה שלנו מלאה באנשים שהיו בטוחים שהם יודעים את האמת".

תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי: מה מביא שני אנשים מכובדים שכאלה לכתוב מין ספר שכזה? חיפוש קצר ברשת נתן לי את התשובה: זהו ספר שנכתב כנראה כתשובה לשלושה ספרים שיצאו לאור שנה-שנתיים קודם לכן: "האמת על חברות התרופות: איך הן מרמות אותנו", מאת רופאה בשם מרשיה אנג'ל; "מכירת מחלות: איך תעשיית התרופות הופכות את כולנו לחולים", מאת חוקר רפואי בשם ריי מוינהן ועיתונאי הכותב על נושאי בריאות, אלן קאסל; "תקווה או תעתוע: הנהירה הכפייתית אחר חידושים רפואיים ומחירן הגבוה של אבטחות כוזבות", שנכתב על ידי פרופ' ריצ'ארד דיו וד"ר דונלד פטריק, הראשון רופא והשני מומחה לרפואה קהילתית. שלושת הספרים הללו מבקרים קשות, זה ברור, את הממסד הרפואי והפרמצבטי. בספר "תקווה או תעתוע" נכתב למשל, "טיפולים חדשניים ותרופות חדשות מוצגים על פי רוב כ'פריצת דרך', אבל לאמתו של דבר הם חסרי תועלת, בקושי אפקטיביים ואפילו מזיקים". כמו כן מתואר בספר איך ב?מחקרים המדעיים ברפואה, אפשר להגיע לתוצאות מתוכננות מראש אם רק רוצים. כך שהגיוני שמישהו מתוך הרפואה הקונבנציונלית יקום להגן על פרנסתו ויוציא "ספר תשובה", ספר שיפאר את הרפואה התרופתית. אבל כנראה שאין הרבה מה לפאר, פרט למקרים המכונים "מקרי חירום" שבהם באמת אין לרפואה המערבית מתחרים.

אז מה עושה אדם שאין לו הרבה מעלות שיוכל לפרט על עצמו? הוא מכפיש את המתחרה. זה מה שעשו מחברי הספר - הכפישו את הרפואה המשלימה שבשנים האחרונות מתחרה ברפואה התרופתית. אולם, אין למחברים את הכלים המתאימים לשפוט נושא שאינו מצוי בתחום הבנתם. במאמר מוסגר אציין שאחד הכותבים, פרופ' ארנסט, המכנה את עצמו "הפרופסור הראשון בעולם לרפואה משלימה", הוא בעצם פרופסור לחקר הרפואה המשלימה ולא פרופסור לרפואה משלימה.

הכותבים חוזרים ומדגישים לאורך כל הספר, כי בניגוד לרפואה המערבית, הרפואה המשלימה איננה מדעית מספיק, כי היא איננה "רפואה נסמכת-ראיות". בנושא זה של מחקרים מדעיים בענייני בריאות ניתן לטעון: א. שגוף האדם איננו מדעי, לכן מדוע הדרך היחידה לעזור לו להתרפא צריכה להיות מדעית? ב. לאנשי מדע אין את הכלים המתאימים לבדוק את כל מה שקשור לבריאות האדם, משום שהבריאות נשענת על "משהו" שאינו מוכר עדיין למדע - "כוח החיים", מה שהסינים מכנים צ'י. מכיוון שהמדע לא המציא עדיין צ'ינומטר, הוא כלל אינו מכיר בו. בעיקרון, המדע אינו חוקר תופעות שאינו יכול לכמת או להסביר בהיגיון שלו עצמו. פרט לכך, כל המחקרים לבדיקת יעילותו של טיפול ברפואה הקונבנציונלית הם ברובד הסימפטומטי בלבד. מדע הרפואה מזהה את הסימפטום כאילו הוא המחלה. בסגנון טיפול שכזה, איך אפשר בכלל לבדוק את יעילותו של טיפול בהקשר בריאותי, כאשר מלכתחילה ידוע שמדובר רק בדיכוי הסימפטום ולא בריפוי אמיתי?

המחברים מדגישים שוב ושוב שצריך לבדוק האם כל שיטה רפואית יעילה לטיפול במחלות. זה מה שעושים ברפואה, מטפלים במחלות, אבל ברפואה הסינית או ההומיאופתית מטפלים בגוף - זה שיצר את המחלה - ולא במחלה עצמה, שהיא רק סימפטום.

בראייה המוגבלת של מדע הרפואה אפשר להיווכח במשפט "המדענים ביססו בצורה איתנה את התיאוריה שמחלות נגרמות בגלל חיידקים" (עמ' 146). מה עם איתנותה של מערכת החיסון? (לחיזוק מערכת החיסון לא המציאו עדיין תרופות שאפשר למכור, לכן מתעלמים ממנה).

לגבי המחקרים המדעיים-הרפואיים, שהכותבים מתהדרים בהם שוב ושוב לאורך הספר, אפשר רק להזכיר את מאמרו של פרופ' אבינועם רכס ("הארץ" 30.8.09) שסיפר על מסמכים שנתגלו לאחרונה ואשר חשפו עד כמה המחקרים והמאמרים המדעיים אודות תרופות הם מוטים ומטעים. פרופ' ברוך מודן ז"ל, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות, סיפר בזמנו על כנס רפואי חשוב בחו"ל שבו השתתף. אחד החוקרים עלה על הדוכן ואמר: "עקב התנגדותה של החברה שמימנה את המחקר, אני מנוע מלצטט את תוצאותיו", וחזר למקומו. חוסר יושר אינטלקטואלי או חוסר הבנה תהומי של הכותבים צף ועולה כאשר הם דנים במחקרים המדעיים הרפואיים. דוגמה: כאשר חוקרים את יעילותו של טיפול תרופתי מסוים בשיטה הנקראת סמיות כפולה, מתגלות בדרך כלל מספר תופעות לוואי מזיקות. אם תופעות הלוואי אינן נוראיות (בחילה, גירויי עור, טשטוש ועוד), מאשרים את התרופה לשימוש נרחב. מה שהכותבים אינם מספרים לנו, זה שעד היום כמעט כל התרופות, שהיו "ממש בטוחות", הורדו מן המדפים לאחר כמה שנים, לאחר שהתגלו בהן כל תופעות הלוואי הרציניות באמת (נזק לכבד, ללב, לכליות), המופיעות לצערנו רק לאורך זמן. אם במחקרים הרפואיים היו משקללים גם את המשתנה הזה, היה ברור לכל כי הטיפולים האלטרנטיביים, שלרובם ככולם אין תופעות לוואי, היו צוברים יותר נקודות זכות מהטיפולים הקונבנציונליים.

ראוי שהמחברים המכובדים ידעו כי לא במקרה הטיפולים האלטרנטיביים נעשים יותר ויותר פופולריים. הם נותנים תשובה במקום שהרפואה המערבית נכשלה, כלומר, עזרה בהשגת בריאות אמיתית ולא רק דיכוי סימפטומים, כפי שעושות התרופות הקונבנציונליות.

ד"ר גדעון רון הוא מומחה לרפואה סינית, מייסדה ומנהלה לשעבר של היחידה לרפואה משלימה בבית החולים "זיו" בצפת ובית הספר לרפואה אלטרנטיבית באוניברסיטת חיפה.

בואו לדבר על זה בפורום רפואה משלימה.