"אמא, ברח לי פיפי במיטה"

המשמעות של הרטבת לילה, "אנורזיס" ביוונית (ENURESIS), היא: 'אני עושה מים'. התופעה נובעת מחוסר יכולת לשלוט בהטלת שתן בזמן השינה, או מאיבוד שתן לא רצוני בתקופה שבה אמור הילד לשלוט בצורה מוחלטת בשלפוחית השתן. חשוב לציין כי הרטבת לילה היא בעיה שכיחה בקרב ילדים, אשר מהווה מטרד ומבוכה לילד, ודאגה ונטל להורים, אולם היא ניתנת לטיפול.

לדברי דר' בן-מאיר, רופא בכיר ביחידה לאורולוגיית ילדים במרכז שניידר, "הגורמים הידועים להרטבת לילה הם שינה עמוקה, הפרשת שתן מוגברת בשעות הלילה, נפח כיס שתן קטן וכיס שתן לא יציב". באשר לשכיחות התופעה, הוא מוסיף: "בגיל 5, 15% מהילדים סובלים ממנה, 7% בגיל 8, 5% בגיל 10 ו-0.5% מגיל 18 ואילך". מהנתונים של פרופ' דניאל לנדאו, מנהל מחלקת ילדים במרכז הרפואי סורוקה, עולה כי "אחד מכל 8 ילדים בגיל 6 עדיין מרטיב, ו-1 מכל 100 מועמדים לגיוס מצהיר על בעיה כזו".

לפי תמר גבעוני, פסיכולוגית התנהגותית ומנהלת מרפאות הרטבת לילה של שרותי בריאות כללית, מקובל לחלק את ההרטבות לשני סוגים. "הרטבה ראשונית, פירושה שהילד לא נגמל מעולם, ולא השיג שליטה מלאה על שלפוחית השתן בלילה, היות שהוא לא למד להגיב בצורה נאותה לגירוים הבאים משלפוחית השתן. להגדרת ההרטבה הראשונית שייכים רוב הילדים המרטיבים. הרטבה משנית מאפיינת ילדים שכבר נגמלו בעבר מהרטבה ראשונית, ולאחר כחצי שנה של הפסקה שבו להרטיב". גבעוני אומרת, כי "סוג זה של הרטבה הוא בדרך כלל תגובה לשינוי רב משמעות בסביבת הילד או במשפחתו. במהלך הטיפול עורכים בירור על תופעת הרגרסיה ומסבירים לילד כיצד להתמודד עם מצבי דחק".

"לעיתים יש סיפור משפחתי של הרטבת לילה אצל אחד ההורים או אחים נוספים במשפחה", מרחיב פרופ' לנדאו את היריעה. ד"ר בן מאיר מוסיף בהקשר הזה כי "קיימת נטייה משפחתית להרטבה. במידה שהורה אחד הרטיב בילדותו, הסיכוי להרטבת לילה אצל הילד מגיע ל-40%, ובמצבים שבהם שני ההורים הרטיבו בעבר בלילה, סיכויי ההרטבה של הילד מגיעים ל-75%".

"לא מומלץ לטפל בבעיה לפני גיל 5", מציינת גבעוני. "להרטבת לילה יש בכל שנה גמילה טבעית אצל 10% מהסובלים ממנה". היא מסבירה. "ישנם שני טיפולים שהוכיחו את עצמם - הראשון הוא טיפול תרופתי על בסיס הורמונאלי, הכולל תחליף להורמון ADH הניתן בכדורים או כתרסיס באף; והשני הוא טיפול התנהגותי שנמשך בממוצע כ-3-4 חודשים. אם הטיפולים הללו לא עובדים, עוברים לתוכנית טיפולית יותר אגרסיבית".

ומה באשר להורים שמעירים את ילדיהם באמצע הלילה, כדי למנוע הרטבת לילה? "התערבות כזו אולי תעזור באותו לילה, אך לא תגרום לילד להשיג שליטה מתמשכת, לכן היא איננה מומלצת", מדגיש פרופ' לנדאו. יש לציין כי כאשר לוקחים את הילד בלילה לשירותים מסירים ממנו את האחריות, ובכך גורמים לעיכוב הגמילה. לעומת זאת, ד"ר בן מאיר ממליץ להורים להעיר את הילד לפני שהם הולכים לישון אם הוא מרטיב בתחילת הלילה. במידה והדבר מסייע לו לקום "יבש" בבוקר, אין להעירו באמצע הלילה.

הורים רבים מתעוררים מדי לילה, מחליפים מצעים, מנקים את הילד, וחלקם כלל אינו יודע כיצד להתמודד עם התופעה. בשלב ראשון ההורים צריכים להבין כי אין להם סיבה להתבייש במצב, ובוודאי שלא להאשים את הילד. "ישנם הורים, ובעיקר אמהות, שמעידים כי אין להם כוחות לכבס כל יום את המצעים", מתארת גבעוני את שגרת חייהם. "הילד שומע את הדברים ולוקח את האשמה עליו".

פרופ' לנדאו מייעץ להורים: "ברוב המקרים לא מדובר בילדים עם בעיות התנהגות אחרות, והם עשויים להיות ילדים המתפקדים היטב בבית, בבית הספר ובחברה. אין מקום לעונשים, אך בהחלט יש מקום לעודד את הילד לקחת אחריות על ההרטבה שלו; כך למשל, מומלץ לוודא שהוא יחליף בעצמו את הפיג'מה והתחתונים הרטובים ויוציא את המצעים הרטובים מהמיטה. עידוד בעקבות 'לילות יבשים' מומלץ ביותר".

לרוב, הורים מספרים כי הילדים אינם מתעוררים בעת ההרטבה. למעשה, רק בבוקר, לאחר שהם שמתעוררים, מתברר כי המיטה רטובה. "מקרים אלה קשים יותר לטיפול, מכיוון שהעיקרון לטיפול בהרטבה באופן התנהגותי (על-ידי "זמזם" או "פעמונית") מתבסס על כך שהילד צריך להתעורר בעת ההרטבה ולהגיב לה", אומר פרופ' לנדאו שמפרט מהן שיטות הטיפול המקובלות: "הפחתת כמות השתן, הצפויה להגיע לכיס השתן בלילה, על-ידי הימנעות מצריכת מזונות ומשקאות המגבירים את כמות השתן בערב שלפני השינה. פיתרון אחר הוא תרגול כיס השתן ביום, על-ידי בדיקת הנפח הפונקציונלי שלו (קיימות נורמות לכל גיל) ותרגול שרירי רצפת האגן, הכוללים את השריר הרצוני הסוגר של כיס השתן. בנוסף, ניתן להשתמש בזמזם למרטיבים, האמור לתת לילד סוג של Biofeedback וללמד אותו להתאפק גם בלילה. שיטה זאת מביאה לגמילה מתמדת במקרים רבים".

פרופ' לנדאו מוסיף כי "ניתן להשתמש בתרופות שונות ה'מרגיעות' את כיס השתן במקרה של קושי נלווה בשליטה ביום (כמו התרופה אוקסיבוטינין), או מגבירות את הכוח של הסוגר של כיס השתן (כמו התרופה אימיפראמין); ישנן גם תרופות שמפחיתות את כמות השתן שמגיעה לכיס במהלך הלילה (כמו התרופה דסמופרסין). כל הטיפולים האלה עשויים לעזור בעת שימושם, אך יש שיעור מוגבר של הרטבות חוזרות עם הפסקת הטיפול".

טיפול בילדים הסובלים מהרטבה מתבצע באמצעות טיפול התנהגותי על-ידי מילוי יומן הרטבה, תרופות ושימוש בפעמונית. "ניתן 'לתקוף' את שלושת מנגנוני ההרטבה שהוזכרו לעיל, בהתאם לרושם שהתקבל בשיחה עם הרופא ובבדיקה הגופנית", מסביר ד"ר בן-מאיר. "תהליך הגמילה משתנה מאוד בקרב ילדים - בין מספר שבועות לחודשים אחדים. אנחנו מגדירים הצלחת טיפול, כאשר מדובר בהרטבה אחת בחודש (או אי הרטבה כלל), למשך 6 חדשים".

להורים החשים בושה ומעדיפים להמתין עד אשר תופעת הרטבת הלילה תיפסק מעצמה, חשוב לומר, ובעיקר להרגיע, כי כך אכן יהיה. ואולם, טיפול מיידי בבעיה עשוי לקצר את טווח ההמתנה, ובכך לחסוך רגעים לא מעטים של מבוכה ותסכול הן לילד והן להורים.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום הרטבת לילה
פורום הרטבה וחרדת אסלה בקרב ילדים