אחד על אחד

חופשת הקיץ האחרונה, כמו חופשות החג שבאו בהמשך, יצרה בביתנו דחיסויות שונות של זמן: ימים עמוסים לצד ימים הנמרחים כמו מסטיק ונשאבים אל תוך לילות לבנים, ביניהם ניתן להבחין מדי פעם בשלושה אחים מבלים בהנאה סביב פאזל מוצלח, או לחלופין משמיעים לאורך היום סדרת צעקות בלתי נגמרת.

ובתוך בלון הזמן הזה, המתכווץ ומתרחב חליפות, נוצרו להם כמה ימים של ואקום: הילד הגדול נסע לחברים, הקטנה נסעה לביקור אצל סבא וסבתא, ולראשונה מזה זמן רב נותר הילד האמצעי - מה שנקרא ה"סנדוויץ" - נקי וחשוף מול הוריו.

חבילת הזמן הנדירה הפתיעה גם אותו וגם אותנו במידת עוצמתה, נוכח האושר הגדול שהוא חווה, לצד אכזבות שנבעו מציפיות גבוהות שלא תמיד התממשו.

במהלך ימים ספורים נהנה בננו לפתע ממעמד של ילד יחיד והפך רגוע להפליא. תחילה, כל מה שביקש היה להימצא בנוכחותנו, הוריו, ולשחק איתנו יחד. בהמשך, הלכו שאיפותיו והתעצמו ומפלס הבקשות עלה כתוצאה מרצון עז וצורך אדיר שניכרו בו למצות עד תום את הרגעים הקצובים שנותרו לו עם הוריו, לפני ששאר חברי הנבחרת ישובו הביתה.

אפילו רגעים קטנים ופשוטים, כמו צעידה לילית או צפייה בירח, נתפסו כחוויות זוהרות מתמיד אצל הילד שבילה בלעדית עם הוריו - רק הוא והם. מהו סוד הקסם? ללא ספק זו ההקשבה הצרופה והמרוכזת שמתאפשרת כשאבא ואמא מבלים עם אחד הילדים המורגל לחלוק בימים רגילים את תשומת הלב עם אחיו.

אורח החיים הדחוס שאופייני להיום, עורר אצל הורים רבים את הצורך בהקצאת "זמן איכות". יש המנסים למצוא את נוסחת הקסם, ויש הטוענים כי מדובר במושג מלאכותי שהומצא על ידי הורים קרייריסטים כדי להשקיט את מצפונם. כך או כך, את הילד עצמו קצת שכחנו בבית.

כמעט כל מי שגדל עם אחים מכיר את הצורך לחלוק את תשומת הלב עם אחרים ואת הכמיהה, גם אם בתת מודע, לבלות עם ההורים או עם אחד מהם בנפרד, ולו רק כדי לחוש לרגע הכי חשוב בעולם. גם לאחר שהילדים כבר גדולים וההורים עוצרים לחשוב, הם חשים לא פעם שהקשר שלהם עם כל אחד מהילדים יכול היה להיות חזק בהרבה, לו רק הקצו לכל ילד זמן ייחודי - בנפרד משאר האחים. אף פעם לא מאוחר להתחיל לעשות זאת, אבל ככל שנקדים כולנו, כך נרוויח.

אצל כל ההורים לילד ראשון חולפת בראש השאלה, איך אפשר למצוא זמן לילדים נוספים כאשר פעוט אחד ממלא את כל הבית בהווייתו, רצונותיו וחיוכיו. אבל מרגע שמגיע הילד השני, השאלה מתפוגגת מעצמה. חלוקת הקשב מתפזרת ותשומת הלב נודדת הלוך וחזור.

החוויה המשותפת והעוצמתית של ילד עם אחד מהוריו או עם שניהם, אינה חלק משגרת יומה של משפחה ממוצעת עם כמה ילדים, אך כאשר היא מזדמנת - קשה שלא להבחין בעוצמתה.

שושנה הימן, מנהלת "לייף סנטר"- מרכז סדנאות להורות ומטפלת משפחתית, בעצמה אם לשישה ילדים, אומרת כי תשומת לב ממוקדת בילד היא דבר חיוני שאינו בגדר מותרות או פינוק. "תשומת הלב הממוקדת חשובה ומהותית ביצירת הקשר עם הילד", היא אומרת.

"כשאתם הורים צעירים, עמוסים בילדים קטנים התלויים בכם ורוצים את קרבתכם, אין לכם עדיין מודעות לעניין, כיוון שאתם מתקשים לעצור ולחשוב על הצורך לפנות עבור כל ילד זמן בנפרד. זה רק עניין של מודעות. אם הורים יבינו עד כמה זה חשוב, הם יצליחו לפנות לכך את הזמן".

מדוע למעשה זמן נפרד לילד הוא כל כך חשוב?

"הזמן הנפרד עם ההורה מהווה בסיס לקשר ולכל שיתוף פעולה בהווה ובעתיד. הורים עושים כל מאמץ לפעול עם הילד תוך שתוף פעולה, אבל ברוב המקרים מאמצינו אלה מיותרים מכיוון שאנו רותמים את העגלה לפני הסוסים. המפתח נמצא אצלנו, ההורים, והוא טמון בהקשבה כנה לעולם הילד".

בעיני הימן, אורח חיים הכולל זמן איכותי יכול למנוע בעיות רגשיות ולחסוך מההורה הרבה עבודה בעתיד. "זה בערך כמו ההבדל בין אדם שמקפיד לאכול תמיד אוכל בריא, מעלה שני קילוגרם ומוריד אותם מיד, לבין אדם שהעלה עשרים קילוגרם וצריך להורידם בבת אחת", היא ממחישה ומצרפת דוגמה מניסיונה האישי. "יש לי ילדה שכבר עברה את גיל עשרים, ויום בהיר אחד שאלה אותי: 'אמא, למה אף פעם לא בילינו בילויים אישיים?' אני מוכרחה להודות שברגע הראשון הופתעתי מאוד משאלתה, כיוון שכל השנים הרבינו בבילויים משפחתיים. העניין הוא שעם ילדיי הגדולים לא ביליתי באופן אישי, כיוון שלא הייתי מודעת לצורך הזה. הנחתי שהחברותא חשובה יותר והייתי עסוקה בקטנים. תמיד דאגתי שיהיה אוכל, כביסה וארוחה משפחתית, והמושג של זמן איכות נפרד לא היה קיים עבורי. זו החמצה שקשה לתקן".

אבל את השיעור שהימן הפנימה ושאותו היא מעבירה גם להורים אחרים במסגרת סדנאותיה, היא מיישמת היטב על ילדיה הקטנים, מקפידה להיכנס לעולמם ולהביע התעניינות בתחומי העניין שלהם.

"לפעמים כשאתה הורה לפעוטות בני שנתיים או שלוש, קשה לך לדמיין מה יהיה בעוד חמש שנים, אבל הילדים של היום מתבגרים מוקדם. הורים רבים פונים אלי כשהילד בן שמונה או תשע ואומרים: 'הילד לא מקשיב, לא משתף פעולה', ולפעמים אף גרוע מזה: 'נאטם בעולמו ולא מתקשר'. בדרך כלל התשובה היא שאנו כהורים לא היינו אתו שם באופן אישי. לא היינו בתוך עולמו. אף פעם לא מאוחר להתחיל, אלא שזה נעשה הרבה יותר קשה ככל שהזמן עובר".

בספרם "למה זה כל כך מסובך?" (הוצאת לייף סנטר), מתייחסים ד"ר גורדון ניופלד וד"ר גאבור מהטה להשבת הקשרים האינטואיטיביים בין הילד להורה. ד"ר ניופלד מתאר, בין השאר, פתרון מאוחר שמצא לאחר שכבר ויתר על הקשר עם בתו. לדבריו, כשזו הגיעה לגיל ההתבגרות, הוא הבין שאין בינו לבין בתו כל קשר וכי הילדה מנותקת ממנו. הייתה לו התחושה שהיא איננה רוצה לשתפו בחייה, ורק לאחר תקופה ארוכה של ניתוק הוא החליט לעשות מעשה. ד"ר ניופלד לקח את בתו לטיול קמפינג, ומשהגיעו ליער השתוממה הילדה: 'אבל אבא, אין כאן אף אחד'. מבחינתה, חוויה משותפת שלה ושל אביה לבדם הייתה בלתי מוכרת ואולי אפילו מפחידה. אבל כאדם נחוש שהתחיל להבין את גודל הפספוס ואולי גם את גודל האחריות, המשיך האב להנהיג את הטיול. כעבור שלושה ימים בהם צעדו באותו הקצב, היא התחילה לפתוח בפניו את עולמה. בדרך חזרה הביתה, שאלה הבת את אביה: "אבא, למה נעלמת לי עד עכשיו?"

"הדוגמה של ד"ר ניופלד מראה לנו שילדים רוצים את הזמן שלהם איתנו, ההורים, בכל גיל - גם בגיל שנה וגם בגיל 15 - אבל זה עניין של הרגלים. אם לא עושים זאת מגיל צעיר מאוד, אי אפשר לצפות שהדברים יקרו בטבעיות בגיל ההתבגרות".

רעות, אם לארבעה ילדים ובעשור הרביעי לחייה, מאמתת את דבריה של הימן. "לפני שנה, נוצרה בחיי קונסטלציה מיוחדת. הורי היו בשליחות בחוץ לארץ והזמינו אותי לבוא לבקרם", היא מספרת. "הגעתי לבד, בלי הילדים, הבעל או האחים, וביליתי עמם - רק הם ואני - במשך עשרה ימים. מאז היותי בת ארבע - אז נולדה אחותי - לא ביליתי עמם כך לבדי. בהתחלה חששתי מעודף האינטנסיביות והאינטימיות, שכן היום כולנו בוגרים, אבל לבסוף זכיתי בעשרה ימים שבהם פינקו אותי הורי בחוויה מענגת שהתחברה לילדותי".

הימן מצביעה על כך שבממד הזמן האיכותי עם ההורים, ישנה משמעות מסוימת למיקום הילד בתוך המשפחה. "האח הבכור, אם היה בוגר מספיק כאשר נולדו לו אחים, יזכור לנצח את הימים בהם שלט לבדו בממלכת תשומת הלב ויתגעגע לעולמים לימים האבודים הללו", היא אומרת. "בשונה משאר האחים, הוא ללא ספק ינסה להשיב לעצמו רגעים כאלה פה ושם".

עם זאת, אין פה כללים. ההתמודדות עם חלוקת הזמן של הילד תלויה באופיו הספציפי ובדינמיקה המשפחתית. לדברי הימן, לפעמים דווקא האחים הגדולים הם שייפגעו ביותר, כיוון שהשינוי הוא הכי דרמתי עבורם. "ממרכז תשומת הלב, הם עלולים להישאר בלי כלום ועוד להידרש להתנהגות בוגרת. לכן, צריך לדאוג לכך שגם לאחר שנולדים האח השני והשלישי עדיין תישמר לילד הגדול הבועה שלו. מצד שני, ישנם בכורים שכבר ידאגו לשמר לעצמם את הזמן הזה ואז הבעיה תתמקד יותר דווקא אצל הילד השני או השלישי".

ומה לגבי האחים הקטנים?

הימן: "ברוב המקרים, הילדים הקטנים במשפחה יודעים לקחת לעצמם את הזמן, להפעיל את הקסם ולקבוע עובדות בשטח. אבל ישנם הורים מסוימים שעם לידת הילד הקטן נעשים כבר הרבה פחות סבלניים ומגלים פחות עניין ורצון להקדיש זמן".

נעמה ואלון, הורים לארבעה, חוו שינוי בדינמיקה המשפחתית, והם מספרים כי יש רוטינות שלא שמים לב אליהן ביומיום, והן פשוט מתרחשות. "לא היו בעיות מיוחדות והחיים פשוט זרמו. במשך הזמן הבחנו שיש איכות שונה ביחסים עם כל ילד. שמנו לב שיש דינמיקה כזו שעם הילד הגדול יש לנו מדי פעם זמן נפרד, תחומי עניין משותפים. הקטנה פשוט מייצרת את זה. היא "נצמדת" אלינו בצורה שלא מותירה אפשרות אחרת. ואילו השניים ה"מרכזיים" מעולם לא דרשו ולא קיבלו את הזמן של אחד על אחד. הבן בנה לו עולם שלם שהיה מנותק מהבית ובנוי בעיקר על חברים. בהתחלה זה מצא חן בעינינו, אבל במשך הזמן חשנו שהוא ממדר אותנו. אין לנו נגיעה לעולם שלו, וזה התחיל להפחיד אותנו. ואילו הבת פשוט נקטה בשיטה של משיכת תשומת לב בכל דרך, ובעיקר ביצירת פרובוקציות מול אחיה. התחושה שלנו הייתה שאי אפשר להמשיך לתת לדברים לזרום, אלא צריך פשוט להתחיל ליזום, לקבוע פעילויות וזמנים ברורים.

בהתחלה זה היה כמעט בלתי אפשרי. זה לא היה טבעי. הבן לא הבין מה רוצים ממנו. במשך הזמן נוצרה המסגרת שכל יום שישי אלון מאמן אותו כשוער אחד מול אחד. עם הילדה זה היה יותר מסובך היא דווקא רצתה לעשות דברים עם שנינו, אבל אחותה הקטנה לא ויתרה על מעמדה וקשה היה למצוא זמן ששנינו נהיה רק איתה. זה היה ממש תהליך של התעקשות.

לבסוף מצאנו שבימי שישי הגן שלה מסתיים לפני הגן של הקטנה. השעה הזו היא השעה שלה עם שנינו. בדרך כלל זה סתם בילוי בגן השעשועים. המקום ממש לא חשוב, אבל שנינו ממוקדים בה באופן מוחלט. לא משוחחים בינינו, לא עושים סידורים וטלפונים. היה מפתיע לגלות כמה ריכוז צריכים שני אנשים בוגרים כדי להתנתק מכל דבר אחר ולהקשיב במשך שעה נטו לילדה שלהם. בדרך כלל מתנהגים כך כשיוצאים לחופש. אבל ככה סתם באמצע החיים, זה דורש החלטה מכוונת. בשעה ששנינו איתה לבד הילדה פורחת. הפרובוקציות אמנם לא נעלמו לחלוטין, אבל פחתו מאוד.

הימן: "בסופו של דבר, למרות ההכללות, לאלמנט של המיקום במשפחה יש פחות חשיבות מאשר לאישיות של הילד. יש ילדים שדורשים את הזמן או שמתחברים וזורמים עם ההורה. ויש ילדים שקטים שלא דורשים, שבונים להם את עולמם. דווקא לילדים הללו הכי חשוב למצוא את הזמן הפרטי. העובדה שהם לא דורשים אותו איננה מצביעה על כך שאינם זקוקים לו, ומן הסתם אם החוסר קיים הוא יצוץ באופן כזה או אחר בשלבים שונים של החיים.

"לפעמים גם צריך לדעת לחרוג מהמוסכמות או ממה שמקובל, אם זה אפשרי. טיפלתי במשפחה שהילדה הקטנה, בת השלוש, לא רצתה ללכת לגן. היא פשוט רצתה לחזור הביתה. בסופו של דבר, נעתרה לה האם והילדה שיחקה בשקט לידה בשעת עבודתה ללא הפרעה. כאשר חזרה אחותה הגדולה הביתה בצהריים הן הסתדרו היטב ולא רבו כמו בעבר. לאחר כמה חדשים היא חזרה בשמחה לגן. התברר שהייתה זקוקה לעוד זמן אמא. כמובן שלא כל אם תוכל לעמוד בכך, אבל זו דוגמה שמבהירה כי לא צריכים להיות צמודים למערכת, ואם זה מתאפשר טכנית צריך לזרם עם הילד".

משפחה היא לעולם לא מקשה אחת. כמו שאנחנו מוצאים כימיה ותחומי עניין עם אנשים שונים בחיינו, כך יכולים להיווצר קשרים דומים בתוך המשפחה. לעתים אחד ההורים מתחבר באופן טבעי לאחד הילדים ומעדיף לבלות אתו בגלל תחומי עניין משותפים. יש ילדים/הורים שרואים בזמן שיחה את זמן האיכות ויש המעוניינים בפעילות מוגדרת - משחק, נסיעה על אופניים וכדו'. אין זה קשור בהכרח לגיל או למין, אלא לאישיות.

איך מוצאים את נקודת האיזון בין ההורה לילד, איך מגשרים על הפער בתחומי העניין?
ערן, אב לשניים: "לא חשבתי על כך באופן מודע, אבל כשבודקים את העניין לעומק, ברור שקל לי יותר ליצור זמן איכות עם בתי הצעירה, כיוון ששנינו אוהבים מאוד חיות. מיד כשאני מגיע הביתה אנחנו מטפלים יחד בכלב אן שאני מספר סיפור על חיות. זה פשוט טבעי. הבן הגדול אוהב מחשבים, וזה הדבר האחרון שמתחשק לי לראות כשאני בא הביתה. הוא רק רוצה להראות לי עוד שלב שעבר במשחק, ואני ממש נמנע מזה. לא משום שאני אוהב אותו פחות או שלא בא לי להיות אתו, אלא משום שהעולם הזה לא מעניין אותי בשעות הפנאי שלי. אם אני נמצא עם שניהם, אנחנו יורדים ביחד לגן שעשועים. הוא ייהנה, אבל ברור לי שחסר לו הזמן שהוא נמצא רק איתי מול הדמויות האהובות עליו על המסך".

הורים רבים לא מודעים לקשרים האלה. זה יכול להתרחש באופן טבעי: אם ובן שאוהבים אמנות, אב ובן שאוהבים ספורט, נוח להם לבלות ביחד.

מה עושים כשהתחומים הם הפוכים?
היימן: "ברור שתחומי העניין הטבעיים שלנו לא תמיד קרובים, וככל שהילדים גדלים התחומים נעשים מוגדרים יותר. הכל עניין של מודעות ושל רצון. זה חייב להתחיל עם הרצון של ההורה, וחשוב שגם האב יהיה שותף, ולא רק האם. כשהילד יגיע לגיל עשר ותגלו שלא היה ביניכם קשר רגשי קרוב, תיווכחו שאין לכם סמכות כהורים. הכוח שלנו כהורים, היכולת שלנו להיות עוגן בחיי הילד, נובעים רק מקשר רגשי קרוב. אם אתם מבינים את העיקרון, כבר תמצאו את הדרך לנושאים שמעניינים אותו.

הבן שלך אוהב רק כדורגל ואת לא? את לא חייבת לשחק אתו או לצפות במשחק של מכבי כפי שהוא מבקש, אם כי זה יהיה נחמד אם תעשי זאת מדי פעם. מצד שני, את יכולה להביא לו חוברת, לזהות ביחד אתו שמות שחקנים, לצייר שלטים של הקבוצה האהובה עליו. העיקר שיחוש כי את מקשיבה לעולם שמעניין אותו. לא תאמיני איך השיח ביניכם ישתנה".

לגדעון היו רגעים מאושרים עם בנו הבכור. הילד הקדיש את כל זמנו למשחק הכדורסל והאב הגא והעסוק מאוד מצא כל רגע פנוי כדי לנסוע עם בנו למשחקים. אבל יום אחד עשה הילד שינוי מפתיע. הוא זנח את כל עיסוקו בספורט ועבר למוזיקה. בימים הראשונים מצא גדעון את עצמו מבולבל. כל החוויות המשותפות נעלמו. ההגשמה שלו דרך בנו חלפה. הבן יצר לעצמו עולם בלעדי. האב תפס בהדרגה שמונחת לפניו אפשרות חדשה לבניית קשר. בעקבות הבן החל להתעניין במוזיקה ואף חיבר את הבן ליצירות ששמע בילדותו. כר ההתעניינות החדש של הילד פתח אפשרויות חדשות לשניהם ואף שיפר את היחסים.

הזמן האיכותי שמוקצה לילד בחוויה הנפרדת יכול להתקיים מול אחד ההורים או מול שניהם. כל אחת מהחוויות הללו ייחודית ותורמת לשני הצדדים.

אביטל יעקבי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית, אומרת שאמנם כדאי לפנות זמן איכותי של שני ההורים עם הילד מפעם לפעם, אך יש לתת חשיבות רבה יותר לחוויה של אחד ההורים עם אחד הילדים. "דווקא דרך החוויה של 'אחד על אחד' יש יותר מקום לפתח אינטימיות, ובעיקר כאשר מדובר ביחסים נפיצים", אומרת יעקבי. "לפעמים אחד ההורים נוטה לראות רק את השלילי ומה שדורש שינוי אצל הילד. והזמן הזה יכול לאפשר לילד להוציא מעצמו את המיטב ולהורה פשוט ליהנות אתו. ליהנות ממנו.

"הורים מופתעים לגלות שדווקא הזמן הפרטי משפר את הסמכות ההורית שלהם. יש הורים שרק כועסים ומחנכים כל הזמן, ובדרך זו הם אינם משאירים לילד מקום לרצות להיות חיובי. זמן איכות נפרד מאפשר לילד לצבור חוויות חיוביות עם ההורה שיעודדו אותו לרצות חוויות נוספות כאלו. הפעילות המשותפת יכולה לגרום לילד להעריך את ההורה שלו, לרצות לבלות אתו ולהקשיב לו".

יעקבי מציינת כי לזמן איכות כזה ישנה השפעה גם על היחסים בין האחים. "כ-80 אחוז מהריבים בין אחים, נובעים מתחרות על תשומת הלב. אולם כשכל ילד במשפחה מקבל את הזמן הפרטי שלו עם ההורה, יש סיכוי גבוה יותר שיחוש פחות בתחרות ויהיה רגוע ביחסיו עם האחים".

היימן מצביעה על כך שבקצב המואץ של העולם המודרני, האפשרות של כל ילד לזכות בהקשבה טוטלית היא נדירה. "הבית מלא בחסימות קשב: טלפונים, כותרת בעיתון, גז שצריך לסגור, כביסה בערימה על הספה, וכמובן אח נוסף שזקוק לנו בדיוק כרגע. כמה פעמים יוצא לנו להקשיב בתשומת לב באמת מלאה לכל ילד - כמו גם לבן זוג, לחבר או להורה?

"הילדים רגישים מאד לזמזומים האלה ומזהים בקלות זיוף בהקשבה, ועל כן זמן האיכות האישי, גם אם הוא קצר, משמעותי ומקרב כל כך עבורם. מבחינתם, המשוואה פשוטה מאוד: זמן שווה אהבה. אם אמא או אבא התפנו מעבודתם ומעיסוקיהם רק כדי להיות איתם ולהקשיב להם, הרי שזו אהבה".

הימן מדגימה מתוך סיטואציות שכיחות בחיים: כשילדה חוזרת בכעס הביתה, טורקת את הדלת וזורקת את חפציה, משמע שהיא זקוקה כרגע לזמן איכות עם האב או עם האם. כל מה שהם אמורים לעשות זה להקשיב, להכיל, להבין - העבודה הכי חשובה כהורים. הם צריכים פשוט להיות שם, ועבור הילדה רגעים אלו נתפסים כאהבה.

"המשפחות היום נתונות במרוץ חומרי מאוד גדול, ורוב ההורים חושבים בטעות שאם הם יקנו לילד את הצעצוע הכי שווה, הדבר יתקבל אצלו כמחווה של אהבה. אבל ילד שמתרגל למציאות כזו אינו מרגיש מסופק באמת. לאחר זמן מה הוא רוצה את הדבר הבא.

"נתקלתי בזוג צעיר שקנה לתינוקת שלהם עגלה מהפשוטות יותר, ולכן חש בחוויה שלו כהורים פחות טובים. אבל בחוויה של הילדים זה לא באמת קיים. רוב הילדים יעדיפו את הזמן האמיתי עם ההורה על פני צעצוע יקר".

לדידה של היימן, כהורים עלינו להנהיג שינוי בתרבות החומרית הנוכחית, מכיוון שהורות צריכה להיתפס בחברה כערך של מחויבות רגשית. שינוי כזה, לדבריה, ישתלם בסופו של דבר גם מבחינה כלכלית, משום שבעיות חברתיות רבות ייפתרו בעקבותיו.

"החברה מעודדת את ההורים לרוץ ולשים את הילדים במעונות ובחוגים, אבל צריך לבנות להורים מעגל תמיכה שיעודדם להיות עם הילדים", אומרת הימן. "ילדים אינם יכולים לגדול בעצמם או על ידי אנשים אחרים, משום שההורים הם האנשים המרכזיים בחייהם.

האינטואיציה והקשר ההורי, הן של האם והן של האב, הם המרכיב המרכזי בבריאות הנפש של הילד - ואת זה חשוב שההורה הצעיר יזכור לפני הכל".

הכתבה פורסמה במקור במגזין "הורים וילדים", גיליון 227.

בואו לדבר על זה בפורום רפואת ילדים.