בלי ידיים ובלי משפחה - דעה

ההתחלה היתה שערוריה זוטא, הורים שלהם נולד תינוק בעל מום (שתי ידיו פגועות קשה) טענו כי התינוק אינו שלהם, וכי הוא הוחלף בבית החולים.

מראש אני מציינת, הכתבה הזו לא מתיימרת לקבוע עובדות, לא לשפוט ולא להביא פתרון, היא מיועדת על מנת להצביע על נקודה בעייתית, נקודה קשה ובלתי אפשרית.

לטענת ההורים, הם עברו סקירה אצל מומחה בבית החולים ובה נאמר להם שיש להם בת בריאה, ולכן אפשר היה להבין את גודל ההפתעה בה היו נתונים לכשנולד הילד (זכר, ובעל מום).
בסורוקה הודו רק כי טעו בשנייה הראשונה והודיעו על הולדת בת, כשלמעשה נולד בן.
ההורים לא היו מוכנים לוותר, אך הסכימו לבדיקת רקמות על מנת לוודא את שאלת זהותו של התינוק, ואכן, משחזרו הבדיקות התברר כי ההורים הם אכן ההורים הביולוגיים של התינוק שנמצא עדיין בבית החולים ועובר טיפולים רבים עקב מצבו הפיזי הקשה.

המקרה הקשה לכשעצמו מעלה כמה שאלות נוקבות לגבי טיב הסקירות שמעניקה קופת החולים, על איכותו ויכולתו של האולטרא סאונד לנבא מומים שכאלו, ועל השאלה האתית של תינוק פגוע, האם להשאיר את ההריון (במידה ומתגלה המום) או האם להפיל, האם לגדל את התינוק?

למידע נוסף על גניקולוגיה, אולטרא סאונד והריון - פורום גניקולוגיה

לכשנודע כי התינוק שלהם החליט הזוג ליצור אווירת "הכל כרגיל" - בני משפחתם הודיעו כי הם יקבלו את התינוק כשלהם (כאשר כל הזמן הזה הוא כאמור עדיין בהשגחה בבית החולים) "ואף קראו לו בשם וערכו לו ברית" כלומר, ממש חותמת הכשר...

אך בפועל, מסתבר שהמשפחה (ולה שלושה ילדים אחרים) מתקשה להתמודד עם המאורעות וכעת היא מבקשת למצוא לתינוק משפחה אומנת.
המשפחה (על פי דיווחי התקשורת) עדיין לא אומרת גלויות את אשר פורסם, לטענתם התינוק נמצא בהשגחה בשל מחלתו והם מסרבים להתחייב לאמירה כלשהי לגביו.
עד כאן הסיפור, מכאן והלאה? חיים שלמים שעלולים לההרס, כאב שלא נפתר, וטרגדיה לכל הנוגעים בדבר.

מי שם את מי כשופט? תישאל השאלה, מי יכול לשפוט זוג הורים שעולמם קרס עליהם, מי יכול לשפוט החלטה לגבי חיי אדם?
במובן הזה השדה פתוח למריבות מכאן ועד קץ כל הדורות, החוק מגדיר מתי הפלה מרצון היא כבר לא חוקית (ממתי שהתינוק מוגדר כ"בן חיים" וגם על זה יש ויכוחים) החוק לא מגדיר בדיוק נמרץ את אותו תחום אפור, התחום בו הורה מגלה מום מסויים. (וכעת יותר ויותר הורים עורכים כמה שיותר בדיקות וסקירות על מנת לוודא את בריאות ושלמות תינוקם)
וכעת עליו להחליט: לחיים או למוות, במקרים מסויימים ההשלכה היא יותר מאשר על חיי העובר עצמו, אלא שיקולים של משפחה, של אחריות כלפי שאר החברים במשפחה, או שיקולים של איך יעברו חייו של העובר במידה ויוולד, למקרים כאלו, קיימת בארץ "ועדת חריגים להפסקת הריון".

כל עניין הבדיקות הטרום לידתיות והפסקת ההריון הוא עניין אחד - והענין השני: היה ונולד ילד, בעל מום כזה או אחר, מה עושים איתו?

אשה שהחליטה במפורש לא לעשות שום בדיקה (בשל שיקולי דת, פחד, או חוסר מודעות וחינוך לעניין) וילדה ילד פגוע, האם היא יכולה להחשב כעוברת על החוק אם החליטה לנטוש את הילד? משיקולים שונים של דת, של חוק - התמונה אינה ברורה, למרבה הצער.

אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו, אומר הפתגם, אולם לעיתים על המערכת, על הממסד, על המדינה המתוקנת בהחלט לשפוט אדם, מצב, סיטואציה.

החוק הישראלי קובע שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם הקטינים ולהם האחריות לדאוג לכל צורכיהם. אחריות זו כוללת את חינוכו, הכשרתו לעבודה, הסמכות לייצגו ולקבוע את מקום מגוריו, ובכל מצב לנהוג לטובתו,
כשקנה המדיה הוא "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים" (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962 סעיפים 15 ו17-) .
נושא חסרי הישע בתיקון לחוק העונשין ( התשל"ז 1977 תיקון מס. 1989 ,26) מטיל אחריות נוספת על ההורים לגבי ילדיהם ומרחיב מעבר לחוק הכשרות המשפטית הנ"ל. בסעיפים שונים של החוק נקבע כי אחריותו של אדם, כולל
הורה, היא ל"אדם שמחמת גילו, מחלתו, ליקויו השכלי, מעצרו או כל סיבה אחרת" תלוי באחראי עליו ואינו יכול לספק לעצמו את צרכי חייו. עליו לספק לו (לחסר הישע) את צרכי מחייתו ולדאוג לבריאותו".
החוק קובע עונשים, בין היתר:
1) למי שמפר את חובתו לדאוג לנתון לאחריותו ולספק לו צרכי מחייה או
לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו או חבלה בגופו.
2) למי שנוטש או משאיר שלא כדין ילד שעדיין לא מלאו לו שנתיים ובכך
מסכן את חייו או בריאותו של הילד.
3) למי שאינו מספק מזון וצרכי חיים אחרים לילד שלא מלאו לו ארבע
עשרה שנים ולמי שלא מסוגל לדאוג לצרכי חייו.
4) להורה או אפוטרופוס של קטין שלא מלאו לו ארבע עשרה שנים המוסר,
או מרשה למסור, את הקטין למי שאינו הורו או אפוטרופסו ובכך מתנער
מחובותיו כלפי הקטין.


העונשים נעים מששה חודשי מאסר עד חמש שנות מאסר. על סמך חוק זה אפשר, לאחר מיצוי הליכי הטיפול וההרתעה, להגיש תלונה במשטרה במקרה שהורים נוטשים את תינוקם לחלוטין ולנסות על ידי כך לחייבם לשתף פעולה, ברמה הבסיסית ביותר.

אז יש חוק, אבל כאמור: האזור האפור הוא הבעייתי ביותר.

הנגיעה בנושאים כאלו היא כמעט בלתי אפשרית, שליחת רגל אל תוך המים הרותקים של הדילמות האתיות והמוסריות בהכרח תניב כמה הכללות, כמה תהיות, וכמה טעויות.

אין ספק שאחת ההתמודדויות הקשות של מערכת באשר היא, היא ההתמודדות עם החריגים, עם הזרים של החברה (גם אלו שבאו מתוכה) ומצד שני, ההתמודדות הזו היא דווקא זו המגדירה את החברה ככזו, כחברת רווחה, כחברה סוציאלית, כחברה המעניקה לאזרחיה כבוד וסיכוי לחיים.

בגרמניה קיים מקום מסויים אליו יכולה להגיע אשה ולהשאיר את תינוקה, והכל כדי למנוע מצב שבו תינוקות לא רצויים יינטשו וימותו, האם זהו הפיתרון? הרי לאנונימיות בעיות משלה, אולי "עדיף" התינוק יינטש באופן מסודר, מחקרים שונים מראים שאנשים אלו סובלים מבעיות זהות קשות ביותר, וזאת בניגוד לאנשים שניתנו לאימוץ על ידי אימהות שהסכימו להשאיר את פרטיהן, גם אם הילדים עצמם מעודם לא הלכו וחיפשו אותן.
או שמא הפיתרון צריך להיות יותר ברמה ההסברתית/חינוכית? או שמא אנחנו מדברים בכלל על כמה נושאים שונים?
האם זהות והכרת שורשים נחשבת כחלק מזכויות אדם וזכויות אנוש? מהי טובת התינוק? (אותו מושג אמורפי ומסתורי) המדובר בסופו של דבר ברמה הגבוהה ביותר של ניכור אנושי, פשע? התאכזרות בלתי נסבלת? הצלת ילדים?

בעיית ה"לא רצויים" בחברה, היא בעיית היסוד - איך מתמודדת איתם החברה? וכנראה שבשאלה זו אין תשובה ממשית, מלבד הצורך לקבוע מסגרת, ולקוות שתבונה, רגישות והמערכות הקיימות בממסד יאפשרו לו למלא באופן אנושי את התוכן שבאותה מסגרת.
וכל זאת ועוד בלי להיכנס לשאלות של "טבע מוסר ומדינה" (זאת אומרת, האם האבולוציה לא תפעל את פעולתה, מה אומר הטבע? והאם יש לטבע בכלל זכות דיבור בעולם של ימינו).

בואו לדבר על כך בפורום הריון ולידה

ובפורום חרדה מהריון ולידה