עצירות בילדים: ילד עצור, ילד מותר

עצירות בקרב ילדים היא תופעה נפוצה למדי. כ-10% מהילדים סובלים מעצירות כרונית בשלב כלשהו של הילדות. עצירות עלולה להיגרם מגורמים פיזיולוגיים ומגורמים פסיכולוגיים. עשיית צרכים היא אחד הגורמים הבודדים בחייו של ילד, בו יש לו שליטה מלאה. בשל כך, ילדים עשויים לעשות שימוש, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בהפרשות הגוף שלהם - כמוקד להשבת שליטה.

מהן הסיבות הפסיכולוגיות בעטיין הילד עלול לפתח עצירות?

בין הסיבות הפסיכולוגיות הנפוצות לעצירות: התמודדות של ילדים עם הורים שתלטניים וחודרניים. הורים שתלטנים אשר היחסים עם ילדיהם מאופיינים בנוקשות ודרישה לעמידה בכללים שונים, אשר אינם מתחשבים בנקודת המבט של הילד ובצרכיו, עשויים ליזום גמילה בגיל צעיר מדי - ובאופן לא מותאם לצרכי הילד; הורים כאלה אף עלולים להתערב יתר על המידה בתהליך הגמילה או בהרגלי הניקיון של ילדיהם (למשל: לנסות לקבוע מתי והיכן יעשה הילד את צרכיו).

כ-10% מהילדים סובלים מעצירות כרונית. צילום: שאטרסטוק

האם החודרנות ההורית באה לידי ביטוי בעוד הקשרים, מעבר לשאלת עשיית הצרכים של הילד?

בהחלט. שתלטנות וחודרנות של הורים כלפי ילדיהם עלולה לבוא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיי היומיום, מלבד הרגלי הניקיון, כמו למשל בהצבת גבולות נוקשים מדי וחוסר כבוד לאוטונומיה ולנפרדות של הילד.

בהקשר של עשיית הצרכים, לילדים להורים אלה יש דרך (גם אם דרך בלתי מודעת) לעמוד ולהתריס כנגד ההורים ולהתנגד להם - דרך עשיית הצרכים. ילדים אלה עשויים להימנע מעשיית צרכים, כדרך להשגת שליטה ועמידה בפני ההורים - ובשל כך לפתח עצירות. יש ילדים שרק דרך ההתאפקות וההימנעות מעשיית הצרכים, הם מצליחים להתנגד לנוקשות של הוריהם.

בקרב פעוטות - הגמילה מחיתול והחינוך לניקיון - מתרחשים לרוב בין גיל שנתיים לגיל שלוש. זוהי תקופה בה הפעוט מפתח אוטונומיה ומידה של נפרדות מהוריו ומבקש לעצמו עצמאות ושליטה ("אני לבד"!); הוא עסוק בשייכות של חפצים ותובע אותם לעצמו (מכריז על חפצים רבים "זה שלי"!).

כיצד עשיית הצרכים קשורה ברכישת אוטונומיה ועצמאות על ידי הפעוט?

עשיית הצרכים היא חלק מרכישת האוטונומיה והעצמאות. הפעוט חווה את הצרכים כשלו - הם שייכים לגופו ויוצרו על ידו. ישנם פעוטות שבשל כך הם מתקשים להיפרד מהצואה: היא נראית להם מעניינת, יצירה מיוחדת שנעשתה על ידם. מבחינת הפעוטות, ההורים לעיתים מתעלמים מיצירה זו - או מתייחסים אליה כאל יצירה מלוכלכת ומעוררת גועל ומשליכים אותה. זוהי חוויה מבלבלת עבור הפעוט: רגע אחד עודדו אותו לשבת על הסיר ולעשות את צרכיו, שיבחו אותו והתלהבו מהצלחתו וברגע שאחרי, היצירה שלו נדחית ע"י ההורים ונזרקת אל האסלה או הפח.

במקרה כזה, בו הפעוט מתקשה להיפרד מיצירת גופו וההורה אינו מגלה סבלנות ואמפתיה, עלולה להתפתח עצירות: הפעוט יביע את כעסו בכך שינסה להימנע מעשיית הצרכים, כדי לא להיפרד מהם. כדי למנוע קשיים מסוג זה בתהליך הגמילה, מומלץ להורים לבחון את התהליך מבעד לעיניו של הפעוט שחשיבתו אגוצנטרית וקונקרטית והיכולת המילולית שלו מצומצמת למדי.

הבנה זו ואמפתיה לתחושות הילד יכולות לסייע בהפחתת קשייו הטבעיים של הפעוט ובגיוס שיתוף הפעולה שלו. היבט נוסף בתהליך רכישת הרגלי הניקיון הוא הסתגלות לחוויה החדשה. ישנם ילדים שהחוויה הגופנית החדשה - עשיית צרכים שלא בחיתול, ניתוק הצואה מהגוף וחווית הנפילה של הצואה לאסלה - מעוררת בהם חרדה ולחץ.

כדי להימנע מכך הם יפתחו עצירות. ישנם גם ילדים המגלים חשש מהאסלה, מהגודל שלה ומפעולת הדחת האסלה, הרעש שהאסלה עושה ו"בליעת" הצרכים בשטף המים. במקרים כאלה, ניתן להציע לפעוט להשתמש בסיר, אשר גודלו ואופן הישיבה בו (כשהרגליים נשענות על הרצפה) מותאמים יותר לילדים צעירים ומאפשרים תחושה של שליטה.

מה בנוגע לעצירות של ילדים במסגרות החינוכיות?

בקרב ילדי הגן ובית הספר, סיבה נפוצה נוספת לעצירויות היא התאפקות במסגרות החינוכיות. ילדים אשר נבוכים, נרתעים או אף נגעלים מלעשות שימוש בשירותים בגן או בביה"ס - מתאפקים כאשר הם חשים צורך לעשות את צרכיהם. כך, עלולה להתפתח אט אט עצירות. במקרים אלה יש חשיבות רבה למסרים, מילוליים ולא מילוליים, שההורים מעבירים בדבר שימוש בשירותים ציבוריים.

אם הילד (או ההורים שלו) נרתעים מלעשות שימוש בשירותים ציבוריים, יש לצייד את הילד באמצעים מתאימים לשמירה מרבית על ההיגיינה (מושבי אסלה, מגבונים וכיו"ב). לצד זאת, יש לעודד את הילד להקשיב לגופו ולהתפנות כאשר הוא חש צורך בכך.

מדוע כה חיוני לטפל בעצירות בשלב מוקדם? מהי הצטאות (אנקופרזיס; "התלכלכות")?

חשוב מאוד לטפל בעצירות בשלב מוקדם מכיוון שמצבי עצירות עלולים להחמיר: העצירות מובילה לכאב בעת ניסיון מתן הצואה. הכאב, בתורו, מוביל להימנעות נוספת מעשיית הצרכים - וכך נוצר "מעגל סגור". לעשיית הצרכים נקשרת אסוציאציה של כאב. למעשה, העצירות מהווה לעיתים איתות כי תהליך הגמילה נעשה באופן לא מותאם לילד או כי קיים קושי ביחסים בין הילד לבין הוריו.

במקרים חמורים עלולה אף להתפתח הפרעת הפרשה הנקראת בשפה המקצועית הצטאות (אנקופרזיס; "התלכלכות"), בה לוקים בין 1% לבין 3% מהילדים בין גילאי ארבע עד שתיים עשרה. התופעה נפוצה יותר בקרב בנים. רוב מוחלט של הילדים הסובלים מאנקופרזיס, סובלים מעצירויות ממושכות. בהצטאות שמקורה בעצירות, נוצר מצב בו הצואה היבשה והקשה מצטברת ומובילה למצב בו המעי הגס ופי הטבעת נמתחים. בהדרגה, הילד אינו מרגיש עוד את הצורך להתפנות. לצד זאת, צואה חדשה ממשיכה להיווצר - ואז נוצר מצב בו הצואה הטרייה דולפת החוצה ללא שליטה. בתחילת התהליך, ההתלכלכות היא בכמות קטנה וגורמת רק להכתמת התחתונים, אך אם המצב נמשך וכמויות הצואה מצטברות בגוף הילד, הכמויות הדולפות הולכות וגדלות.

תופעת ההצטאות (אנקופרזיס) היא תופעה משמעותית וקריטית לטיפול - הן מהבחינה הפיזיולוגית והן מהבחינה הפסיכולוגית. זהו סימפטום שמאחוריו עומד לרוב קושי רגשי, אך הסימפטום כה חמור ומשמעותי, עד שיש חשיבות לטיפול ממוקד בו, על מנת לפתור את הבעיה ולהסיר את הסימפטום.

בעיית ההצטאות משפיעה הן על הילד והן על הוריו. אצל הילד היא עלולה לעורר אשמה, בושה, כעס ופגיעה בדימוי העצמי. במסגרות החינוכיות, הילד עלול לחשוש ולדאוג - שמא חבריו, או אנשי הצוות החינוכי, יבחינו בהתלכלכות. הוא עלול להיות טרוד בהסתרת המתרחש. בקרב ההורים, התופעה עלולה לעורר תסכול, חוסר אונים וכעס. בהקשר זה, חשוב כי ההורים יבינו שההצטאות אינה רצונית וכי הילד לא עושה זאת בכוונה, או מתוך עצלות לגשת לשירותים.

סיבה נפוצה נוספת לעצירויות היא התאפקות במסגרות החינוכיות. צילום: שאטרסטוק

כיצד מטפלים בהצטאות?

על מנת לטפל בתופעה, ראשית יש לאבחנה. השלב הראשון הוא פנייה לרופא לביצוע בדיקה מקיפה, כדי לשלול בעיות רפואיות העשויות לגרום לבעיה. הטיפול בהצטאות מורכב מהיבט רפואי והיבט פסיכולוגי. כדי לטפל בתופעה, ראשית יש להתייחס לפן הפיזיולוגי. כדי שהטיפול הכולל יצליח, יש להביא - בהתייעצות עם רופא - לריכוך הצואה ושחרור המעיים. כך, יתאפשר לילד לשוב ולחוש את תחושת ההתמלאות ואת הצורך להתרוקן.

בנוסף, יש לבדוק את ההיבט התזונתי: האם הילד שותה מספיק? האם הילד צורך מספיק מאכלים המכילים סיבים תזונתיים, המעודדים פעילות מעיים? כאמור, לצד ההיבט הרפואי, קיים ההיבט הפסיכולוגי: העבודה היא התנהגותית ורגשית. לעיתים קרובות, בגילאים צעירים (עד גיל 8), העבודה מתקיימת מול ההורים, ללא הילד. בטיפול הפסיכולוגי, נדריך את ההורים ליצירת הרגלי התרוקנות טובים ויעילים ולהפחתת גורמים מעוררי חרדה וכאב הקשורים להתרוקנות. בנוסף יתמקד הטיפול בחיזוק הקשר בין הילד לבין הוריו ובחיזוק השותפות בבעיה ובמציאת הפתרון לה, בהתאם לגיל הילד. המסר החשוב לילד, בטיפול הפסיכולוגי בתופעת ההצטאות, הוא כי הקושי - למעשה - הוא קושי של הילד ושל ההורים יחד. כלומר: הילד אינו לבדו בבעיה ואינו לבד בסבל. ההורים נמצאים יחד איתו בתהליך אשר יוביל לפתרון הבעיה.

לאחר הטיפול בתופעת ההצטאות ולאחר חזרה להרגלי ניקיון תקינים, מומלץ כי הילד וההורים ימשיכו בטיפול פסיכולוגי לטיפול בבעיות הרגשיות שהובילו ליצירת התופעה ואשר עומדות בבסיסה.

נעמה בילצקי היא פסיכולוגית ילדים.