מטבעות של גרוש לבעיית מיליון הדולר
סוגיות בלמידה, הבנה, תפיסה; על הגדרות והתנערות מקטגוריות - על שינוי שיטת הלמידה ועל קשב
שבע שנים עברו מאז ברחתי. שבע שנים לסיום ביה"ס. שבע שנים שבהן המלחמות בהגדרות התלויות מעל ראשי רק התחזקו, בחלק גדול מהן הפסדתי. ויש כאלה שיאמרו שאנשים כמוני אשר אינם מוכנים להתאקלם, להתפשר או להסתגל; יפסידו תמיד.
יכול להיות שזה נכון. אני צעירה מכדי לדעת, האם נועדתי לכישלון? האם אי פעם אצליח לשבור את הכתובת מעל לראשי? ובכך להוציא לחופשי עוד המון שכמותי, שגם להם ישנן הגדרות תלויות מעל הראש. למען האמת, אני איני חיה בצל ההגדרות האלה עוד.
איני עוד דיסלקטית, דיסקלקולית, עם בעיות קשב כאלה ואחרות, הסרתי את עולן מעלי, מצאתי הסברים חלופיים שהניחו את דעתי, בין היתר הסברים אלה סללו את משעולי חיי מעט רחוק יותר ממשעולי ההמון.
ובכל זאת, בכל שנה חדשה שנפתחת אני עומדת ומביטה באלפי התלמידים אשר זורמים אל בתי הספר. אותם חורים שחורים אשר בולעים אותם ומעכלים אותם רק אם הם צבועים בצבעי האופנה (עם עדיפות לוורוד או תכלת) כל צבע אחר הם מקיאים החוצה, סוג של ספקטרום בליעה בררני במיוחד.
מובן, שכאשר צובעים משהו בוורוד ותכלת, ישנה התחושה הכללית שבסופו של דבר, בתי הספר לא כל כך גרועים, וילדים הרי חייבים ללמוד, וכמה פעמים אני שומעת מסביבי: "היום זה לא אותו הדבר, דיסלקטים מקבלים המון עזרה, יש אפילו כיתות מיוחדות בעבורם."
נורא נעים לשמוע.
בימינו נראה כמו הכל קוטלג והוברג למקום. לכל דבר יש שם, הגדרה וכתובת. לכל ייחודיות ישנה הקבלה לתסמונת כלשהיא. לכל לקות ישנה המשגה, לכל עקה ישנו כדור נרקוטי, לכל בעיה ישנה תשובה פסיכולוגית, (או נוירולוגית) ובכל זאת, אני גורסת שהחברה הישראלית סובלת מסטיית תקן בכל אורחותייה. סטיית תקן כה חמורה, מכל המוכר לה, מכל הרצוי לה, עד שאנו מבלים את ימינו בהדבקת פלסטרים והנחת דליים במקומות בהם יש דליפה מהרצוי והמצוי - ומכל מקום מטפטפים המים.
בואו נבחן את סוגיית הלמידה, דרך עיניה של התקופה הזו, הכה מורכבת, בה הכלום מתפשט, ומשפיע על כולנו, בעיקר על הקטנים שביננו, ומעצב איזשהוא נורמאל פסיבי באותו הזמן ממש שמאגרי הידע והאינפורמציה עולים על גדותיהם.
מצד אחד, יש באמתחותינו את המידע הדרוש לנו לתחילתה של מהפכה, חינוכית קודם כל. מהצד השני, אנו כבר במהפכה חברתית.
לצערנו המצע העיקרי הוא אדישות וחוסר יכולת ואלה מהולים בבורות עקשנית שגם בתקופתינו אורבת לנו כמעט בכל מקום.
עוד לפני שאנו יוצאים במסע להצלת כל מי שנזרק הימה מסיפון מערכת החינוך ולפני שמנגד נשמע את קריאות "אבל נתנו להם עוד שעות ויש תרופות וכיתות ומורה לאוריינות." וכל אלה הם כמובן מטבעות של גרוש לבעיית מיליון הדולר בייבי.
אנחו מסתפקים בכותרות, ניזונים מחצאי שמועות לגבי תרופה זו או אחרת, לגבי לקות למידה זו או אחרת. באיזשהיא דרך משונה, אולי אנו רווים נחת משלל התסמונות והליקויים אשר מנחיתים עלינו על מנת לתרץ את סטיית התקן החברתי והרי מעיד היוצא מן הכלל על הכלל.
ובכן, אין אנו כה חסרי מעש כפי שהיה ניתן לחשוב, כיוון שגם למצב לא נוח זה מצאנו פתרון בזק: השטחה.
השטחה של כל ידיעה חדשה, השטחה של כל מאבק ושל מלאי הידע במחסני האקדמאיה שאיננו מסוגלים לברור מתוכו את האמת ואת השקר. אך באזשהוא שלב אשר יבוא אלינו לטובה, הרי נהיה חייבים אנו, ללמוד להתמודד עם הידע על אף שמימדיו מאיימים, נהיה חייבים ללמוד לברור בו, למצוא בו את המהימנות, את הכרוניקות ואת התבניות שאר מרמזות לנו על המדוייק ועל המיותר, לנתב בעצמנו את תקשורת ההמונים לרצף של אמצעים בהם יוכל האדם בקלות למצוא את דרכו ואת הנחוץ לו מבלי לטבוע תוך כדי ניסיונותיו להושיע את עצמו.
ובכלל ישנה התנחמות גדולה ביכולתינו לתרגם כל דבר לרגשות, כמו אנו שמחים לגלות שבכל הקידמה הזו עדין יש בידינו את ההיסטריה של פרוייד.
תקופתינו, אשר מאופיינת בערמות של ידע, מחוייבת לשיטת למידה אחרת. אנו מחויבים להבין את המערכות המודלריות של הידע, ולהעביר חשיבותן. האינפורמציה בכל אורחות החיים אינה קופצת לה ברומנטיות כדקויות בבריכת צפרדעים, היא כבר ערוכה, בפולימרי ענק, המחייבים איזשהוא סוג של יכולת לעבד מידע באופן שיפשט אותו ויבהיר את התבניות החקוקת בו. דבר אינו מכין את הילדים לסוג כזה של חשיבה, סוג כזה של הבנות, ולבטח לא לסוג כזה של למידה.
הייתכן שהשוני הרב המצוי בילדים כה רבים בתקופתינו, הוא תוכחה אדפטיבית אבולוציונית לשיטה טובה יותר ללמוד? ואנו דוחקים אותם הצידה, מבלי להביט רגע על מחשבתם. האם היא פחותה? האם היא איטית יותר? האם היא מוגבלת? במה הם נופלים משאר התלמידים? בדבר אחד בלבד, התאמתם לשיטה.
אין דבר שילדים אלה אינם מסוגלים לקלוט, להבין או ללמוד, בדרכם שלהם, צורת חשיבתם הויזואלית מהירה, יעילה ומתאימה למציאות מהירה כשלנו, ותפיסתם כה רחבה, עד שלעיתים מתמיינת ליותר ממימד אחד של תפיסה. ובנוגע לבעיות הקשב, אני אעיד, אם עדותי שווה בעינכם, כי אין בעיה שיותר הטרידה את מנוחתי מזו האחרונה. הקושי להתמקד במשימה אחת, הקושי להתרכז בקריאה, הקשיים החברתיים. אך עם הזמן הבנתי, שיכולתי להבין מצבים באופן שחבריי אינם מבינים, יכולתי להגיע לעיתים מהר יותר לתשובה, יכולתי לקלוט נתונים רבים ביותר ממימד אחד.
כל זאת כתוצאה של אותה "הפרעת קשב".
יש מספיק אנשים בעולם שחושבים ישר, כך מאמנים את כולנו. להתמקד, להתרכז, בבעיה אחת, בפתרון אחד.
הרבה מיכולות אלו מדוכא, עטוף בחוסר ביטחון, בחששות לבטא את מי שהם, בפחדים מכשלון ופחדים מהשוני. ולפני חששותיהם שלהם, הרי הכל כבר כלוא בהגדרות חדשות.
אך הילדים האלה, שכרגע משחקים לכם בסלון, ואתם בלבכם פנימה יודעים בדיוק עד כמה מבריקים הם, עד כמה נבונים הם. וחוששים אתם ובצדק, לעוול שהולך להיגרם להם על ידי כל אותם גורמים כביכול מוסמכים.
הילדים האלה באו להראות לנו שהם יכולים ללמוד בעוד דרכים. שאנחנו יכולים ללמוד בעוד דרכים. הם באו להניף דגל לבן, להוביל את כולנו למציאות בה האינפורמציה זורמת בנהרות, ואנשים יושבים על שפת הנחל ודגים את המידע הנחוץ להם מבלי להיגרר כפתיון אל המים העמוקים להם מדי. כי במים האלה ישנה האפשרות להשתנות, להשתפר. אנו יכולים ללמוד כיצד לחולל אדפטציות הכרחיות במו ידינו. אך אנו מסרבים בכל תוקף לתת לכל זה מקום. ספרים נכתבו על מנת להסביר מאין באו ליקויים אלה לכאורה, מה לא בסדר במערכת העיצבית, במה בדיוק נופלת הקוגניציה של אותם הילדים, עד לפרטי ומבני המוח הם ירדו. מנסים להסביר לכם בפשטות היכן טמונה הבעיה המיבנית, במה מוחם של הילדים האלה שונה.
אך הרגעו. לא הטביעו את ספינתכם מבלי לזרוק לכם גלגל הצלה, יש לילדיכם דרכי פיצוי! בעזרת דרכי הפיצוי ניתן להתגבר על לקויות הלמידה, כלומר, אין הדרכים הנוספות ללמידה נחשבות כשרות ונכונות, אולי אפילו אינן נחשבות אינטילגנטיות, אלא נחשבות דרכי פיצוי.
וובכן, ילדים אשר למדים לקרוא שוטף מבלי להאחז בסימני הניקוד, האם הם למדים לקרוא כך כדרך פיצוי ? כיוון שאינם מתחברים לדקויות מצלולי ההברות ? ואולי אם השיטה הייתה הפוכה, באותה הקלות היו הילדים אשר מחלקים את המילה להברות, באיטיות של צב, ונעזרים בעזרי ניקוד כמו היו נאחזים בגלגל הצלה, אולי היו נחשבים הם לקויי הלמידה, כיוון שדרכם היא לא המוכרת ? השיטתית ? אולי אז היינו קוראים לסימני הניקוד גלגלי עזר ?
האם כל אותם ילדים דיסלקטים אשר קמים לבסוף, מנערים את האבק מבגדיהם, וקמים והולכים לדרכם, מקימים עסקים, מריצים עסקאות, פותרים כל בעיה בכלים אשר רכשו הם במהלך דרכם, ויש שיאמרו שאלה כלי נגרות, או כלי פריצה לדלתות אחוריות, אך הם עובדים.
האם גם הצלחתם של אלה היא בזכות דרכי הפיצוי? או אולי, אין דבר שאינו כשורה אצלם, הם מתאימים היטב לעולם, רק חורים לחברה.
יש כאן קריאה להורים. שמרו על שניות ילדיכם. אל תטמיעו אותם במערכת עקב הלחצים הרבים המופעלים עליכם, עקב המתחים בהם אתם שרויים כיוון שילדכם לא מתחבר כמו פיסת פזל לתמונה שהינה מעוותת מלכתחילה. הילדים האלה קמים בוקר בוקר בתחושה אשר בוחשת בבטנם ובאמת המרחפת מעל ראשם כמו עננה קטנה אשר הולכת אחריהם לאן שלא יפנו, הם יודעים שהם לא מתאימים. אך הם לא יודעם כי מופלאים הם, והם לא יודעים שדבר אינו סגור בפניהם בקצה המסדרון ישנו מסדרון אחר, ובו כל הדלתות פתוחות יהיו להם. רק צריך לגשת.
וגם אתם לא באמת יודעים על קיומו של המסדרון האחר. אבל דבר לא עוצר מבעדכם לחקור מעט בעצמכם, להכנס אל עובי הקורה, להעמיק מבט אל נבכי המוח. זה באמת לא כל כך קשה להבין שהוא רב מימדי בדרכיו. ושאם ילד לא לומד לקרוא כך, הוא ילמד לקרוא אחרת, ואין הדרכים נחותות זו מזו, כשם שאין האנשים נחותים אלה מאלה.
במשוואה שלנו, משמעות אדירה יש לחופש ולאמונה. כי אם את יודעת שילדך מסוגל לכל מה שמסוגלים כל הילדים האחרים, ואת מאמינה בו, תאמיני שהוא צריך שתכווני אותו פנימה, אל נבכי עצמו, אל מוחו. הוא צריך שיפחיתו את כובד הבעיה, ויגדילו את כובד חשיבותו. הוא צריך לאזור אומץ לגשת אל חומר הלימוד במחשבה פתוחה, לא מכוונת, ולמצוא את הדרך ללמוד בנהנתנות.
משמעות כבדה נוספת התורמת לבילבול היא אי שימוש נכון בשפה. זו המעידה על צורת החשיבה מעידה כי אנו שוגים בתפיסתנו ובהגדרותינו הבסיסיות ביותר, היום יומיות ביותר, וכך מרגילים את עצמנו במחשבה של איוולת על הסובב אותנו, פשוט על ידי שימוש לא נכון במילים. אי ירידה לסוף דעתה של המילה המדוברת.
כשאנו מגדירים בעיה, אנו מגדירים את הנכון והשגוי, את הרע ואת הטוב, את הנורמאל והאי נורמאל ויותר מכל, אנו טווים את הדרך לפתרון רציף.
בכל הנוגע ללקויות למידה, ההמשגות שגויות היום, אין דרך יפה לומר זאת.
אחת הסיבות שבעיות הלמידה והקשב לא יורדות מפרק היום היא כי אנו שוב ושוב מסרבים לשנות את המחשבה, את ההמשגה, לקרוא תיגר על ההגדרות. הורה צריך לאסוף מהריצפה הרבה נתונים שבורים ולהרכיב מהם איזשהיא משוואה בה יוכל לחיות. יותר מהכל דרושה לכולנו החלטה, לחשוב אחרת, להניח לעצמנו לחשוב אחרת, מבלי לחשוש שההחלטה הזו תוליך אותכם ואת ילדיכם מחוץ אל המעגל החברתי והלימודי, בדיוק מכך אינכם אמורים לחשוש, הם יזדקקו להרבה אומץ בכדי באמת להיות מי שהם.אבל הם מחוייבים לעצמם, ומחוייבים לבצע את השינוי הנדרש הזה בלמידה ואתם מחוייבים להם, לבצע את שינוי המחשבה.
עוד כתבות של לילך באשן
ריטלין - סם הדיסלקטים
דיסלקציה להמונים
בואו לדבר על כך בפורום לקויות למידה
