ברק בעיניים
על ההתמודדות של שני נערים עם מחלת הסרטן ועל הכוח להחלים, להיות שם ולהמשיך הלאה, לחיים
החלום המשותף לגיא אפשטיין ואייר עבדי הוא להתגייס לצבא, אולי אף לשירות קרבי, אך החלום המעשי יותר הוא שיבריאו, פשוטו כמשמעו, אם אפשר, גם להקים משפחה.
גיא מבקש לחדד ומבהיר בפשטות שברור לו שכל אשר ישאף לו יקרה.
אייר מוסיף בחיוך גם שאיפה פרקטית קצת יותר - חיים ללא משכנתא.
שניהם מסכמים בקצרה ובפשטות את מהות חלומם,עם חיוך של ניצחון, ושל נחישות, עם ברק בעיניים.
לשניהם יש עוד מן המשותף, צמיד גומי צהוב המוכר לכולנו מצילומי ה"טור דה פראנס" הסמל של לאנס ארמסטורנג ושל המאבק בסרטן, כל הכנסותיו קודש למאבק באותה מחלה איתה התמודדו גיא ואייר.
גיא משחזר את עברו, בניגוד למצופה הוא לא מתחיל בהודעה הרשמית על מחלתו, אלא נזכר באירוע מכונן אחר, במסיבת הגיוס בה לקח חלק משמעותי בשירה ובהצגה "כוכב הערב" לדבריו. גיא מספר כי עלה לבמה תוך מודעות לעובדה כי הוא לא חש בטוב כמעט חודש, וכי קשיי הנשימה שלו כבר הטרידו אותו במהלך ריצות ופעילות גופנית אחרת.
בדיקות הדם שעבר, הוא מספר, לא העלו דבר והחשד היה כי מדובר בדלקת בחזה. אך ימים ספורים לאחר אותה מסיבה הגיע השינוי, שהחל בבת אחת, שינוי שתחילתו בשיחת טלפון שהתקבלה מרופאו, שביקש את הגעתו למיון בבית חולים אסף הרופא לצורך בדיקות נוספות, מקיפות.
"לא חשדתי בדבר" נזכר גיא ובאותה ההזדמנות הוא מוסיף שלאחר בדיקות מקיפות הוא נשלח למכון ההמטולוגי אך עדיין לא הבין את משמעות הדבר "בעוד שהורי כבר הבינו שכנראה מדובר במחלה 'לא פשוטה'".
מסתבר, כי צורת גילוי המחלה, זהה כמעט לחלוטין גם לצורה בה גילו את המחלה אצל אייר, כיום בן 18, בתהליכים אחרונים לקראת התנדבותו לשירות צבאי.
אייר חלה לקראת גיל 16 בסרטן מסוג יואינג סרקומה, וסיפור מחלתו מתחיל עוד מהטיול השנתי של כיתה י', כאשר עשה מאמץ פיזי קל וחש כאב עמום בעצם השוק ברגל, כאבים שנחשבו עד אז ל"כאבי גדילה", אלא שלאחר כחצי שנה מהאירוע חש כאב חד בשיעור ספורט, כאב שעצר אותו מלכת והביא אותו במהרה לצילום רנטגן שגילה שבר פתולוגי עם ריקמה מסביבו וביופסיה שזמן קצר לאחריה הבינה אמו את מה שאייר טרם הבין או ידע (או רצה לדעת..)
הסיפור של אייר וגיא נראה כלקוח מתוך חלום בלהות של כל אחד, ילדים והורים גם יחד, אך כל זה לא מנע מהם ואף ]יתח אצלם את החוסן הנפשי, את האמונה. ולרגע לא כרסם במוטיבציה שלהם לחיות ולשרוד.
אייר אף מציין כי שאל ישירות: מה "עושים הלאה"? וקיבל כוח מהתשובה הפשוטה של אמו "לא יעזור לך לטמון את הראש בחול כמו יען", ההבהרה הפשטוה הזו לצד ההכרה כי לחץ לא יסייע, עזרה לו לגבש את תפיסת עולמו.
"הורי הבינו כבר שמדובר במחלה לא פשוטה" אומר גיא ומציין כי המחלה לא זרה למשפחתו- קרוב משפחה שלו נפטר מסרטן הדם שנה לפני גילוי המחלה אצלו.
הוא מתחיל לספר על הניתוח שעבר לצורך הכנסת הפורט, ועל החששות בשל ההרדמה. הפורט: אותו "רכיב" רפואי שהוא שומר בצנצנת שקופה רק לצורך מזכרת ומתבונן בה בחיוך, כמשהו שמזכיר נשכחות, אותו ניתוח שעבר גם אייר.
מסתבר כי הניסיון להבין את המצב לאשורו נתקל בשלל מחסומים בירוקרטיים, עוד בטרם קיבל את הידיעה על מחלתו באופן רשמי, הגיעה אליו אחות נמרצת במחלקה - יומיים לאחר לקיחת ביופסית מח עצם ( שנעשתה דאז ללא שימוש בהרדמה) ומסרה לו את ההודעה הקשה כי מחר הוא עתיד להתחיל בטיפולי כימוטרפיה. "האסימון" נפל לגיא כרעם ביום בהיר.
"אבא שלי כבר ידע את התוצאות" הוא אומר. ומגלה עוד כי חבריו, עימם הוא בקשר עד היום, קיבלו את המידע מהוריו שניות ספורות לפני שנכנסו לחדר.
המחלה מגבשת - קובע גיא, היא מגבשת לא רק את השותפים לדרך (במחלקה, חדר ליד חדר, מיטה ליד מיטה) אלא גם חברים שעשו לא פעם מאמץ כדי לפגוש אותו טרם יציאתם לדרך לבסיס.
למרות גילוי המחלה עצמה סרב גיא, בעצת הוריו לחתום בבית החולים על טופס ההסכמה לטיפול היות ואביו מצא לנכון להתייעץ ולקבל דעה נוספת בטרם יתחילו בטיפול.
הייעוץ שקיבלו העלה כי אחד מבתי החולים הטובים בתחום הוא "שניידר" ובהזדמנות זו מבקש גיא לציין ולהביא את הכרת התודה שלו לד"ר אברהמי גלי (שהייתה ועודנה הרופאה האישית שלו ) על היחס והמסירות, ולמנהל המחלקה בבית חולים שניידר, בה הוא טופל, ד"ר יצחק יניב, ולכל האחיות המסורות שאופסות המילים מפיו כשהוא מנסה לתאר את תרומתן.
לעיתים נדמה כי הסרטן מבודד את החולה מהעולם החיצון ומהחברה, נראה כי טיעון זה יכול להיות מופרך במקרה של גיא - הוא בוחר לציין לא רק את הוריו ורופאיו (והצוות הרפואי) אלא גם את חבריו שעמדו לצידו לאורך כל הדרך ובמיוחד בחודשים האחרונים הקשים כל כך, ברגעי השבירה. הוא מספר כל זאת במבט ישיר ובחיוך, ואני אישית מתרגש.
ואייר מחזק את דבריו ומוסיף שהוא לא רואה את מחלתו כדבר שהפריע לו לחיי החברה, אלא להפך במהלך הטיפולים הוא המשיך את שגרת חייו כרגיל, כמה שיכל, לרבות יציאה עם חבריו. שכן המוטו שלו והמסר העיקרי שהוא מבקש להעביר: להמשיך את החיים כרגיל, לחיות ולשמוח, שכן מצב הרוח שומר על המוטיבציה והוא חלק משמעותי בהחלמה. אייר מבקש להעביר את המסר הזה לכל שאר החולים במחלה ובמחלקה, והוא וגיא כנראה יודעים על מה הם מדברים...
"הם לא הבינו איך אני נשאר כמו שאני" צוחק אייר כששואלים אותו על תגובת חבריו להומור השחור שלו, פשוט רציתי "להנות כמה שיותר בתקופה הזו" הוא מסביר ונראה כי זו הייתה גם הסיבה לסוג ההומור העוקצני, (למשל, הוא תוהה שוב ושוב מדוע חולי סרטן לא מקבלים הנחות בבתי קפה..), אייר מודה שהמחלה לא רק ביגרה אותו, היא גם חישלה אותו ואפילו אולי קצת גם "שרטה" אותו, במובן החיובי כמובן ומספר על הדרך בה נהג לפרוק א את תחושותיו הקשות ציור. הוא שומר אצלו את הציורים מה שמשאיר לו זיכרון מוחשי לתקופה שהסתיימה לא מכבר, לאחר כשנה וחצי של טיפולים שהסתיימו בנובמבר האחרון.
"ולמה אתה מאמין בעצמך"? אני שואל את גיא - והוא עונה בביטחון גמור ובמבט ישיר שהסביבה בה היה והוריו גרמו לו להבין כי הוא יוכל לצאת מזה, בריא.
המחלה וכל מה שקשור בה הביאה אותו לפעול - אבל הפעם בצד המסייע והתומך. ועד היום הוא מגיע ומבקר במקום בו הוא היה בעבר מאושפז כחולה, מסייע, ומתכוון להמשיך בכך, גיא הוא גם מנהל שותף בפורום "תמיכה בבני נוער חולי סרטן" באתר דוקטורס.
גיא נזכר לפתע במקרה של ילד שהגיע למחלקה וחשש בעיקר מהמראה שלו המקריח בעקבות הטיפולים, ומהניתוחים הוא שוחח עם הילד וסייע לו בהבנה כי למרות הקושי - הוא צריך להמשיך הלאה, כי פשוט אין ברירה, בעיניו: מי שישאב מאחרים כח רצון, ויאמין בעצמו יצליח.
"זה לא כזה נורא קרחת לבן" אומר גיא ומחייך חיוך רחב, "אני עשיתי גאלח אחד על כל הראש לאחר שבוקר אחד ראיתי שערות על הכרית הורדתי את הכל", פשוט, תמציתי וקולע כמו כל דרך ההתמודדות שלו. גיא מדהים אותי ומספר כי הוא מוסיף מקבל טיפולי כימוטרפיה בכדורים עד לחודש אוגוסט הבא, "אין לזה תופעות לוואי חוץ מבחילות" מוסיף באנחת רווחה, ובהקשר זה מוסיף אייר "אם אין שערות אין דאגות"....
העיסוק בתחביביו הנמרצים כגון רכיבה על אופניים וספורט יידחה מעט והפעם מסיבות טובות שכן עוד כמה ימים הוא נוסע לטיול יחד עם אייר ועוד כמה בני נוער במימון ארגון "זיכרון מנחם" ולפני כן לטיול גיבוש בירושלים, שיסייע לשניהם להנות קצת ולשכוח מהצרות שהיו מנת חלקם עד הזמן האחרון.
לקראת סוף הראיון מספר גיא כי לצערו לא יוכל להתגייס לצבא, אפילו שהיה ביום סיירות ורצה להתגייס לדובדבן, בגלל הטיפולים אותם הוא מקבל יחד עם זריקות של אינטרטקל זריקות המזכירות זריקות אפידורל לבין החוליות המיועדות להגנה על הגולגולת ועמוד השדרה.
אבל מה שמדיר שינה מעיניו הוא לא כל כך הבירוקרטיה הצבאית אלא יחס החברה לאלו שחלו, במיוחד בזמן המחלה.
הוא מביא בפני סיפור אישי בו הוא קיבל פנייה בתוכנת המסרים, ICQ, מבחורה ששאלה אותו האם הוא חולה סרטן, לאחר שראתה את תמונתו. בכנות האופיינית לו הוא השיב בחיוב לשאלתה, והיא נתקה כל קשר ומגע.
גיא לא משדר כעס כלפי החברה, אך נראה כי המסר הוא ברור - אין זו דרך לשפוט בן אדם, המעשה שלה מראה על אופי שיטחי, שמה שחשוב לו הוא המראה... פוסק גיא.
ומבטיח שיקיים מסיבה גדולה ומדהימה ביום בו יסיים לחלוטין את כל הטיפולים בעוד שנה, הוא נזכר ומעט מתרגש במסיבת הפתעה שערכו לו 60 חברים ומכרים ביום בו סיים את טיפול הכימוטרפיה, בחודש מרץ האחרון.
כל זה רק גורם לו לרצות עוד יותר לסגור מעגל, לעבוד עם כאלו שהיו במצבו, להרגיש את תחושת הסיפוק מעצם העזרה לאחרים ולראות אותם עומדים במקום בו הוא עומד. כשאני יוצא הוא אומר לי שלום ומבקש שאאחל לו בהצלחה לקראת הטסט שיש לו בעוד כמה ימים, אייר ממשיך בדרכו לנסות ולהשתלב בתחום הגרפיקה בו הוא עוסק, החיים ממשיכים.
הכתב הינו יוזם ומנהל פורום "תמיכה לבני חולי סרטן" באתר, בואו לדבר על כך בפורום.
גיא אפשטיין אשר מוזכר בכתבה זו מנהל אף הוא את הפורום המדובר.
