איך לספר לילד שההורה שלו חולה?

כאשר מחלה קשה פוקדת את הבית ונשקפת סכנת חיים לאחד ההורים, הילדים מרגישים זאת ומגיבים. התגובה הטבעית היא לנסות ככל הניתן לשמור על הילדים, לסוכך ולגונן עליהם.

המצב החדש מציף את הבית בחרדה ומתח ודורש היערכות חדשה. התמודדות עם מחלה מזמנת שינויים ואי-ידיעה. מצב הרוח של ההורים - ומכאן גם של הילדים - נעשה הפכפך.

ההורים שצריכים להתמודד עם הבשורה הקשה של גילוי המחלה ולאחר מכן עם הטיפולים וההיערכויות המתבקשות במצב, מוצאים עצמם פעמים רבות ללא ידע, מלבד ידע אינטואיטיבי, לגבי אופן התקשורת עם הילדים.

כיצד משפיעה מחלה קשה של אחד ההורים על השגרה בבית?

כאשר אחד ההורים חולה ונמצא בבית, הילדים מרגישים את המתח ואת החרדה הקשורה במצבו. חיי היום יום נפגעים והילדים חווים זעזוע בשגרת חייהם. אל הבית נכנסים חברים ובני משפחה, המסייעים להורה החולה.

בנוסף, פעמים רבות ההורה החולה נכנס ויוצא מבית החולים ונאלץ לעבור בדיקות וטיפולים, הגורמים להיעדרות חלק מן הזמן. יכולת התפקוד שלו יורדת והוא כבר לא יכול לעשות פעולות בבית, כפי שנהג לעשות קודם לכן. משחקים ששיחק עם הילד קודם לכן, משחק כדור בחוץ ונסיעה משותפת על אופניים - כל אלה הופכים למשימה הדורשת מאמץ רב, לפעמים משימה בלתי אפשרית. ההורה לא מסוגל להכין אוכל להלביש ולקלח כמו שעשה קודם לכן.

האדם החולה מקבל עכשיו תשומת לב רבה, אשר פעמים רבות באה על חשבון הילדים. הילדים מגיבים בכעס, או בניסיון להחזיר אליהם את תשומת הלב. ההורה החולה עצמו יכול להגיב לפעמים בדרך שאינה מותאמת לצרכי הילדים - לכעוס או להתפרץ כלפיהם בזעם.

כיצד לדבר עם הילד על מחלת ההורה?

הדברים הם כפי שהם. הבעיה העיקרית היא למצוא את השפה המתאימה שבעזרתה ניתן לתקשר עם הילד. עלינו להשתדל לא לצור מרחק בין המציאות כפי שהיא, כפי שאנחנו יודעים ומבינים אותה - לבין מה שאנחנו מסבירים לילדים אודותיה.

ילדים מעלים שאלות שונות לגבי המצב, כמו למשל: מה יש לאימא? למה אבא לא קם מהמיטה? האם זה יעבור? האם גם לך זה יקרה? האם המחלה מדבקת - וגם אני אחלה בה? כך, לדוגמה, ילד שאמו חלתה בסרטן אמר לגננת שהיא נדבקה מאימא של ילד בגן אחר שחולה גם היא בסרטן. הוא ראה זאת כמו הידבקות בשפעת מילד אחר וחשש שגם הוא יכול להידבק. המחלה נתפסת על ידי הילד, בהתאם למה שהילד יודע על מחלות המוכרות לו. ואם הוא יודע כי אפשר להידבק משפעת, הוא יחשוש כי אפשר להידבק גם מסרטן או ממחלות קשות אחרות. כאשר הילדים שואלים אותנו שאלות, הנטייה הטבעית היא לנחם - ולומר שיהיה בסדר, או לייפות את המציאות וכך להגן על הילדים. נטייה נוספת היא לא לענות -ולקוות כי הילד ישכח את השאלה שלו, או יסתפק בתשובה חלקית.

כיצד ניתן לדובב את הילדים, כדי להבין יותר לעומק את שאלתם ואת מצבם הרגשי, סביב מחלת ההורה?

כאשר הילדים שואלים שאלות, ניתן לשאול אותם - במענה ראשוני - שאלות הבהרה, כדי להבין יותר את מצבם: מה כוונתם? במה מדובר? על מה חשבו? כך ניתן יהיה לדעת יותר על עולמם הפנימי ועל מה שעובר עליהם וכך הם ירגישו כי יש מי שיכול לשמוע אותם ולענות להם. לפעמים, כאשר ילד שואל הוא אינו מבקש רק מידע נוסף. השאלות יכולות גם לבטא את עולמו הרגשי. לכן, אם בנוסף לאינפורמציה ניתן לזהות מה הילד מרגיש, אז גם אפשר לומר לו את זה. לדוגמה, אם הילד שואל: "למה אימא כל הזמן לא בבית?" - ניתן לומר לו כי הוא מרגיש שאימא חסרה ולכן הוא מתגעגע אליה.

מהי הדרך הטובה ביותר לדבר על המחלה?

הדרך הטובה לדבר עם הילד על דבר המחלה של אחד ההורים, היא בצורה פשוטה ונהירה, הקרובה ככל האפשר לעולמו של הילד. כל אחד ידבר על נושא המחלה - בדרכו שלו. עדיף לדבר על הנושא כאשר הוא עולה באופן ספונטני, אצלנו או אצל הילדים. הילדים רגישים ורומזים לנו שהגיע הזמן לדבר על הנושא הקשה הזה.

הדבר העיקרי איננו התוכן של הדברים, אלא המקום הרגשי שממנו נאמרים הדברים. המקום הרגשי הוא מקום של קבלה והשלמה מחד; ותקווה מסוימת, מאידך. זהו מקום פרדוקסלי, המחזיק אפשרות, לצד היעדר אפשרות; מקום המבטא משאלה, לצד הכרה במצב הדברים. יהיו מספיק הזדמנויות לדבר. ההבנה של הילד כי ההורה חולה היא תהליך - ואיננה נקבעת בשיחה חד פעמית. יכול להיות ששיחה אחת תהיה פחות מדויקת; והתחושה של ההורה תהיה כי לא העביר את הדברים כפי שרצה. ניתן יהיה לתקן את הדברים בשיחה הבאה.

כיצד לדבר על אפשרות המוות?

אנחנו לא שולטים במצב. המחלה מאיימת להרוג את היקרים לנו או אותנו - ועלינו להכין את יקירינו לכך. אלה פני הדברים - וכך עלינו להעבירם. בלי ניסיון להגן, לצייר באור ורוד, "לשמור" - כאילו אנו מפחדים שיקרה לילד אסון. אין גם סיבה להטיח את הדברים בכעס או במרירות. בנוסף, אין סיבה וטעם להעמיס חרדות נוספות, דרך תיאורים פלסטיים כאלה ואחרים. אפשר לומר כי הרופאים אמרו "כך וכך" - וזהו המצב. אנחנו מקווים לטוב. אנחנו אוהבים ושלמים ככל האפשר.

מהם עקרונות התקשורת הבסיסיים עם ילדים, בכל הקשור בדיבור על מוות של אחד ההורים?

לילדים יש יכולת מולדת להבין את המוות, אשר איננו זר לתודעה האנושית, מרגע היווצרותה - ועד הכחדתה. מוות הוא חלק מהחיים. יחד עם זאת, אנו - כחברה - מרחיקים אותו מעלינו. כיום, אנשים כבר לא מתים בבתים, אלא בעיקר בבתי חולים או בתי אבות. המוות - ואתו גם המחלה - מודרים החוצה מן היום יום שלנו. הדרה זו מגדילה את הפחד מפני המוות ואת הקושי לדבר עליו אחד עם השני, עם עצמנו ועם ילדינו.

ילדים סקרניים לגבי עובדת היותם סופיים ולגבי סופיות של פרחים או חיות, כמו לגבי כל דבר אחר בחייהם. בעניין זה, ברוב המקרים, לא יקבלו תשובות לשאלות - והנושא יהפוך עבורם לנושא שלא מדברים עליו. סוג של טאבו. עלינו לאפשר דיבור על הנושא עם הילדים, כמובן בהתאם לגילם - וכאשר הנושא עולה ביוזמתם ומתוך עצמם.

להלן מספר רעיונות בסיסיים, שבעזרתם ניתן לעזור לילדים לדבר על מוות.

1. תנו לילדים ללמד אתכם מה הם צריכים ואיך ניתן לעזור להם. יכול להיות כי יזדקקו ליותר זמן מחוץ לבית עם חברים; או אולי דווקא ירצו להיות יותר זמן ליד ההורה החולה. לכו אחריהם, מתוך ידיעה כי הם יודעים מה טוב ונכון להם.

2. כל ילד תופס את המחלה ואת המוות באופן אחר. למרות כל הידוע לנו מהתיאוריה, על שלבים בהתמודדות עם אובדן ועל הדרך שבה ילדים מתמודדים עם מחלה - חשוב לזכור: כל ילד הוא עולם מיוחד, בפני עצמו - ויגיב באופן המיוחד לו. אין לחפש אחר "תגובה אחת נכונה", מפני שאין תגובה כזאת. כל תגובה היא נכונה ומשקפת את מצבו של הילד המיוחד הזה.

3. יש מקום להסביר מעט על מהות המחלה. אחד הילדים שאמו חלתה בסרטן פחד שהיא תדביק אימהות אחרות - וכי ילדים מהגן יכעסו עליו. בנוסף, חשש כי אין שום ביטחון לדעת האם המחלה עוברת מדור לדור. באופן טבעי, ילדים חושבים כי מה שיש להוריהם, יהיה גם להם. הם שומעים על כך שהם דומים להורים בדברים שונים - ולכן מניחים כי הם דומים גם בכך להורים - וכי יחלו בסרטן. פחד נוסף, הנלווה לפחד לחלות, הוא הפחד לאבד את ההורה החי. אם הורה אחד מת, מדוע שלא ימות גם השני? הורה סיפר כי בתו מיששה אותו בגב, בחיפוש אחרי בלוטה, כמו שהייתה לאימא שלה בגב, לפני שנפטרה. יש מקום להרגיע את הילדים ככל האפשר - וזאת על ידי הכרה בפחד. ניתן לומר לילדה: "את מפחדת - ויש היגיון בפחד שלך. אני ממש לא מתכוון לחלות - ואני מרגיש טוב ובריא עכשיו. אבל מאוד הגיוני שאם אמא חלתה, את תפחדי שגם אני אחלה".

4. התאבלות היא תהליך - ולא אירוע. עלינו לקחת בחשבון משך זמן הכולל בתוכו אירועי אבל רבים ושונים. האבל איננו מתחיל כאשר האדם מת, אלא מתחיל לפעמים קודם, כאשר האדם החולה כבר מתקרב למותו; והאבל ממשיך אחרי מות האדם - ולא נגמר כעבור חודש או שנה או תקופה קצובה כלשהי. אין אירוע המסמל את סוף האבל. האבל לפני המוות יכול להיות על אובדן פעילויות משותפות שפעם נעשו עם ההורה החולה, על אובדן השמחה בבית ואובדן השגרה הבטוחה שהחזיקה את המשפחה. הילדים ינסו לכפות פעילויות שפעם היו בשגרה, לאתגר את חוסר היכולת שנוצרה בעקבות המחלה -ויביעו תרעומת על דברים שאין אפשרות לעשות יותר.

5. אין טעם לשקר או לספר חצאי אמיתות לילדים. זוהי הדרך הטובה ביותר ללמד אותם לעשות אותו דבר עם אנשים או עם ילדים אחרים. כדאי לספר להם את האמת, באופן שיוכלו להבין אותה ובהתאם ליכולתם לשאת אותה. ילד שמספרים לו חצאי אמיתות מרגיש שהסיפור איננו שלם - ועל כן הוא ישלים את החורים בסיפור באמצעות הפנטזיה, שעל פי רוב מעוררת חרדה עוד יותר גדולה מהמציאות. בנוסף, ילד שירגיש שלא מספרים לו את האמת יאבד את האמון במבוגרים סביבו - משאב יקר ביותר בהתמודדות עם האובדן.

6. תעודדו את הילדים לשאול שאלות על המצב. כך תוכלו לדעת מה הם יודעים, חושבים ומרגישים - וכן תראו להם שאתם יכולים לעמוד בתשובות, המבטאות את עולמם הפנימי של הילדים. כאשר אין תשובה, גם לא לדעת זו תשובה טובה. על ידי עידוד לשאול, תראו להם כי אתם באמת מתעניינים בהם ובמצבם ורוצים לסייע להם.

7. השהייה בבית עם אדם קרוב חולה, היא עניין קשה לילדים. ילדים שקשה להם יביעו זאת בעזרת דרכים שונות שיגרמו קושי לסביבה הקרובה. דבר זה נכון גם כאשר מדובר בקושי סביב אבל. אין צורך לנסות לעשות את הדברים פחות קשים, לפצות או להרגיש אשמה על כך שקיים קושי - מפני שהקושי והמצוקה תואמים את המצב. יחד עם זאת, לא כל התנהגות מקובלת רק מהסיבה שלילד קשה. מתן לגיטימציה - סמויה או גלויה - להתנהגות הרסנית, תקשה על הילד ועל ההורים כאחד.

8. שימו לב למצבכם ולעולמכם הרגשי. כאשר איננו שומרים על עצמנו ואיננו מודעים למה שעובר עלינו, נתקשה לסייע לסובבים אותנו ולילדינו. אם אנו בעצמנו בכאב ומתח, יכולת ההבנה והסבלנות שלנו כלפי הסביבה פוחתת. עלינו לדאוג לעצמנו, למען נוכל להתפנות לסביבה הקרובה ולעזור לה.

לסיכום: סביבת החיים של הילד והילדה שאחד מהוריהם סובלים ממחלה קשה ומסכנת חיים היא סביבה שונה, המחייבת התארגנות והסתגלות. הבית שהיה איננו עוד - ובמקומו הילד מוצא את עצמו בבית מתוח וחרד יותר. יש צורך להתאים ככל הניתן את המצב החדש אל הילד. חלק מהדברים שבהם יש לטפל הוא נושא החשש מפני המוות.

רני לוי, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ובתכנית להכשרת מטפלות ומטפלים לטיפול בנפגעות ונפגעי טראומה מינית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.

בואו לדבר על זה בפורום הפרעות חרדה במבוגרים, נוער וילדים.