חדשות סרטן השד

על פי מחקר חדש, נשים חולות סרטן שד מוקדם, שקיבלו טיפול קרינתי לצד השמאלי של החזה נטו יותר לחלות במחלות לב בהשוואה לאלו שקיבלו הקרנות בצד ימין, במהלך 20 השנים שחלפו מאז הטיפול. המחקר נערך על ידי ד"ר אלינור א.ר. האריס ממכון מופיט לחקר הסרטן בטמפה, פלורידה ועמיתיה מאוניברסיטת פנסילבניה.

החוקרים בחנו את השימוש בטכניקות קרינה שהיו מקובלות בטיפול בסרטן שד מוקדם בארה"ב בין השנים 1977-1994, שנועדו לצמצם את חשיפת הלב לקרינה. הם גילו כי במהלך העשור השני לאחר הטיפול הקרינתי, נצפה סיכון של 6.4% למוות ממחלת לב לאלו שקיבלו קרינה בצד שמאל של החזה, בהשוואה לסיכון של 3.6% לאלו שקיבלו קרינה בצד ימין. כמו כן, נצפו שיעורים גבוהים יותר של כאבים בחזה, מחלת לב כלילית, ואוטם שריר הלב בקרב המוקרנות בצד שמאל.

אחת ממגבלות המחקר נעוצה בכך שהמטופלות לא קיבלו בד"כ טיפול כימותרפי באנטרציקלינים, שהוא כיום טיפול סטנדרטי לנפגעות סרטן שד רבות, וכן לא טופלו בהרצפטין. שני סוגי טיפול אלו יכולים אף הם לגרום לרעילות ללב, אם כי מדובר במנגנונים שונים. לכן, המחקר הבא יצטרך להתמודד גם עם ההשלכות של טיפולים כימותרפיים עכשוויים.

המסר של המחקר לפי שעה הוא, שנשים שעברו הקרנות בצד שמאל של החזה הן בעלות סיכון מוגבר למחלת לב כלילית, בפרט אם הן סובלות גם מלחץ דם גבוה. על נשים אלו להקפיד על בדיקות סדירות של לחץ דם, כולסטרול וגורמי סיכון אחרים במשך שנים ארוכות לאחר ההקרנות.

מחקרים שונים שנעשים כיום מתמקדים בצמצום החשיפה של הלב לקרינה.

תופעות לוואי חמורות של טיפולי כימותרפיה, כגון זיהומים, קרישי דם, חום גבוה ועוד, נפוצות בקרב חולות צעירות בסרטן השד יותר מכפי שמדווחים מחקרים קליניים. גם ההוצאות הכרוכות בטיפול הכימותרפי גבוהות יותר מן ההערכות. כך עולה ממחקר המתפרסם בכתב העת Journal of the National Cancer Institute. המחקר נערך על ידי ד"ר מייקל האסט ממכון הסרטן דנה-פארבר בבוסטון, ועמיתיו.

המחקר התבסס על מאגר מידע של פניות לביטוח של כ-12,000 נשים בגילאים פחות מ-63 שנה, שאובחנו כחולות בסרטן השד. חלקן קיבלו טיפולים כימותרפיים במשך שנה וחלקן לא קיבלו.

על פי התוצאות, 61% מחולות סרטן השד שקיבלו טיפול כימותרפי אושפזו או הגיעו לחדר המיון בבית חולים מסיבות שונות במהלך השנה שלאחר אבחון המחלה, בהשוואה ל-42% בלבד מהחולות שלא קיבלו טיפול כימותרפי. כמו כן, הנשים שטופלו בכימותרפיה נשאו בהוצאות כספיות גבוהות יותר שנבעו מתופעות הלוואי.

החוקרים מעלים מספר השערות באשר לגורמים לכך ששיעור תופעות הלוואי באוכלוסייה הכללית נמצא גבוה יותר מהשיעור המדווח במחקרים קליניים גדולים. בין ההסברים האפשריים: מחקרים קליניים מתוכננים לזהות יתרונות ולא לאפיין סיכונים; לא תמיד אוכלוסיית המחקרים הקליניים מייצגת נאמנה את האוכלוסיה הכללית; לעיתים ניסויים קליניים אינם מדווחים בצורה מושלמת על תדירות תופעות הלוואי וחומרתן.

המסר העולה מהמחקר, לדברי מחבריו, הוא כי יש צורך בפיתוח אמצעי ניבוי ספציפיים לחולה על מנת למקד ולהתאים את הטיפול. יתרה מזאת, יש לבצע מחקרי רעילות הבודקים את ההשלכות לטווח הארוך ואת תופעות הלוואי, כולל השלכות על בריאות הלב והעצם.

מאמר מערכת המתפרסם באותו גליון של כתב העת מדגיש כי מחקר זה חלוצי בכך שהוא מעריך את רמת הרעילות של הכימותרפיה בקרב נשים צעירות מגיל 63. לעיתים קרובות מוצע לאוכלוסייה זו טיפול כימותרפי תומך, גם אם מדובר בשיפור של 1-2% בלבד בסיכויי ההישרדות.

התרופה ארימידקס עדיפה על טמוקסיפן כטיפול ראשוני תומך בחולות סרטן שד מוקדם, לאחר גיל המעבר עם קולטנים חיוביים להורמונים. כך מסיקים חוקרים, המדווחים על ההיבטים הבטיחותיים לטווח הארוך של הניסוי רחב ההיקף ATAC, המשווה בין טמוקסיפן לארימידקס, לחוד או במשולב. הניסוי עקב אחר למעלה מ-6,000 נשים במשך יותר מחמש שנים.

הטיפול בארימידקס נסבל על ידי הגוף בצורה טובה יותר מאשר הטיפול בטמוקסיפן בקרב נשים אלו, וגורם לפחות תופעות לוואי. יתרה מזאת, היחס הכולל בין סיכון לתועלת הוא טוב יותר עבור הארימידקס בהשוואה לטמוקסיפן. כך מציינים החוקרים המדווחים על המחקר בכתב העת The Lancet Oncology.

הניסוי הבינלאומי ATAC הוכיח כבר בשנת 2005 את עדיפות הטיפול בארימידקס על הטיפול בטמוקסיפן מבחינת יעילות התרופה והשפעתה על הישרדות ללא המחלה. כך הוכח גם במחקרים נוספים, וגופים כמו האגודה האמריקנית לאונקולוגיה קלינית (ASCO) כבר ממליצים על הכללת מעכב ארומטאז במסגרת טיפול תומך בחולות סרטן שד לאחר גיל המעבר.

המידע החדש המתפרסם כעת נוגע לבטיחות השימוש בארימידקס בהשוואה לטמוקסיפן. בשתי התרופות נצפו תופעות לוואי דומות - אירועים מוחיים, שטפי דם, סרטן רירית הרחם, ותהליכים וזומוטוריים (הקשורים לדפנות כלי הדם) וגינקולוגיים שונים. אולם הטיפול בארימידקס לווה בשיעור נמוך באופן מובהק של תופעות הלוואי בהשוואה לטמוקסיפן. החוקרים מציינים כי נצפו פי ארבעה יותר מקרים של הסרת רחם בקרב המטופלות בטמוקסיפן בהשוואה לאלו שטופלו בארימידקס.

יחד עם זאת, בקרב המטופלות בארימידקס נצפו יותר מקרים של יובש בנרתיק, בעיות במפרקים, וסדקים בעצמות בהשוואה לטמוקסיפן. תופעת הסדקים בעצמות (11% בארימידקס מול 8% בטמוקסיפן) דווחה כבר בעבר עם פרסום המחקר, והיא נובעת ממנגנוני הפעולה השונים של שתי התרופות. הארימידיקס מעכב את האנזים ארומטאז, ובכך מצמצם את ריכוז האסטרוגן בגוף, דבר המוביל לירידה בצפיפות העצם. לטמוקסיפן, לעומת זאת, נודעת השפעה מגנה על העצם.

החוקרים קוראים לנשים המקבלות טיפול במעכבי ארומטאז לעמוד על המשמר בכל הקשור לבריאות העצם.

ניתוח סיכון מול תועלת (שיעור תופעות הלוואי מול שיעור הישנות המחלה) מצביעים על יתרון מובהק לארימידקס על פני הטמוקסיפן, בפרט במהלך השנה-שנתיים הראשונות לטיפול, מציינים החוקרים. משמעות הדבר היא כי אסטרטגיית הטיפול בטמוקסיפן בשלב ראשון ולאחר מכן במעכב ארומטאז מעמידה את החולות בפני סיכון מיותר להישנות ולתופעות לוואי.

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד.