"כך עובר לו שוב עוד יום"..
מה עושים עם פעוטות בני שנתיים+ בשעות אחרי הצהריים הארוכות? בעיקר בחורף, ולא רק - מדריך
השעה ארבע. סוף סוף נגמר יום העבודה. איזה כיף. אני הולכת לגן לקחת את בני. כמה התגעגעתי אליו. אני כל כך אוהבת את הרגע שבו נפתחת דלת הגן, והיצור הקטן והמתוק הזה מזנק לעברי בצהלות שמחה. חיבוק ענק. נשיקה. אני אוספת אותו אלי. היום נבלה לנו אחר הצהריים כיפי. רק שנינו. טוב, אז מה עושים? אתמול כבר הלכנו יחד לחברה מהגן. מחר יש הצגה וכבר קניתי לנו כרטיסים. נכון, הוא רק בן שנתיים ושמונה חודשים, אבל כל החברים שלו מהגן כבר היו בהרבה הצגות. קצת קריר בחוץ. אני לא בטוחה שאפשר ללכת עכשיו לגן השעשועים, וגם לא ממש בא לי לטפס עכשיו על סולם ולגלוש עם הבגדים האלה.
אוי, הוא מתחיל לנדנד. למה הוא מנדנד? מגיעים הביתה. הוא רוצה שנשחק. אנחנו משחקים. עכשיו הוא רוצה חטיף.
עכשיו שוב: "אמא, בואי למכוניות" "בואי נשחק בסירים" רגע. אני רוצה לשבת קצת, להכין לי כוס תה. "א-מא בו-אי" למה הוא לא יכול לתת לי קצת שקט? האמת היא שאין לי כל כך כוח היום. הוא מרגיש את זה ומנדנד עוד יותר. למה הוא לא יכול לשחק לבד, ו-אוף, איך שורפים עכשיו ארבע שעות? אוי לא, איזו אמא איומה אני. איך אני יכולה להגיד את המילה הזאת, "לשרוף", בהקשר של הילד שלי? מה בסך הכל הוא רוצה, שנהיה קצת יחד? גם ככה הוא חיכה לי מהבוקר.
כל אמא מכירה את התסריט הזה. הוא קורה, וכנראה שזה בסדר. אבל בכל זאת, היינו רוצות להרגיש אחרת לגבי השעות של אחרי הגן, אחרי העבודה, שלא פעם דווקא הן טעונות בתחושות של אשמה וחרדה, כי בשעות האלה אנחנו רוצות לתת לילדים שלנו הכל. לפצות על מה שאנחנו לא מספיקות להעניק להם בשעות הבוקר והצהריים, כי רובנו נמצאות בזמן הזה בעבודה. אלא שלא פעם הרצונות מתנגשים במציאות מסובכת שמרכיביה כוללים: אמא עייפה עד מוות ומלאת רגשות אשם, ילד בן שנה וחצי, שנתיים או שלוש - שרוצה המון דברים, אבל לא יכול לעשות את מרביתם, כיוון שאינו מספיק גדול או עצמאי, וגם אלף מטלות יומיומיות, שנדחסות - מה לעשות - גם הן לתוך אותן שעות אחר הצהריים. לטובת כל הנוגעים בדבר, גייסנו אנשים שילדים קטנים הם המומחיות שלהם וביררנו איך עושים את זה אחרת.
"כנקודת מוצא, אני מציעה 'לרדת' מהרעיון שהורים אמורים להיות שרי התרבות והבידור של הילדים", אומרת מלכה דונסקי, מנחה קבוצות הורים ב"דיאדה" (פרדס חנה ותל אביב). "אנחנו לא אמורים 'להעסיק' את הילדים, ולדעתי, אם נבין את זה באמת, נרגיע גם את עצמנו בשאלה מה עושים איתם. לא צריך לעשות איתם הרבה. צריך לאפשר להם לעשות מה שטוב להם, וכל ילד יודע מה טוב לו ומה נכון לו לעשות. אני מאמינה שצריך לתת לילדים לחיות לצד ההורים, בלי שההורה ייצור את הגירוי ואת העניין. למשל, אם אמא יושבת וכותבת משהו, הילד יושב לידה עם דף וצבעים ומשרבט".
אז מה בעצם הילד עושה כל שעות אחר הצהריים?
"אני ממליצה לאפשר לילד להיות ליד ההורה ולעשות את מה שהוא עושה. זה נשמע מיושן או אולי מחובר מדי ל'עקרון הרצף', אבל בעיני זה המשחק הכי נפלא. אם אמא אופה עוגה, תני לו להשתתף ולעשות משהו לידך, אפילו ב'כאילו'. כי הרי מה המשמעות של משחק אצל ילדים? דרך המשחק הם מתנסים בחיים האמיתיים. דרך החיקוי של מה שהגננת אמרה ומה שאמא או אבא עושים הם לומדים על החיים. בהקשר זה, אפשר כמובן לשים להם בחדר המשחקים חפצים מהעולם האמיתי: בקבוק ריק של חלב או קופסה של אבקת מרק.
"יותר מזה, כשאבא שנותן לבנו להתנסות בכלי העבודה שלו, הוא משדר לילד שהוא סומך עליו. כל ילד מגיע לשלב התפתחותי של הערצת ההורה. ואם אני עושה מה שההורה עושה אז אני כמוהו. אם אני מצליח לעשות מה שאבא עושה, אז אני דומה. ואם אני דומה לו - אני שווה, יש לי ערך!"
"זמן איכות הוא הזמן שבו אתה מאפשר לילד שלך להצטרף אליך", אומרת דונסקי. בעבר, הורה היה לוקח את הילד שלו לכל מקום: לעבודה בשדה, לחברים, לקניות. הילד למד את החיים דרך ההצטרפות להורה. אבל מה לעשות? היום לא חיים בעידן כזה, ויש לנו מעט מאוד זמן עם הילדים שלנו. אנחנו חושבים שאם ניקח את משחק הקופסה הכי חכם או נקריא לו עשרים סיפורים, נמלא את החסר. אני חושבת שמשחק קופסה זה נהדר, אבל מספיק אחד ביום. מספיק גם סיפור אחד ביום. לא צריך להעסיק אותם כל הזמן. אם הילד משועמם, תנו לו להיות קצת בשעמום איכותי... זה לא נורא, הוא כבר ימצא בעצמו את הגירוי שמתאים לו. אל תרוצו מיד להציל אותו מההתמודדות עם השעמום. תנו לו להיות שם. הרבה הורים נוטים לחשוב שאם הילד יושב כבר עשר דקות עם המכונית ו'סתם' מסובב את הגלגל שלה, הוא בטח משועמם ולא מתפתח. לא. הוא חוקר. כך הוא מגלה את העולם. אין לכם מושג כמה דברים קורים בזמן הזה. הוא לומד מזה הרבה יותר מכל משחק קופסה. במקרה כזה, אל תפלשו למרחב האישי שלו ואל תפריעו לו כשהוא מרוכז.
מה שאת מציעה יכול להיות תירוץ מצוין להורה העייף...
"לטעמי, לגיטימי לגמרי שהורה יהיה מתוסכל או עייף ולא ירצה לשחק עם הילד. אני ממליצה לומר את זה לילד באופן הכי ישיר ופשוט: 'תקשיב, אני עייף ואני מעדיף עכשיו לקרוא ספר'. הילד צריך גם להכיר בעובדה שההורה שלו הוא אנושי ולא תמיד זמין, גם אם זו שעת המשחק. אפשר להציע לילד שתיים או שלוש אופציות אחרות, ואם אינו בוחר באף אחת מהן גם זה בסדר. צריך המון סלחנות להורים, כי לא תמיד יש לנו פנאי אמיתי, פנימי, להיות שם עם הילד. עדיף לא לשחק עם ילד מתוך תחושת חובה, אלא מתוך כוונה אמיתית. אם הזכרנו זמן איכות, כדאי להבין שהאיכות היא גם בנכונות ובהתכוונות".
דונסקי מדברת על הבעייתיות ביצירת גירויים חזקים מדי עבור ילדים קטנים: "היום יש נטייה להתחיל עם חוגים כבר בגיל שנתיים", היא אומרת. "יש ג'ימבורי ובייבי יוגה וזה בסדר, אבל כדאי להקפיד שלא להעלות את רמת הגירוי מהר מדי, במיוחד לא אצל ילדים קטנים. לא צריך לקחת אותם בגיל צעיר מדי לסופרלנד וללונה פארק ולכל מיני אטרקציות מוגזמות, כי כך אנחנו מעלים את הצורך שלהם כל פעם בגירוי חזק יותר. הוא הדין לגבי צעצועים. לא צריך כמויות וגם לא מגוון גדול מדי. אם ילד אוהב עכשיו מכוניות, שיהיו לו עכשיו בעיקר מכוניות בגובה העיניים. את שאר הדברים שימו למעלה.
"ספרו לילד את אותו הסיפור כמה פעמים אם אתם רוצים להעשיר את שפתו. כך ילמד להוציא את מירב האינפורמציה. אם הלכתם לגן שעשועים מסוים, אל תעברו מחר לגן שעשועים אחר. תמצו את המקום. אפשר להיות בגן שעשועים אחד לאורך שנתיים, ולגלות בו כל פעם תגלית אחרת. אפשר להביא לגן השעשועים חפצים כמו אופניים וכלי ים, כל פעם משהו קטן שיכול לשרת. לא חייבים לשחק יחד אתו. צריך לאפשר לו, לתת לו את התשתית שיהיה לו נעים לשחק שם. צריך לזכור שילדים קטנים אוהבים את הקבוע והברור: אותו סיפור, אותו משחק. כשאנחנו באים כל יום עם אטרקציה חדשה - אנחנו משגעים אותם. הם צריכים גירויים, אבל ברמה שתתאים להם. לא יותר מדי ולא באופן שיהווה בלבול. בנוסף, כשאנחנו משקיעים ונותנים להם יותר מדי, יש לנו ציפייה לקבל תמורה: 'עד עכשיו שיחקתי איתך, אז עכשיו תהיה בשקט', וכגודל ההשקעה כך גודל האכזבה".
ממה נובע החיפוש של ההורים אחרי גירויים חיצוניים?
ענת גושן-קלעי, מנחה קבוצות תנועה להורים וילדים ב"דיאדה", שמתמחה בהתפתחות ולמידה מוטורית בגיל הרך, סבורה שהחיפוש אחר גירויים חיצוניים נובע מכך שהורים איבדו את הביטחון הבסיסי בכך שהילד יכול למצוא עניין בעצמו ובסביבתו: "העולם שבו אנו חיים מלא בגירויים חזקים וחדשניים, וכולם מסביב רודפים אחרי סיפוקים מהירים. יש לנו צורך ללקט גירויים ובכל פעם הגירוי צריך להיות חזק מקודמו. במסגרת בולמוס הגירויים ששוטף אותנו, איבדנו ביטחון בדברים המאוד בסיסיים שיש לנו. אנחנו כל הזמן קונים ומביאים מבחוץ, ולא מקשיבים לדברים הפשוטים".
אז מה בעצם את עושה בקבוצות שלך?
"אחד התפקידים של חוגי התנועה שאני מעבירה, זה להיות סוג של מחסן כלים בשביל ההורים, כלים שיוכלו לקחת איתם הביתה, להשתמש בהם ולהמציא בעזרתם גם דברים חדשים".
"אם מחליטים לקחת את הילד לחוג כשהוא בן שנתיים או שלוש, עדיף שלא ישתתף ביותר מחוג אחד בשבוע", סבורה דונסקי. "גם לא צריך לרוץ להצגות בגיל שנתיים-שלוש. מה שיש להם בבוקר בגן מבחינת המסגרת, הגבולות, להקשיב למנחה/מדריכה/גננת - זה מספיק. אחר הצהריים זה זמן של שחרור. כל היום הם לומדים גבולות וסדר, לומדים להתחשב באחר ולהיות שם בשביל כולם ולסדר ולארגן. אחר הצהריים אנחנו רוצים לתת להם להשתחרר קצת בכל מיני מובנים, פיזית וגם רגשית".
מה בכל זאת את ממליצה לעשות ביחד?
"אני ממליצה להגיש להם כל מיני חומרים: צבעי ידיים, לשחק בחול, לשפוך מים לחול ולתת להם לשחק בבוץ שנוצר. הם לא חייבים להתמלא לגמרי בבוץ, אבל טוב לתת להם את ההזדמנות למגע עם החומר. לשחק איתם מחבואים ותופסת - משחקים של 'פעם', בלי יותר מדי חפצים ובלי צורך ביותר מדי גירויים. לשחק איתם משחקים שמעוררים צחוק, שמחה. להשתטות איתם. אפשר להפגיש אותם עם חברים, אבל בגילאי שנתיים-שלוש מספיק פעם-פעמיים בשבוע. יש להם מספיק חברים בבוקר. אם יש ילד שהאינטראקציה בינו לבין הילד שלכם בעייתית - אל תרבו להפגיש ביניהם, גם אם את חברה מאוד טובה של אמא של אותו ילד".
"להשתחרר, זה גם לאפשר לילד להביע רגשות", אומרת דונסקי. "למשל, יש משחק נפלא שאנחנו בבית קוראים לו 'שיא ושפל', אבל עם ילדים קטנים אני מכנה אותו 'טוב ופחות טוב'. את מספרת לילד שלך מהו הדבר הכי טוב שקרה לך היום ומה הדבר הפחות טוב שקרה לך. אחר כך הילד מספר לך את אותם הדברים. אפשר לשחק את המשחק הזה גם עם ילדים בני שנתיים וחצי (כן, כן, זו לא טעות דפוס). מה הילד לומד מזה? הוא לומד לשתף את ההורה שלו. בדרך כלל ילד מגיע מהגן ואת שואלת אותו: 'איך היה היום בגן?' והוא עונה: 'כיף'. זהו. זה כל מה שהוא מספר. המשחק הזה מעודד שיתוף. אני משחקת עם הילדים שלי במשחק הזה כל יום, והם כבר לא מוותרים עליו. בכלל, רצוי לשתף במשחק את כל בני המשפחה. חשוב לציין שההורים חייבים לספר רק דברים אמיתיים ולדבר אל הילד בגובה העיניים. כך הילד לומד שמעריכים את דעתו, ואם מישהו רוצה לשתף אותו - סימן שהוא שווה. הוא לומד שאמא ואבא הם אנושיים, שלפעמים טוב להם ולפעמים לא טוב להם, והוא לומד גם איך משתפים".
ואיך מגיבים על מה שהילד אומר?
"אפשר להגיב, אבל בלי שבחים מיותרים, בלי ביקורת, בלי להגיד מה לעשות. ילד יכול לספר שקיבל מכה או שלא נתנו לו לדבר כשהוא הצביע. אפשר להגיד: 'זה בטח לא היה נעים'. הילד מספר שהצליח? אפשר לומר: 'אתה רואה, אתה יכול לבנות מגדל גבוה'. זהו. זה משחק שבו אתם מקשיבים נטו לילד שלכם, כי זה מה שהוא צריך".
חשיבות התנועה, אתגר התזוזה
"ילד מפתח את דימוי הגוף שלו ממש בגיל הרך", אומרת גושן-קלעי. "ילד שירגיש כי הגוף שלו יכול 'לכבוש את הפסגה' הוא ילד שיגדל עם דימוי גוף חיובי וחזק. הוא יסמוך על הגוף שלו וירצה לאתגר אותו ולספק לו גירויים שדורשים יותר כוח ויותר שיווי משקל. גירויים אלה יגבירו את ביטחונו בגופו וביכולותיו. מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים עם התנסויות רבות וטובות בתנועה, יגדלו עם דימוי גוף חיובי ותחושה שהם סומכים על עצמם. אנחנו, המבוגרים, צריכים לזמן להם כמה שיותר התנסויות מוטוריות וכמה שיותר גירויים תנועתיים (הכל במידה ובלי להגזים). לקחת אותם לגן שעשועים, לראות מה הם פחות אוהבים ולחזור אל הדברים האלה בשלב מאוחר יותר. ילדים שפוחדים לעשות משהו, לא יתגברו על הפחד בעזרת שיחה, אלא רק בעזרת עוד התנסות ועוד תרגול".
"למה ילדים אוהבים כל כך לקפוץ? כי מבחינה יצרית ותחושתית זו פסגת העולם", אומרת גושן-קלעי. "הקפיצה נותנת למערכת שיווי המשקל שלנו גירוי חזק מאוד, וילדים שעולים לגבהים חדשים ומצליחים לקפוץ מהם, חווים סחרור של הצלחה שאנחנו בכלל לא מבינים. הם מסוגלים לחזור על אותה קפיצה עשרים פעם וההצלחה נותנת להם חוויה אדירה של ביטחון בגופם. היום, עם כל המהירות של העולם", היא מוסיפה, "אנחנו חיים עם מעט מאוד תנועה. יש המון גירויים פסיביים, כמו טלוויזיה ומחשב, ובעצם אנחנו כל הזמן מושיבים את הילדים שלנו. הסביבה החיצונית והחברתית הפכה להיות מאוד פסיבית. אולי בגיל הרך זה בולט פחות, אבל זה גם משהו שמחנכים אליו. יש נטייה להחליף את האתגר שבתזוזה, בריצה לעבר פעילות פסיבית, כמו הצגה או סרט, או וידאו. הילד מפסיד מזה בגדול, כי דימוי הגוף ילווה אותו לאורך כל חייו, ואילו הצגות הוא יוכל לראות גם כשיגדל".
1) אם הילד משחק לבד, אל תפריעו. דונסקי: "אל תיכנסו לו לטריטוריה ואל תציעו לו לעשות משהו אחר. כבדו אותו והניחו לו לשחק. כך הוא לומד להיות בעולם עבור עצמו".
2) שמחו בהצלחות שלו. "אחרי שהילד סיים להעסיק את עצמו, אפשר להיות שם בשבילו ולעודד אותו. בעידוד אני מתכוונת למשפטים כמו: 'איזה מגדל יפה בנית', או: 'כיף לי לראות אותך בונה', או: 'זה נעים לי כשאתה מסדר את המכוניות שלך', ולא דברי שבח כמו: 'אתה נפלא, אתה נהדר, אתה מקסים וגאון של אמא'. צריך להתייחס למה שהוא עשה, כי זה מה שיחבר אותו אחר כך לעשייה ולחוויה החיובית של המשחק. זה מה שיגרום לו להמשיך לרצות לעשות. אין צורך לשבח אותו ולהגיד לו כמה הוא נפלא שהוא משחק לבד. הוא עושה את זה בשביל עצמו. אבל אפשר בהחלט לעודד ולהתייחס להישגים שלו".
3) תנו לגיטימציה לתסכול. "אם ילד מתעצבן ואומר: 'לא מצליח לי, הלגו התפרק לי', אפשר לומר: 'זה באמת מתסכל ומרגיז, אבל לא נורא, בוא ננסה ביחד'. זה הזמן להיכנס ולגשר עבורו בין התסכול לבין המשחק ולהשתתף במשחק שלו".
4) אל תגידו לו כל הזמן מה לעשות. "כשאומרים לילד: 'כדאי לך, לך תביא את זה, עכשיו תשחק עם זה', הוא לא מרגיש שיש לו יכולת לבחור. במידת האפשר, הניחו לו לבחור מה הכי מתאים לו, גם אם כל יום הוא משחק באותו משחק ולנו נדמה שאינו מתפתח. הוא לא מתפתח כשיש סביבו יותר מדי גירויים, אלא כאשר הוא חוקר עד תום את הדברים שהוא מכיר ויודע. סמכו עליו שהוא יודע בדיוק מה טוב בשבילו".
5) אל תעניקו לו עזרה כשהוא לא זקוק לה. "גם אם הוא מתאמץ, זה עדיין לא אומר שהוא צריך עזרה. תנו לו להתאמץ. אל תקפצו ישר לעזור לו ולהציל אותו, כי מה הוא יסיק מזה? ש'אבא יעשה את זה יותר טוב ממני, הוא יבנה לי בית מלגו הרבה יותר יפה?' תנו לו להתמודד".
בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים
לאתר "הורים וילדים"