ילדים בסיכון: השומר ילדי אנוכי?

ד"ר יעל לבנטל, יו"ר הוועדה לילד בסיכון במרכז "שניידר" לרפואת ילדים ורופאת ילדים במקצועה, וד"ר עפרה ארן, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז "שניידר" לרפואת ילדים, מציינות כי הנתונים מצביעים על כך שבארץ ישנם כ-500 אלף ילדים החשופים לאלימות והזנחה במשפחה. חשיפה של ילד לאלימות יכולה להתרחש, לדבריהן, במספר מצבים: אם הילד מוצא עצמו כעד ראייה לאירועים אלימים, ואם הוא משתתף פעיל מרצון או אי רצון באירועים כאלה. "ככלל, ככל שדפוס ההתנהגות האלימה שכיח יותר וחומרת הפגיעה גבוהה יותר, הילד נמצא בסיכון מוגבר. מעבר לכך, גם השלב ההתפתחותי של הילד משפיע על מידת הפגיעה בו", אומרת ד"ר ארן.

"בראש ובראשונה, התעללות בילד מצד מבוגר אינה דווקא אלימות פיזית. התעללות יכולה להתבטא באופנים אחרים, כמו התעללות מינית לא אלימה, התעללות רגשית-נפשית, הזנחה ועוד", מסבירה ד"ר לבנטל, אולם מציינת כי התעללות גופנית בילדים היא עדיין הפגיעה השכיחה ביותר. ההתעללות הגופנית מתייחסת לילדים להם נגרמו חבלות גופניות שונות כתוצאה מגילויי אלימות, כאשר לא פעם מתברר כי ההורים רואים בענישה גופנית דרך חינוכית ושגרתית המועדפת עליהם. במקרים אחרים, מוסיפה ד"ר לבנטל, נמצא כי הילד סובל מהתעללות גופנית כתוצאה מהתפרצויות זעם ואיבוד שליטה של ההורים.

לצד ילדים הסובלים מהתעללות גופנית, נמצא ילדים רבים שהם קורבנות של התעללות מינית. "במצב זה, מנוצל הילד לצרכיו המיניים של המבוגר הנמצא בעמדת כוח, סמכות ושליטה כלפיו", אומרת ד"ר לבנטל. "ברוב המקרים, משתמש המבוגר בטכניקות פיתוי ואיום כלפי הילד, ולא בכוח פיזי. התעללות מינית יכולה להתבטא במעשים מגונים ולהגיע עד מגע מיני מלא".

ד"ר ארן וד"ר לבנטל מציינות כי מחקרים מראים שהתעללות מינית מתרחשת על פי רוב בתוך המשפחה ומחוצה לה על ידי מבוגר מוכר. התעללות מסוג אחר היא התעללות נפשית רגשית, שאנשי מקצוע מתקשים הרבה יותר לאתר, משום שאינה מלווה בסימני חבלה ספציפית.

"במקרה זה, מחפשים אחר סימנים התנהגותיים", הן משיבות. "לרוב, מתייחסים בהתעללות נפשית של הורים בילדיהם לדגם של התנהגויות שליליות מתמשכות, מילוליות ובלתי מילוליות, כלפי הילד".

"מקרים אלו נכנסים תחת ההגדרה הרחבה של 'ילד מוזנח'", מסבירה ד"ר לבנטל. "הגדרה זו כוללת הזנחה מסוגים שונים: ישנם מקרים שבהם הילד מוזנח פיזית והוריו אינם דואגים למחסורו ולצרכיו. הם אינם מספקים לו מזון או לבוש מתאים, אינם דואגים להיגיינה שלו וכו'. במקרים אחרים, הורים משאירים ילד קטן לבדו בבית ללא השגחת מבוגר, וכתוצאה מכך הילד נחבל, או שהם מאפשרים לילד צעיר להישאר באמבטיה לבד וחושפים אותו לסכנת טביעה. הזנחה יכולה להתבטא גם באי מתן טיפול רפואי נאות לילד. למשל, כאשר ילדם חולה במחלה כרונית הדורשת טיפולים רפואיים על בסיס קבוע, והם אינם דואגים לו כראוי. מקרה אחר: ילד שהוריו מזניחים את בריאות שיניו עד מצב הדורש עקירות".

סוג הזנחה נוסף שד"ר לבנטל מציינת נמצא תחת הכותרת של הזנחה חינוכית. "במקרה זה, ההורים אינם מגלים עניין בלימודיו של הילד, לא דואגים לביקוריו הסדירים בבית הספר ולא עוקבים אחר מילוי חובותיו הלימודיות. אם הילד מתקשה בלימודים וזקוק לתמיכה, ההורים כלל אינם מודעים לכך. בקטגוריה נוספת, נמצא הורים שאינם דואגים להתפתחותו הקוגניטיבית של הילד ולהעשרת עולמו בגירויים ואינם מתייחסים כלל לנושא של ניצול שעות הפנאי, לפעמים עד היעדר הקפדה על כללי התנהגות והצבת גבולות".

ישנם סימנים מחשידים לזיהוי ילדים בקבוצת בני גיל 4-5 החווים סוג כלשהו של אלימות בתוך המשפחה. ד"ר ארן מונה כמה מאפיינים המרמזים על המצב:

- ילדים אלו תופסים את העולם כעוין, לא בטוח ובלתי צפוי. לא פעם החשש מההורה מתבטא בהיצמדות יתר אליו הנובעת מפחד.

- בכי מוגבר והפגנת רגשות שליליים. לרוב, ילדים הסובלים מהתעללות חושפים סף תסכול נמוך ביותר ובוכים בתדירות גבוהה יחסית. הם מבטאים גם תחושות זעם, אשמה, חוסר אונים, עצבות, בלבול, פחד, אובדן לחץ ומתח.

- תגובות קוגניטיביות רגשיות המתבטאות באגרסיביות יתר, או להפך - בהסתגרות והפנמה, דיכאון, חרדה והתרחקות מפעילות חברתית. גם סימפטומים פיזיולוגיים, כמו כאבי ראש, הרטבה, הפרעות שינה, הקאות או שלשולים, עשויים להופיע בקרבם. בנוסף, קיימת אצלם נטייה גבוהה יותר לבלבול בין מציאות לדמיון, והם אינם יודעים בבירור מה מותר ומה אסור.

"זיהוי פגיעה מינית בילד יכול להתבטא בשיחה מצד הילד, בשפתו שלו, על איברי המין, בהקשר של מגע מיני מצד מבוגר", אומרת ד"ר לבנטל. לדבריה, בנוסף על כך ישנם ילדים שהמצוקה הרגשית אצלם מתבטאת במחלות ותלונות על כאבים פיזיים. "כך למשל, ילדה שמגיעה תכופות לבית החולים עקב מחושים בבטן, עלולה להיות קורבן להתעללות מינית", היא אומרת.

"בגיל זה, הגן הוא המסגרת החינוכית שבה הילד מבלה שעות רבות ביום. לכן, חשוב ביותר שהגננת תהיה קשובה ותבחין בשינויים החלים בהתנהגותו או במראהו. כלומר, אם הילד מגיע לגן מדי יום עם חבלות על גופו, או הופך מילד רגוע לילד אלים או מופנם, צריכה להידלק אצל הצוות נורה אדומה".

ד"ר לבנטל מוסיפה כי הגננת חייבת תמיד לראות לפניה את טובת הילד ולנסות לדובבו, לדעת מה קורה בבית ואם חל שינוי בסטאטוס המשפחתי שלו. הגננת, כמו כל מקורב אחר החושד בסוג כלשהו של התעללות, חייבת על פי החוק בדיווח, בלי שמוטלת עליה החובה להוכיח את החשד. "לאחר הדיווח, המקרה נבדק, ולפעמים עדיף שיהיו מקרים בהם דווח על חשדות שיופרכו בהמשך, מאשר מקרי התעללות אמיתית שלא דווחו".

"אין ספק כי ילדים בגיל כזה רואים לעתים פעילויות אגרסיביות מסביבם, מושפעים מסרטים שראו, משליכים אותם על המציאות ומערבבים דמיון עם מציאות. תפקידה של הגננת הוא לבחון אם יש עקביות והתאמה בין הסימנים הפיזיים החיצוניים לטענותיו של הילד. אם הגננת שומעת מהילד שאביו מכה אותו בחגורה ומבחינה בקווים סימטריים על גופו, סביר להניח שמדובר בהכאה ולא בחבלה".

ד"ר לבנטל מציינת כי לעתים רצוי לברר פרטים עם ההורים, כדי לנסות להימנע מהאשמות שווא. אולם אם בכל זאת, לאחר שיחה עם ההורים, מתחזק אצל הגננת החשד להתעללות בילד, עליה לדווח לגורמים המקצועיים הרלוונטיים. ד"ר ארן מוסיפה כי הכלל המנחה לסביבה הוא להקשיב לילד, ואם הוא מתבטא באופן מדאיג, יש לבדוק את העניין מספר פעמים ולא להזניחו. "ממצאים מצביעים על כך שילדים המדווחים על פגיעה, ובעיקר פגיעה מינית, אינם ממציאים את תיאורי הפעילות המינית שנכפתה עליהם. כמובן שיכולות להיות גם טעויות, ולכן יש לחקור נושאים אלה במשנה זהירות".

"הפער נובע מסיבות רבות. ראשית, לא תמיד אנשים החושדים בהתעללות מדווחים, ושנית, באשר לסביבה הקרובה של הילד, לעתים קיים חוסר ידע באבחון ההתעללות. לא פעם אנשים שיודעים על התעללות או חושדים בכך מסתייגים ממילוי תפקיד של 'שוטר' או 'מדווח'".

ד"ר ארן מציינת כי להתעללות בילדים עלולה להיות השלכה עתידית קשה מאוד. "ילדים אלו יכולים להיות במהלך חייהם תוקפניים יותר או היפראקטיביים, וחלקם יפתחו הפרעות בדיבור. מחקרים מראים כי 39 אחוזים מהילדים עד גיל שש שנים שנחשפו לאלימות, סובלים מעיכוב התפתחותי".

לא פעם מזהה הצוות הרפואי כי הילד שהגיע לבית החולים סובל מהתעללות או הזנחה ולא נחבל, למשל, כתוצאה מנפילה. ד"ר לבנטל מסבירה כי זיהוי הסימנים אצל הילד מתאפשר כתוצאה מעבודת צוות ששותפים לה כלל הגורמים בית החולים: צוות חדר המיון עבר הכשרה מוקדמת בנושא, כדי שיידע לבצע בדיקות המתייחסות לבעייתו הרפואית של הילד, בלי להתעלם מהיבטים נוספים, כמו הזנחה או התעללות. "צוות בית החולים יודע לזהות את ההבדל בין ילדים שנגרמו להם חבלות במזיד לבין ילדים שנפגעו כתוצאה מרשלנות הורה או מבוגר", אומרת ד"ר לבנטל. "בדרך כלל, החשד צץ כשילד מגיע בתדירות גבוהה לבית החולים עם חבלות בכל איברי גופו. אם הצוות הרפואי חושד בהתעללות פיזית, ניצול מיני, או הזנחה פיזית, הוא מדווח על כך לוועדה לילדים בסיכון, הפועלת בבית החולים".

הוועדה שבראשותה עומד נציג מטעם הרופאים, כוללת בין השאר חברים מטעם השירות הסוציאלי, המערך הסיעודי והמערך הפסיכולוגי, ומסייעת לצוות בית החולים בתהליכי הזיהוי, הטיפול, הדיווח, השחרור והמעקב אחר ילדים בסיכון. מתפקיד הוועדה לבדוק את החשד להתעללות מכל סוג שהוא, ובנוסף היא מרכזת נתוני מעקב לצורך הפחתת התופעה של ילדים בסיכון בהיבטיה הבריאותיים. מעל הכל, הוועדה מבקשת להבטיח את יישום חובת הדיווח הקבועה בחוק - על פיה נדרשים כל עובדי בית החולים לדווח על מקרים שבהם ישנו חשד הנוגע לילדים בסיכון.

ד"ר לבנטל מדגישה כי לא תמיד נגרמת הפגיעה בילד בזדון, ולכן ישנם מקרים שבהם תומכת הוועדה במשפחה שבה חלה פגיעה בשוגג כתוצאה מרשלנות ההורים. "רוב התאונות קורות בבית, ולעתים מתלווה להן חוסר זהירות של הורה. הגיעה אלינו, למשל, אם שבנה הפעוט נפל מזרועותיה בשוגג, ועקב כך היא נמצאה במצוקה נוראית וחוותה את האירוע כטראומתי. הצוות שוחח עמה, תמך בה וגילה כי מדובר באם חד הורית, והוועדה המשיכה ועזרה לאם בייעוץ עתידי ובתמיכה - כסוג של רפואה מונעת".

בואו לדבר על זה בפורום רפואת ילדים ובפורום "בטרם" - לבטיחות ילדים.