הפרעת קשב וריכוז: טיפול רגשי

האם כאשר ילד מאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז - הוא צריך גם טיפול רגשי? האם נטילת התרופה (כגון: ריטלין) איננה פוטרת את כל הבעיות? שאלה זו עולה כמעט בכל פעם שבה מוצע לתת טיפול רגשי לילד, שאובחן עם ADHD - ומקבל כבר ריטלין (ולעתים קרובות גם הוראה מתקנת, שיעורים פרטיים וכו').

אפשר כמובן להבין את ההורים ובמקרים רבים גם את הילד, על כך שהם לא ששים להוסיף עוד טיפול, אבל חשוב עוד יותר לדאוג לכך שהילד יקבל את כל הטיפול והעזרה הנחוצים לו.

מדוע בכלל נחוץ טיפול רגשי, למתמודדים עם ADHD? מה הקשר בין הטיפול לבין ADHD?

כדי להבין את הקשר בין הדברים, כדאי לחזור להגדרה של "תסמונת הפרעת ריכוז וקשב". רוב האנשים חושבים כי ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז הם גם ילדים היפראקטיביים. זו טעות! נכון, אמנם, כי הילדים האלה סובלים מבעיית ריכוז וקשב. עם זאת, לעתים קרובות, אלה רק חלק מהסימפטומים של התסמונת.

בנוסף, חשוב לדעת כי לא כל הילדים שסובלים מהתסמונת הם ילדים היפראקטיביים. לא מעט מהילדים האלה דווקא שקטים, מופנמים ו"מרחפים", מה שלא מונע מהם לסבול מתסמונת של הפרעת קשב.

הפרעת ריכוז וקשב היא רק הכותרת של הסינדרום. פרט לפגיעה בריכוז ובקשב, התסמונת הזו פוגעת לעתים קרובות גם בתחומים נוספים, משמעותיים לא פחות, בחיים של הילד. לא מעט מהילדים סובלים מאימפולסיביות, קשיי שליטה בהתנהגות, קשיים בהתארגנות, בעיות זיכרון, קושי בסיום דברים, קושי בהגעה למטרה, קושי בביצוע מטלות מורכבות, שינויים קיצוניים במצבי רוח והסחות דעת ברמה גבוהה (כל גירוי מוציא מהריכוז).

בנוסף לאלה, יכולה להיות גם היפראקטיביות, הבאה לידי ביטוי בקושי רב לשבת במקום. ילדים אלה מתקשים לתפקד בכיתה. הם "מתנתקים", "מרחפים" או מפריעים בזמן השיעורים. בהפסקות, הם נוטים לעתים קרובות "להסתבך" במכות ו/או בהתנהגויות מסוכנות.

האם הקשיים באים לידי ביטוי רק במסגרת חינוכית?

רוב הקשיים באים אמנם לידי ביטוי במסגרות החינוכיות, במיוחד בבתי הספר (לעיתים עוד בגן). עם זאת, יש לזכור כי גם בבית יש לא מעט קשיים: הילדים אינם "ממושמעים", "לא מקשיבים", מציקים - לפעמים מרביצים, לא מאורגנים, "בלגניסטים", אינם מוכנים לשתף פעולה, מתנגדים לכל דבר, מתווכחים וכו'.

כתוצאה מהתנהגותם והתנהלותם, "כל העולם" כועס עליהם: המורה בבית הספר וההורים בבית; גם מצבם החברתי נפגע: ילדים אחרים מתחילים להתרחק מהם, פחות מזמינים אותם לביקורים ולמפגשים חברתיים וגם מפסיקים לבוא אליהם. הילד מרגיש שהוא נכשל בכל תחומי החיים המשמעותיים: בלימודים, בתחום החברתי ובמשפחה.

מה עלול להיגרם בעקבות המצוקה הרגשית של הילד הסובל מ-ADHD?

הילד מאבד את בטחונו העצמי, כועס על עצמו ועל כל העולם, הופך לממורמר, לא מאמין שיש לו סיכוי להצליח, מאבד תקווה ולעתים אף נכנס לדיכאון. במהלך שנות עבודתי, פגשתי כל כך הרבה ילדים במצב הזה - כעוסים, עצובים, בלי אור בעיניים. מדובר בילדים שהחיים שלהם הפכו לסבל, שאינם מאמינים שיכול להיות אחרת. בין הילדים, היו כאלה שהאשימו את כל העולם, ששנאו את עצמם, חשבו שהם מופרעים, עצלנים או מטומטמים.

בהיעדר טיפול, המצב של ילדים אלה רק הלך והחמיר: היו כאלה שעזבו את בתי ספר - והסתגרו בבית; היו שהתחילו עם אלכוהול, עישון וסמים.

עם תחילת גיל ההתבגרות, המצב מתחיל להיות מסוכן עוד יותר - ועלולה להיות הדרדרות במצבם הרגשי, שתוביל לפגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות, או חיבור ל"חבורות רחוב", על כל המשתמע מכך, לרבות מעשים פליליים. ייתכן גם "רק" מצב דכאוני.

לאור כל אלה, חשוב שההורים יבינו שהתסמונת הזו - שהיא כביכול "רק" הפרעת קשב וריכוז - הופכת לכדור שלג מסוכן. בהיעדר טיפול, הפרעת קשב וריכוז עלולה לפגוע במצבו הנפשי של הילד ובעתידו.

מהי התרומה האפשרית של טיפול לילד המתמודד עם ADHD?

הטיפול חייב להיות רב מקצועי. החלק של הטיפול הרגשי בתמונת הטיפול הכוללת הינו חלק חשוב ומרכזי. הילד זקוק לבנייה מחדש של הדימוי העצמי. הוא זקוק לתהליך טיפולי, כדי להפסיק להאשים את עצמו, עליו לתת ביטוי לרגשות השליליים שמציפים אותו, לקבל כלים שיעזרו לו בתהליך הזה, וליהנות מתמיכה וליווי מקצועיים - כדי לחזור למסלול הנכון בחייו: בלימודים, בבית ובמעגל החברתי.

ומה בנוגע להורים? כיצד ניתן לעזור להם?

הוריו של הילד זקוקים גם הם להכלה ולהדרכה. ישנם כל כך הרבה קשיים, בהתמודדות עם ילד שסובל מ-ADHD. קשיים התנהגותיים, חוסר תפקוד בבית הספר ובבית - מעוררים המון כעס ותסכול.

לעתים קרובות, הילד מהווה מקור לחוסר שקט ומריבות אין סופיות. כל בני המשפחה סובלים מכך. ההורים מרגישים חסרי אונים, חסרי ערך - ואינם יודעים איך להתמודד עם הילד, למה ניתן לצפות ממנו, על מה לוותר - ועל מה להעניש? כאשר הסיטואציה הזו נמשכת זמן רב, היא גורמת גם לפגיעה נוספת במצבו הרגשי של הילד.

הורים הם חלק משמעותי ביותר (ובלתי נפרד) בעבודה עם הילד. ההדרכה שלהם נעשית גם היא במסגרת הטיפול הרגשי.

כאשר ההורים מבינים עד הסוף את הקשיים של הילד, את מצוקתו ואת מצבו; וכאשר יש להם אפשרות להביע את רגשותיהם ולהשתחרר מתחושות הכעס והאשמה (תחושות שמלוות אותם לעתים קרובות), לקבל הכוונה וכלים - מצבם משתפר; ובנוסף, משתפרת יכולתם להתמודד. כמובן, יש לכך השפעה ישירה גם על הכוחות של הילד.

מהם סוגי הטיפול הרגשי האפשריים?

ישנם סוגים שונים של טיפול רגשי: טיפול פסיכולוגי (ע"י פסיכולוגים לילדים), תרפיה מסוגים שונים (כגון: טיפול באמנות, תנועה, מוזיקה, חיות וכו'). ניתן לשלב גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), אינדיבידואלי או קבוצתי, בהתאם למצב והחיבור המתאים לילד.

לעתים קרובות, לאחר האבחון, הילד זקוק לטיפול תרופתי - שבלעדיו הוא יתקשה להתחיל להצליח; לעתים קרובות, הילד זקוק גם לעזרה לימודית בבית הספר או בבית, כדי לקבל מענה לקשייו הלימודיים. אם יש ליקויי למידה - הילד צריך מענה גם להם.

חשוב לזכור שלהפרעת קשב וריכוז יש השלכות קשות על מצבו הרגשי של הילד. השלכות אלה עלולות להיות מסוכנות לבריאותו הנפשי ולעתידו של הילד. לכן, חשוב לא פחות שהילד יקבל את הטיפול הרגשי המתאים לו - וכי הוריו יקבלו הדרכה. כך, הטיפול יוביל לחיזוקו של הילד ויסייע לו להצליח בחיים.

לסיכום: הפרעת קשב וריכוז עלולה להיות כרוכה בקשיים רגשיים ניכרים - עבור הילד ועבור הוריו, המתקשים להכיל אותו. לכן, לצד הטיפול בבעיית הקשב והריכוז, חשוב מאוד לטפל גם ברובד הרגשי. הזנחת הרובד הרגשי עלולה לגרום לדרדור של הילד מבחינה רגשית, הצטרפות שלו ל"חבורות רחוב" ולהקשות עליו להצליח בחיים.

ד"ר פאני בנימיני היא רופאה פסיכיאטרית, מומחית לפסיכיאטריה של ילדים ונוער.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת Zap Doctors.