דיסלקציה להמונים

אנחנו נעים במעגלים של לימודים, בית ועבודה. יוצרים קשרים עם חברים וידידים, קולגות לעבודה.. תוך כדי כך אומרים לנו שבחיים הללו ישנם שעורים שעלינו לעבור, ואנו עוברים כשלונות ועכבות ואבדות, מתמודדים עם חסר וחסך ומחלות, נתקלים בכל סוגי האנשים, בכל צבעי העור בכל צבעי האפליה ובכל צבעי העקרונות.
לכל אחד מאיתנו משהו חסר, וממשהו יש יותר מדי יש ביננו השואפים ללמוד, ויש כאלו המסתתרים מהידע, ואלו האורבים לו בין הפינות.
לכל אחד מאיתנו המלחמה שלו, חלק נלחם בעצמו, חלק נלחם באחרים, חלק נלחם בשדי בקבוק שצורתם לא ברורה, אבל איפשהוא איכשהוא תמיד יש מלחמה. כך וודאי לא מתחיל מאמר על למידה, אבל כך אני מתחילה.

אני חושבת בתמונות. זוהי אחת משתי צורות החשיבה של כולנו, היא נקראת המשגה בלתי מילולית.
תמונות עוברות בראשי במהירות מסחררת, מנסות להינעל כל הזמן על התרגום הנכון לדברים שנאמרים סביבי, לדברים שמשודרים או נעים מסביבי. הכל רץ בראשי במהירות מסחררת. לפעמים אני מפספסת את התשובה מרוב המהירות, או מועדת מעל התמונה הנכונה. אבל כך אני חושבת. כמובן, ישנה עוד צורת חשיבה, וכולנו משתמשים בשתיהן ומתמחים באחת, או שאולי הן משתמשות בנו, לעיתים זה לא ברור. בצורת החשיבה השניה אנו משתמשים במילים, בצלילי המילים. אנו יוצרים בעיני רוחנו משפטים, מילה אחר מילה מהירות המחשבה היא כמו מהירות הדיבור, בערך 150 מילים לדקה רציפות בזמן.
זה לא פשוט, לעוף כך כל הזמן על פני אינספור תמונות, לפעמים זה מרגיש כמו מכונת שקופיות שהתקלקלה. ולפעמים אני שומעת מסביבי דברים או מנסה ללמוד מילים שאינן מצליחות להיכנס לתמונות. כמו כמויות, כמו הזמן, כמו שני צידינו, ימין ושמאל. אומרים לי שימין זהו הצד של השעון, אבל שני הצדדים נעים בין עיניי כל הזמן כמו גלים המתערבבים זה בזה, ואני לא מוצאת את הכיוון. אני מצביעה ואומרת בביטחון לכאן עכשיו, או לשם. אבל מתרגלים.

מכאן מתחיל הכל. מהחשיבה. היה ניתן לחשוב שבעקבות כך נמצא עצמנו חצויים בין שני סוגי הסברים או שני אופנים ללמידה. כאלו שידברו אל החושבים במילים ובצלילים, וכאלו שידברו בצבעים אל החושבים בתמונות. אבל כמו ברוב המקרים האחרים, אנשים מתקשים להכיל את השוני. אז ננעלנו על שפה, על מילים וצלילים מתוך הכוונה להאיר את חיינו, להכניס סדר בדברים. ליצור המשגות, ללמד את ילדינו דרך השפה את מנהגינו, את דרכינו, את ההיסטוריה והעתיד גם יחד. את אלו מביננו החושבים בתמונות הנחנו בצד, מתוך הקביעה שהם הקול המינורי. קראנו להם דיסלקטים, לקויי למידה, בעלי הפרעות קשב והתנהגות. ושם הם עד היום, בשוליים.

כל עוד לא יחולו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת המושגים נמשיך לשגות בדרכים החשובות מכל, דרכי העברת האינפורמציה, דרכי ההתמודדות עם כל שוני ושוני, והדרך בה אנו מאפשרים לנו ולילדינו להיטמע בחברה באופן טבעי ובריא. לשם כך עכשיו, דווקא בעת הזו שכולנו מתפארים בתבונתינו, בהשגינו, מהללים את הטכנולוגיה והביולוגיה, ומעיפים שלל תסמונות והמשגות באוויר מתוך הכוונה להצדיק את כל מה שאיננו יודעים, דווקא עכשיו זה הזמן להכניס קצת סדר בדברים, זה יהיה בערך כמו למשוך קווים מהצורה הנכונה למילה הנכונה, כי כעת בכל הקשור ללמידה, המילים הלא נכונות תופסות את מקום התשובות.
דיסלקציה, דיסגרפיה, דיספרקסיה, דיסקלקוליה, ADDADHD, לקויי למידה, הפרעות למידה, קוגניציה, נורמאליות... כל אלו הן אך ורק טעויות מילוליות.

בעקבות המחקרים האינטינסיביים של שנות השישים, שבעים שמונים, הלכו תיפקודי שתי ההמיספרות
והתבהרו, וכיום ישנה הסכמה כמעט מלאה לגבי כישוריהן הייחודיים. אלה הם למעשה שני חצאי המוח, בינהם מחבר כפיס מוח שדרך עצביו מעביר מידע מהאחת לשניה ועוזר בשיתוף הפעולה בינהן.

תפקודי ההמיספרה השמאלית

הפעלה תנועתית של איברי הגוף בצד ימין
עיבוד גירויים ברצף ובכיווניות
תקשורת לשונית, קריאה וכתיבה
תכלול משמעויות מילים נפרדות לכלל מבנה לשוני מובן
חישובים אריתמטיים ומתמטיים
כושר אנליטי ולוגי

תפקודי ההמיספרה הימנית

הפעלה תנועתית של איברי הגוף בצד שמאל
תפיסת יחסים במרחב
עיבוד גירויים הצורה שלמותית ומקבילה
הבחנה ביחסי גודל
עיבוד גירויים דו מימדיים, תלת מימדיים, ותפיסת פרספקטיבה במרחב
תפיסת מבניים בעזרת חוש המישוש
עיבוד גירויים אקוסטיים
תפיסת דיוקנות אנושיים והשלמת צורות חסרות
כושר סינתטי ואינטואיטיבי.

כל הכישורים הללו עוברים דרך דרכים עיצביות אשר בהתאם לשימוש בהן מתחזקות או להופכין מיטשטשות. בעבר טענו כי לקויות למידה נוצרות עקב ההמיספרה שמאלית קטנה ביחס לזו הימנית, היום הנטייה לומר שכאשר ההמיספרה השמאלית חלשה, לוקחת הימנית תחת אחריותה את תפקידיה של חברתה, אך מבצעת אותם באופן ירוד כיוון שתפקידים אלו אינם תחת כישוריה.
כל ביצועינו מתגודדים תחת הכותרת של תיפקודי ההמיספרות, אם תרצו, נקרא לזה תסמונת תיפקודי ההמיספרות, שע"פ נטייתן לכאן או לכאן, מביאות עלינו את הפוטנציאל להתמחות בכישורים מסויימים וללקות באחרים כאשר שיתוף הפעולה בינהן אינו כשורה.
באם ההמיספרה השמאלית חלשה, וזו הימנית לוקחת תחת אחריותה את תפקיד המרכז הלשוני, נוכל לצפות לליקויים בתחומי השפה כיוון שדרכייה חלשות בתיפקוד זה, אך עקב אותם ליקויים תתפתח גם ההתמיינות של אותה ההמיספרה, ונוכל להבחין בכישרון מוסיקלי יוצא דופן, או באיזשהוא כישרון אינטואיטיבי יוצא מגדר הרגיל.
את התסמונת הפשוטה הזו הפכנו לעשרות תסמונות שונות שכל אחת באה להגדיר את הלקות בתפקיד מסויים, את כל התסמונות הללו דחקנו במהלך השנים הצידה על מנת לפנות את הדרך לשיטה אחת של חשיבה, שיטה אחת של למידה, ולהגדרת הנורמאל הקוגנטיבי.
ההבדלים שבין שתי ההמיספרות בצורת ייצוגה של הסביבה מובילים גם להבדלים בדרכי החשיבה שלהן,
החשיבה של השמאלית מתוארת כאנליטית וכחשיבת המשגה מילולית, כאשר חשיבתה של הימנית נחשבת אינטואיטיבית, אסוציאטיבית ופועלת על ידי המשגה בלתי מילולית.
אי השיוויון בינהן הוא המאפשר למוח לקבוע עדיפויות ולהגיע להחלטות תוך סילוק האלטרנטיבות, מחצית אחת קובעת את דרכי הפעולה העצביות שיפעלו בתגובה לגירויים שתפקידה היא להגיב אליהם, וזו האחרת תקבע את הדרכים העיצביות שיפעלו בתגובה לגירויים שתחת אחריותה. כך פועלת מערכת המוח ככלל, באינטגרציה עיצבית. כמובן שלקשב יש תפקיד חשוב כיוון שכל מחצית קשובה יותר לגירויים שהיא מעבדת.

אין שני מוחות זהים. לא בגודל הגרעינים הבדליים, לא בפיתולי קליפת המוח, לא בכישוריהם, לא בניצוצות הכימיים והחשמליים המוצתים בהם, וודאי שלא בדרכי הלמידה. הללו הן כה אישיות, כה אינדיודואליות, ומאפשרות לנו רבגוניות תפיסה ורבגוניות מנטלית. אבל אנו מתעקשים, אך נתקן את מוחם של אלו שלא מצליחים ללמוד בהאזנה למורה? את אלו אשר אינן מצליחים לתרגם סמל לצליל, או לחבר בין צלילים ולהפכם למילה. מה נעשה עם כל אלה אשר אינם מבינים פשרם של הסימנים הקטנים המעצבנים מתחת לאותיות ומתעקשים לקרוא את המילה בשלמותה ? וכל אלו אשר אינם מסוגלים לצייר קווים ישרים, או עגולים, וכתב ידם אינו קריא ? כל אלה הנכשלים בלשייך כמויות למספרים, ומה נעשה לכל אלה המתעקשים לזוז על הכסא ולא מצליחים להקשיב במשך עשרים דקות רצוף?
בואו ניקח רגע רק על מנת להבין מאין באים כל אותם החצופים שמעיזים לא להבין את הלא מובן ממילא.

רבות השפות אשר אינן מדויקות פונטית, ומקשות על דובריהן לקרוא ולכתוב אותן. כמובן שלא כל השפות בנויות מצלילים ואותיות, ישנן כאלה המורכבות מרעיונות ותמונות, כמו השפה הסינית. שם לא תמצאו דיסלקטים, המוח מסוגל לקרוא שפות שונות על ידי הפעלת מעגלים אחרים. ליקויי למידה בסין יסבלו מחולשתם של מעגלים אחרים, סביר להניח כאלה שתחת אחריותה של האונה הימנית.

הלמידה, אינה מוגבלת למעגל עצבי אחד. היא מסילות על מסילות של אינסוף דרכים עיצביות שכולן כאחת מובילות אותנו לפתרון. המוח הוא מגרש המשחקים, וכמו ברוב מגרשי המשחקים, אם אף ילד לא יתנדנד על הנדנדות, הן לא יתנדנדו, לא למעלה ולא למטה. את המוח יש לדעת כיצד מפעילים, כיצד מאמנים, וכיצד מתחמקים מדרכיו החלשות ומוצאים בו את דרכי המלוכה.
הריכוז מונע מאיתנו פעמים רבות לראות את התמונה בשלמותה, אנו כופים על עצמנו להקשיב, להתמקד, בנקודה אחת, בדרך אחת, במורה אחת, בפסקה אחת, וכך בעצם אנו מפספסים את כל תהליך החשיבה.
כל חיינו מלמדים אותנו לשבת בסבלנות, להקשיב לסיפור, לצפות בטלויזיה, להתמקד במורה, לסכם את הסיפור, לרוץ הכי מהר על השביל, להתנדנד הכי גבוה, כרוניקות על כרוניקות של דרכים ישרות.
המוח אינו חושב כך, אין לו תלם. יש בו אינסוף דרכים, צבעוניות, רבגוניות, מתפתלות ועוקפות ומחביאות ומיסתוריות. אין בו לקויות. לקויות למידה הן פונקציה ישירה לצורת למידה אחת, לכפיה קוגנטיבית אחת, להבנות מינוריות שתפסו את מרכז הבמה והפילו תוך כדי כך אלפי ילדים מהידיים כיוון שהם חושבים אחרת, ומנתחים אחרת, ובעצם, הם פשוט תופסים את העולם אחרת. אם תרצו, נוכל להתפשר ולומר שדיסלקציה הינה סוג של תפיסה, ואחת התפיסות המורכבות ביותר והעדינות ביותר, בעלת רבגוניות מופלאה בפעולותייה, השלכותייה ואיפיונייה.

שכן, בתור דיסלקט, אתה מעביר את כל חייך בתירגום כל צורת תקשורת. שיחות, הסברים, חוקים ושעורים, תפיסת צורות מוחשיות ומופשטות. כל דבר שסביבך עובר תירגום לשפה שבה המוח שלך מדבר. ואתה אולי נראה איטי כלפי חוץ, אך באותה הדקה בעצם עוברות לך אלף תמונות בראש, שמנסות להתביית על התרגום הנכון.
ישנה כיום בארץ תופעה בהיקף רחב ידיים, ילדים הורים ומורים מנסים לתקוף את בעיות הלמידה והקשב ולהביס אותן ויהי מה. הם נעזרים בכלים חדשים, רבים מהכלים האלו הינן פשוט דרכים שעוזרות להם לחזק מעגלים עיצביים אחרים, וכלים אחרים, כגון הריטלין, באים על מנת לטשטש את הכאב, כדי שלא נרגיש. סוגיית הריטלין הינה סוגייה קשה, אנו נקרעים בין האינטרסים השונים של חברות התרופות לבין אלו של מערכת החינוך, ונופלים כמו תמיד בין הדקויות. ישנה החובה להביס רק את הבורות האופפת נושאים אלה, אין צורך להרוג את המשתנים, רק להגמיש במעט את המשוואה.
הבלתי נתפס בעיניי הוא מסלול ההתפתחות, הנפשי והנוירולוגי, של אותם ילדים "דיסלקטים". באיזשהוא שלב כבר אי אפשר לדעת היכן מסתיימת הדיסלקציה ומתחיל האדם, כיוון שכל חייו הוא ניסה לפסוע באותה הדרך שאחרים הולכים בה, אבל עבורו ישנה דרך אחרת, שווה, אך אחרת. אי איבחון נכון, ואי סיוע נכון, מביא את הילד להיות זר לעצמו, שכן אינו מבין את הסדר בראשו, את יכולתיו האמיתיות, את כוחותיו. והחשוב והנורא מכל, הוא מפנה עורף ליכולת הראייה בה התברך, למהירות המחשבה, למציאות על פי תפיסתו הרבגונית במקורה.
בדיעבד, אפשר לצייר תרשים או מפה של הדרך אותה יעבור ילד דיסלקטי, תרשים זה יוביל אותנו לאותה תופעה חברתית רחבה, של מבוגרים, אשר ממשיכים לסבול מבעיות קשב או מדיסלקציה, ויסתובבו כל חייהם במעגלים הנישנים על עצמם של בעיות במציאת עבודה, בעיות בהתמדה בעבודה, דרכי חיפוי להסתרת הקשיים, בעיות אירגון בזמן, בעיות אירגון כספים. חוסר נגישות לספרים, להצגות, לסרטים.. דרכי החיפוי הן מתוחכמות, משלימות ומפצות, אך הן עדין רק הדלת האחורית ולא יפטרו את האדם מלחוש שמשהו בו איננו כשורה, אך הוא חסר מענה.
מה רבים ביננו אלה אשר חשים שחלקים מהפזל שלהם חסרים. בזה הם אינם טובים, את זה הם אינם זוכרים, מזה הם נמנעים ומזה הם חוששים. הגדרות נכונות יכולות לשפוך דליים של אור על ילדות של אפלה, ולגרום לנו להבין סוף סוף את עצמנו, לגלות כיצד המוח שלנו חושב, כיצד הוא לומד, אילו מעגלים חזקים יש בו אשר בבת אחת יכולים לעלות אותנו על קרון הרכבת ולמצוא את הפתרון ואת התשובה למה שנרצה, ונוכל ללמוד, כאוות נפשנו, ללא הגבלה, ומבלי לרצות כל הזמן להיות כמו כולם.

"הדיסלקציה" מתבטאת ביום יום, החל בבעיות קריאה וכתיבה קשב ואירגון, ועד לקוי חשיבה שגורמים לאדם להבין, לקלוט וליישם בדרך משלו. הסוד הכי גדול הוא שברגע שמתחילים ללמוד כיצד ללמוד, מגלים שהחשיבה והלמידה, הינן כה אינדיוידואליות, כה מיוחדות ושונות מאדם לאדם, והלמידה היא פעולה כה מורכבת למוח האדם, והמוח בעצמו הוא כמו מפה אינסופית של אפשרויות ויכולות ואינסוף צורות ודרכים ודקויות, ולהעביר מידע בדרך אחת, חדגונית ופשטנית, משתק את האפשרויות שלנו כאנשים חושבים ולומדים. אי אפשר להמשיך בדרכי הלמידה האלו, החדגוניות, האננטי ויזואליות, המבוססות על ההמיספרה השמאלית. יש צורך לפתוח את כל האפיקים, לפנות בדברנו אל כל המשתנים, להתאים עצמנו לכל צורות החשיבה ולכל צורות התפיסה.

אי אפשר להתעקש ללמד בשיטה מסוימת כשכל הסימנים מראים שהיא נכשלת, אי אפשר להתעקש על קו ישר כשכל הנקודות המרכיבות אותו מתפזרות לאיטן.
מעטים הילדים בכל כיתה אשר מוחם מתאים לצורת הלמידה הנהוגה כיום, את רוב הכיתה אפשר למצוא משרבטים במחברתם, משוחחים עם חברם, או במקרה הגרוע כותבים להם על המצח איזושהיא הפרעה או ליקוי חדש ומענין. אז די רבותיי, עם כל ענין לקויי הלמידה, כל אותן הפרעות קשב, וכל זה מפי דיסלקטית דיסקלקולית עם הפרעת קשב ומה שלא תרצו, אבל באמת, כל הדיונים כל המאמרים כל הפנלים וכל הפורומים, כולכם מחפשים את התשובה ואת הפיתרון, התשובה היא שההפרעה היא במערכת, וכמו כל מערכת אחרת בעולם, גם מערכת החינוך נתונה למדדי סדר ואי סדר, ואם כיום אנחנו במילא שרויים באנטרופיה, אז למה לא לקחת נשימה, לצלול למערבולת, ולצאת לבסוף מעל פני המים עם אוויר חדש, ואיזו תפיסה חדשה, על הרבה דרכים ללמידה, הרבה פתרונות לשאלה אחת, ושאולי, רק אולי, נוכל סוף סוף לשלוח את הילדים לביה"ס בלי חשש שיתפזרו לרוח כמו נקודות שמפוררות קו ישר אחד.

בואו לדבר על כך בפורום לקויות למידה