הוא פשוט רגיש מדי

בניגוד לעבר, אז טענו מומחים לפסיכולוגיה כי התנהגות הילד היא תוצאה ישירה של הסביבה ובעיקר של השפעת הוריו, הרי שהיום ברור שאין זה כך וכי התינוקות אינם נולדים כלוח חלק. בשנות ה-50 נהגו פסיכולוגים לכוון אצבע מאשימה אל ההורים בכל מה שקשור להתנהגויות שונות של ילדיהם, שנים אחר כך השתנו הגישות באופן דרמטי והמומחים הסבירו כי ילדים מסוימים הם "קשים" - כי כך נולדו. המקור הוא בביולוגיה, טענו, ולהורה אין ברירה אלא ללמוד לחיות עם אותן תכונות של ילדו. גם גישה הפוכה זו, לא סייעה ואף הגבילה את ההורים במתן סיוע לילדם.
היום הפסיכולוגים מסכימים ביניהם כי לכולנו טמפרמנט מסוים, ויש ילדים בעלי טמפרמנט מאתגר יותר מאחרים. הקושי הכרוך בגידולם ובחינוכם אינו אפיזודה חולפת כי אם גורם קבוע, הדורש מההורים אנרגיה רבה וכוחות נפשיים גדולים.
אבל ילדים מאתגרים, הסובלת מרגישות יתר, אינם חייבים להיכנע לביולוגיה ולהיות נידונים לקשיים תמידיים. כדי להתמודד, לסייע ואף לשנות את אותו "צו גורלי", מציע אחד הפסיכיאטרים המובילים בתחום הילדים בארצות הברית, פרופ' סטנלי גרינשפן, גישה אופטימית יותר: חיים עם ילד שהיה בתחילת דרכו מאתגר או "קשה", אינם חייבים להיות שדה קרב תמידי.
בספרו "הילד המאתגר" (הוצאת Perseus books), הוא טוען כי גם תכונות הנתפסות ככאלה שאינן משתנות, כמו למשל פחד מגירוי חדש, תגובות ממהרות לכעוס, או חוסר רצון להתערות בחברה ולשחק, יכולות לקבל תפנית משמעותית. טיפול הורי בשלבים מוקדמים, הוא מסביר, יכול לא רק לשנות את התנהגותו של הילד ואת אישיותו אלא אפילו את הדרך שבה מערכת העצבים שלו פועלת. לפי גישה זו, ילדים מאתגרים יכולים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים.

ההתמודדות עם ילד מאתגר אינה פשוטה. היא עלולה אף להחריף ולהקצין כאשר להורה, הדמות הקרובה ביותר אל הילד, יש אופי שונה, מנוגד לחלוטין לזה של ילדו, או לחלופין, דומה עד מאוד. אם פעילה, נמרצת ואקטיבית יכולה להיות אם לילד עדין ורגיש הזקוק לפעילויות המתבצעות בהדרגה ואינו מתקשר בקלות רבה עם הסביבה. לאם כזו יכול אף להיות ילד השקוע בתוך עולמו, שתגובותיו איטיות ואינן עומדות בקצב החיים שלה עצמה.
דוגמה אחרת היא אב הרגיל לנהל את חייו לפי חוקים ברורים ונוקשים, המגדל ילד סרבן שיוצא בהתקפות זעם וגילויי שתלטנות. אלה מביאים פעמים רבות להתנגשות חזיתית וקשה ביניהם. במקרים כאלה, יש הורים רבים שאיתרע מזלם ואין בינם לבין ילדם התאמה ביולוגית, חשים אומללים, "תקועים" וחסרי יכולת לסייע לילדם.
ההורה אינו הסיבה למצב הקיים, אך הוא יכול להיות הפתרון. כאשר מסירים מעל ההורה את האשם ובמקביל משחררים מהאשמה גם את הילד, ופועלים באופן נכון, לאורך זמן ניתן לחולל שינוי עצום.

מחקרים גילו, כי ילדים מסוימים אינם חשים בנוח עם גופם ולכן נוטים להיות קטנוניים, רגזנים או סגורים. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית של הילד המאתגר, פרופ' גרינשפן מציע שנדמיין נהיגה במכונית שאינה מתפקדת כראוי. כאשר לוחצים על דוושת הדלק היא לפעמים מזנקת, לפעמים כלל אינה מגיבה. הצופר נשמע כצרצור, הבלמים פועלים רק מדי פעם וההגה אינו יציב. נהיגה בכלי רכב כזה מהווה מאבק תמידי להתקדם בכביש ולא לסטות ממנו ולגרום לתאונה. כך חשים לעיתים קרובות אותם ילדים מאתגרים. גופם אינו מתפקד כפי שהיינו מצפים ממנו, והם שרויים בקרב ממושך על מנת "לשמור על רכבם בכביש". בכל גיל ושלב התפתחותי, המאפיינים של ילד רגיש יביעו אותה המצוקה:

כתינוק הוא יהיה רגזן, תובעני, לרוב יסבול מגזים, הוא יהיה רגיש פיזית ונפשית ויתבע להיות על הידיים כל הזמן. הפעילות היומיומית במחיצתו - השינה, ההאכלה או החלפת החיתולים, הופכת לשדה קרב. הוא מתעורר פעמים רבות ביום, נרדם רק כאשר מנענעים אותו, בוכה מכל רעש קטן ונצמד לאמו ללא הרף.

כפעוט הוא ילד שכל הזמן דורש דברים, נצמד, מיילל מתוך פאסיביות כשהוא מצפה שיבינו אותו ויספקו את צרכיו. קשה לו מאוד להישאר במעון או בחברת הבייביסיטר, קשה לו לעבור למצבים חדשים והוא נתקף התקפות זעם. לעיתים קרובות הוא חושש לשחק עם ילדים ומכה כאלה שמתקרבים אליו מדי. כאשר הוא מתחיל לדבר, הוא משתף את הוריו בחלק מהפחדים המציפים אותו, מה שעלול להפחיד ולהלחיץ אותם.

כילד (גילאי ארבע עד שש) נראה כי פחדיו מתגברים, משום שכושר הביטוי שלו עולה. במקביל הוא טוען בתוקף שירגיש בטוח רק עם הוריו יעקבו אחר הוראותיו המדויקות. התנהגותו השתלטנית מובעת גם בנושאים אחרים: "רק את החצאית הזו", "רק את הקורנפלקס הזה". רגישותו החושית מתבטאת בכך שתוויות בגדים מפריעות לו, גרביים, המעבר מסנדלים לנעליים או מבגדים ארוכים לקצרים. אפשר לתאר אותו כילד פאסיבי, נמנע וחרד.

פרופ' גרינשפן מסביר, כי על מנת ליצור מערכת של הבנה ואמון עם הילד המאתגר, חשוב להבין את החוויה שהוא עובר, שהיא ברוב המקרים שונה מהחוויה שאותה חווים ההורים, ואפילו ילדים אחרים במשפחה. מחקרים רבים הוכיחו כי בניגוד לאמונה שכולנו חווים את החוויות החושיות הבסיסיות שלנו באופן דומה, הרי שילדים נבדלים מהותית בדרך שבה הם קולטים את המראות, הקולות, המגע, הריחות והתנועה.
בשונה מהילדים בעלי הרגישות, למשל, יש כאלה המאופיינים בתת רגישות, ומצויים בחסך של גירויים. כדי למשוך את תשומת ליבם של האחרונים, יש להשתמש בגירוי חזק במיוחד. ילדים אלה יחבבו מגע חזק כמו היאבקות או סלטות באוויר ובאופן טבעי, אגב, יניחו שגם אחרים אוהבים זאת ויחלקו בנדיבות צ'פחות כוחניות לחבריהם. פרופ' גרינשפן מבהיר, כי מגע של נוצה שיכול להיות נעים ומדגדג לילד אחד, עלול להיות משפשף כמו מגע נייר זכוכית עבור אחר. רעש של שואב אבק הנשמע סתמי לילד אחד, יכול להוות עבור אחר שאון מאיים כשל הר געש מתפרץ. ילדים בעלי רגישויות יתר יחוו גירויים שונים כבעלי עוצמה חזקה מדי, מאיימים ו'מקפיצים' בעוד שילדים אחרים ייהנו מהם.

קיימים כמה עקרונות בסיסיים החשובים להורים לילדים רגישים:

אמפתיה, חום וגמישות: מכיוון שילדים רגישים חשים את רגשותיהם בעוצמה רבה ועלולים להיות מוצפים מהם בקלות, הדרך להקל עליהם היא בעזרת אמפתיה ותמיכה. פרופ' גרינשפן מציע להורים למצוא תנוחות שבהן התינוק חש בנוח יותר ואף להסביר לו במילים מה עובר עליו, עם משפט כמו "זה לא נעים לך כשנוגעים בך חזק". הילד אולי לא יבין את הדברים אך יקלוט את כוונת הוריו לעזור לו, ואת המסר שאפשר לתת שם ומשמעות לתחושות. אם הורים יאחזו בעדינות בתינוק המתקשה להירדם, וילחשו לו "קשה לך להירדם, מתוק", דרך המגע הם יעבירו חום ואהבה וילמדו אותו להרגיע את עצמו. שדרים כאלה אף ינחו את הילד לתת שם לתחושותיו והעדפותיו, כך שכאשר יגיע לגן יוכל להתבטא בכוחות עצמו ולומר "אני לא אוהב שנוגעים בי כך" או "אני לא אוהב רעש חזק".
בנוסף, חשוב להלביש ילדים רגישים בבגדי כותנה רכים ונוחים, ללא התווית העלולה להציק מאחור, להנמיך את מקלט הטלוויזיה ולהימנע מהשמעת רעשים חזקים בבית.

הבנייה וגבולות: אל מול האמפתיה שהילד הרגיש זקוק לה, ניצבים גם הבנייה וגבולות. אם תינוקת בת שנה וחצי אינה רוצה להתחלק בצעצועיה עם אחיה, אפשר לומר לה "אני יודע שאת כועסת ורוצה את כל הצעצועים לעצמך, אבל גם אח שלך רוצה צעצוע". בכך מגלה ההורה אמפתיה לרצונותיה וכעסה, אך הוא אינו מציע הגנת יתר ואף לא מתנהג בנוקשות וחוטף בכוח את הצעצוע מידה של הילדה. דוגמה נוספת, ילדה בת ארבע המבקשת פרוסת עוגה נוספת אחרי שסיימה כבר שתיים. על ההורה לומר "אני בטוח שיכולת לחסל את כל העוגה בקלות ושיש לך עוד המון מקום בבטן, אבל צריך להשאיר גם לאחרים".

עידוד יוזמה: לעיתים קרובות, ילדים רגישים חשים חסרי אונים ומגיבים בפאסיביות או בצורך עז לשלוט על סביבתם. לכן חשוב לעודד את יוזמתם ועצמאותם באופן הדרגתי. אם בן השלוש נצמד לאמו ולא מאפשר לה, לדוגמה, להכין את ארוחת הערב, אפשר לפנות אליו ולבקש ממנו "לעזור בבישול". בשלב הבא אפשר לקחת את הילד למטבח ולכוון אותו לשחק בשולחן האוכל ליד ההורה. ובהמשך ניתן להציע מקום משחקים, המרוחק כל פעם במעט: במסדרון, בחדר הסמוך עד לחדרו הפרטי, כאשר מדי פעם ההורה ניגש לבדוק מה שלומו. בסופו של דבר גם ביקורים אלה יהפכו מיותרים.
אפשר אף לעודד את האסרטיביות של הילדים הרגישים על ידי משחקי "כאילו". כמו "אתה האריה החזק ואני העכבר", או לתת לו לשכנע את ההורים בנושאים שבהם יש חילוקי דעות, כמו שעות ההשכבה.

עידוד התבוננות עצמית: מכיוון שילדים רגישים מוצפים לעיתים על יד תחושותיהם, יש לסייע להם להגדיר אותם רגשות ולהתמודד איתם. קשה לילד להבחין בין תחושות של בדידות, עצב או כעס. ילד שחזר מהגן עצוב יוכל לומר כי החברים לא רצו לשחק איתו, אך לא יוכל למקד את הרגשות. במקרים כאלה, ההורה יכול לדבר על עצמו ועל חוויות דומות שאירעו לו בילדותו. אפשר לומר: "לפעמים הרגשתי ממש בודדה ומסכנה וכל כך כעסתי על הילדים האלה, עד שלפעמים רציתי לצעוק עליהם". כך, למעשה, מעניקים לילד תרגום של רגשותיו שלו.

ככל שהילד יהיה ער יותר לתחושותיו המדויקות, קל יהיה לו להכיל אותם ולהגיב בצורה עניינית לסיטואציה. ההורים צריכים לזכור שמטרתם היא לעזור לו להגיב לרגישויות לא רק בהימנעות, בכעס או בניסיון לשלוט, כי אם לבדוק צורות התמודדות יעילות ולחפש ביחד אפשרויות תגובה נוספות.
פרופ' גרינשפן מזכיר, כי חשוב שהורה לילד רגיש, לא יתבייש ברגישויות של ילדו ולא יתנצל עליהן, אלא ידבר עליהן בצורה טבעית ומכבדת. אין כל בושה במשפט: "מאור אינו אוהב שמתקרבים אליו יותר מדי".

כדי לעזור לילדים הרגישים להפוך לבטוחים יותר בעצמם ולחברותיים יותר, יש להציג להם חוויות חדשות באופן הדרגתי ובמינונים נמוכים, לספק להם ביטחון על ידי אמפתיה, לסמן גבולות ולעודד יוזמה והתבוננות עצמית. אט אט ובזהירות הילד יתחיל לחקור את העולם והאנשים שבו. כך יוכל לעבור מעמדה חרדה וחשדנית כלפי העולם לניסיונות למצוא דרכים להרגיע את עצמו ולהתמודד עם חוויות חדשות.

לעומת זאת, יש כמה התנהגויות שרצוי שההורים יימנעו מהן:
מעבר מקיצוניות אחת לשנייה: לעיתים מגלה ההורה אמפתיות רבה לילדו, אך לא מציב לו גבולות באשר להתנהגותו. בשלב מסוים נגמרת לו הסבלנות והוא הופך, באופן דרמטי ומיידי לנוקשה, כועס ולא אמפתי ומציב גבולות נוקשים יתר על המידה. מעבר קיצוני זה לא רק שמבלבל את הילד, אלא גם מונע ממנו לפתח כוחות פנימיים להתמודדות הפרטית שלו.

הגנת יתר: כאשר ההורים יושבים ליד מיטתו של ילד בן שלוש במשך שעות ארוכות בגלל שהוא פוחד משודדים, או כאשר האם ממשיכה להתלוות אל ילדה בביקורים אצל חבריו, מדובר בהגנת יתר הגורמת לילד להיות תלותי עוד יותר. תלותיות זו תביא אותו לתובענות הולכת וגדלה, שתגרום בעצמה לכעס גובר מצד ההורים, לניסיונות לתיקון וחוזר חלילה.

לקיחת צעד אחורה: חלק מההורים הנתקלים בקושי מעדיפים להימנע ממנו ומהכעסים ולוקחים צעד לאחור. האב מגיע מאוחר מהעבודה, האם עסוקה בענייניה, ולמעשה קיימת התעלמות מהבעיה. קשה לדעת מה חמור יותר: לכעוס מדי או להתעלם.

פיצול בין ההורים: קורה לא פעם שהאם במשפחה מגוננת יתר על הילד על המידה ואינה מציבה לו גבולות ואילו האב נוקשה, כועס או מרוחק. מצב כזה, לדברי פרופ' גרינשפן, יוצר בלבול וחוסר יכולת של הילד ללמוד להתמודד עם קשייו. סיטואציה כזו תביא גם למריבות בין ההורים, שיגררו כעס נוסף ומיותר על הילד, שפוגע לכאורה בזוגיות.

בספרו "הילד המאתגר" מציג פרופ' סטנלי גרינשפן חמש קטגוריות, אשר בקווים גסים כוללות את אותם מאפיינים המקשים על ההורים את התקשורת וחיי היומיום בבית:
הילד הרגיש. זהו ילד המפגין זהירות רבה וחששנות מפני החדש. קשה לו להסתגל למצבים חדשים והוא חרד ומוצף במהירות מאירועים רגשיים וחברתיים. הילד הרגיש יגיב בחוזקה לכל גירוי, קול ומגע.

הילד השקוע בעצמו. חי בעולם של פנטסיה משל עצמו, ועלול להיראות אפאתי, עייף או שקט, שאינו מתעניין באנשים ובעולם שסביבו. זמן התגובה שלו איטי והוא פאסיבי ומעדיף את המוכר לו.

הילד הסרבן. ילד זה מגלה עקשנות, שתלטנות, ופעמים רבות עושה את ההיפך ממה שמבקשים ממנו. יש לו קושי במעברים הוא מעדיף דברים החוזרים על עצמם. יש לו נטייה לפרפקציוניזם והוא נכנס פעמים רבות למאבקי כוח. כאשר הוא מוצף ברגשות דרכו להתמודד היא ניסיון לשליטה.
הילד הלא מרוכז. קשה לילד זה להישאר במקום אחד או לשים לב ליותר מנושא אחד בכל פעם. לעיתים הוא אף נתפס כשכחן משום שהוא קופץ מנושא לנושא. הוא נראה חסר שקט, עד שפעמים רבות טועים וחושבים כי מדובר בהפרעת קשב.

הילד הפעיל-אגרסיבי. זהו ילד אימפולסיבי המגיב באופן פיזי למצבים רבים. הוא פועל במהירות לפני שהוא בוחן את המצב. ילד זה ירבה להפריע בגן ובכיתה, הוא מתוסכל וכועס בקלות ואז מגיב לא פעם באלימות. סף הרגישות שלו גבוה במיוחד, עד שהוא יכול לשבת על ערימת צעצועים וכמעט שלא לשים לב לדבר.

יש לציין כי אישיותם של חלק מהילדים תואמת בדיוק את הדגם המוצג ואילו במקרים אחרים, מדובר בשילוב של כמה קטגוריות.

דלית בלונדר-רון היא פסיכולוגית קלינית
לאתר: הורים וילדים

בואו לדבר על כך בפורום רפואת ילדים
ובפורום יחסי הורים ילדים