"לילדה שלי יש סוכרת נעורים"

יושבת על הכורסה המרופטת החומה, מסתכלת על החדר הזר - וממאנת להאמין. "לא, זה לא באמת קורה לי", אני חושבת לעצמי. רק לפני שעות ספורות, חיי נראו אחרת לחלוטין. שגרה נעימה של אימא לשתיים שגדלו מספיק, כדי שאוכל לקרוא ספר טוב בשעות אחר הצהריים, או לנוע איתן בקלילות לכל מקום, כמו שלוש חברות.

אני כל כך עייפה. השעון מראה שעה לפני חצות. אין סיכוי להירדם במקום הזה. איך אעביר את הלילה? המון שאלות מציפות את מוחי ואינן נותנות מנוח. הדאגה והחרדה מפני הבאות מקבלות אופי שונה מכל מה שהכרתי עד כה.
הילה, ילדתי המתוקה, שוכבת במיטת הברזל לידי, נראית מפוחדת וחיוורת. גוון עור פניה צהבהב ושפתיה יבשות ומתמזגות עם עור הפנים, כמעט בלתי נראות. גופה מצומק ובטנה שטוחה. שנתה טרופה ובלתי נינוחה. כמה השתנתה בשעות האחרונות. כאילו התבגרה בבת אחת. מרגע שהגענו לכאן, זכתה הילה לכינוי "המתוקה". כך קוראות לה האחריות . כמה בלתי מחמיא זה נשמע מפיהן.

"לבתך יש סוכרת נעורים. אפשר לחיות עם זה חיים שלמים ומלאים", אמר לנו הרופא הצעיר והחביב בחדר המיון. "עכשיו אתן יודעות רשמית שהיא מתוקה", הוסיף האח, בניסיון לפוגג את האווירה הכבדה שעמדה בחדר, אך ללא הועיל. ההלצה חרכה כאש את נשמתי. רציתי רק לצרוח.

לאחר מספר שעות, נכנסת לחדר אחות עם קופסה קטנה ביד, ובה - אני כבר יודעת - ערכת המדידה. רק בשלב מאוחר יותר, אדע כי לערכה הזו קוראים "גלוקומטר". היא ניגשת להילה בצעדים בטוחים אך כמעט בלתי נשמעים, ומסיטה מעט את השמיכה מעליה. בטרם האחות לוקחת את ידה של הילה ודוקרת, הקטנה קופצת בבהלה ומושכת את ידה, מסרבת להידקר פעם נוספת. אני קופצת מן הכורסה, דרוכה, מחבקת אותה ברוך ומבטיחה: "דקירה קטנה ואת חוזרת לישון, אהובה שלי".

הילדה אינה מתרצה ומתחילה לבכות. תחילה בקול חלש ומהוסס, המתחזק אט אט, מרגע לרגע, עד שהוא הופך לצווחות עזות, כמו של חיה פצועה. אני מחבקת אותה, מנסה לדבר על ליבה. ללא הועיל. יוליה מושכת את ידה בכוח ומבצעת את הבדיקה. הילה, המומה, משתתקת - והאחות מלטפת אותה בעדינות: "נכון שלא היה נורא"?.

כעבור מספר דקות האחות חוזרת עם זריקת האינסולין. זריקה שנייה לערב הזה. את הזריקה הראשונה קיבלה שעות ספורות קודם, בחדר המיון, מיד לאחר שבדיקות הדם והשתן שבוצעו העידו על רמות גבוהות מאוד של סוכר. 690, ליתר דיוק. שעתיים לאחר שהזריק לה האח, אשר ריח כבד של סיגריות נדף מגופו, נבדקו שוב ערכי הסוכר שלה, ונמדדה רמה של 350. באותו הרגע, נמסרה האבחנה. זה לא משתמע לשתי פנים. זו לא חריגה קטנה - והגוף מגיב לאינסולין.

גם הפעם מתחילה הילה לצרוח למראה האחות והזריקה. היא מתנגדת וצועקת. היא חזקה ונחרצת ומפתיעה בכוח הרב שגופה השדוף יכול להכיל. ניסיונות הרגעה ושכנוע לא מועילים גם הפעם, ויוליה אוחזת בזרועה, מנגבת באלכוהול ומזריקה לה.

הילה נרגעת. אני מתקשה להכיל את עוצמות הכאב של הקטנה ופורצת בבכי שקט ועצור. הבכי בלתי נשמע. האחות יוצאת בצעדיה הדמומים מן החדר. הקטנה לוגמת מעט מים שאני מגישה לה ושוכבת חזרה על מיטת הברזל המנוכרת באפיסת כוחות. היא מצליחה להירדם תוך דקות לא רבות.

חשה מותשת, אך יודעת בוודאות שאין לי סיכוי לישון הלילה. מחכה לבוקר, למרות שלא יביא עמו בשורות מרנינות, אבל אולי האור ותנועה של אנשים יפוגגו קמעה את המועקה הכבדה היושבת לי בבית החזה. מסתכלת סביב על החדר ונזכרת בכתבה ששידרו לא מזמן בחדשות שישי, בה דיווחו כי הווילונות הם החפץ המזוהם ביותר בבתי חולים.

לבסוף אני קמה מהספה המרופטת, נעמדת על רגליי ומיד חשה בסחרחורת קשה המאיימת עלי שאפול. אני יוצאת להסתובב במסדרון המחלקה. ברקע קולות מוניטור מצפצף, תינוקות בוכים, אמא אחת משוחחת בטלפון בקול רם העומד בסתירה מוחלטת לשקט הקיים בתוך החדר של הילה.

הדמעות זולגות מעיניי בחוסר שליטה. כל גופי מאיים לקרוס ואני שוב רוצה רק לצרוח: "זה לא הוגן!".

הלמות ראשי מתחילות להירגע, אך הכאב עדיין טורדני וחזק. הכאב לא יעזוב אותי בשלושת הימים הקרובים, עד יום ראשון, בו תיפתח מרפאת הסוכרת.

דומה שהלילה הזה לא יסתיים לעולם.

אור ראשון עולה בחוץ. החושך האפל שניבט מבעד לתריס הוונציאני, מתחלף בגוון כחול ועמו הבשורה שהבוקר עוד מעט מגיע.

הילה פוקחת את עיניה, מבטה קודר ומבולבל. ואני יודעת, שמעכשיו היא תמיד תצטרך לחשוב קצת יותר על הדברים ולהיות יותר עצמאית, לתכנן את ארוחותיה, לדעת להזריק לעצמה ולדעת מה לעשות כשהיא בהיפוגליקמיה. ואני יודעת שהלילה הארוך הזה, הוא רק הלילה הראשון, מני רבים שעוד יבואו.

אילנית חזקיה היא אמא לילדה המתמודדת עם סוכרת נעורים

לפרטים ומידע נוסף ניתן לפנות לאגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) בישראל

בואו לדבר על זה בפורום סוכרת נעורים (סוג 1) טיפול והתמודדות.