ילדים והורות: מאבדים את העשתונות

אם נהיה לרגע כנים, כולנו היינו שם. מי לא איבד לעיתים שליטה על הילד? והילד, מה הוא כבר עשה? קצת קשקש על הקירות? והנה כבר ניגר מעיניו ים הדמעות ודמעה אחת גדולה נעצרה על לחיו. באותו רגע אנחנו חשים שלו רק היה ניתן להחזיר את הדקות לאחור, היינו עושים הכל אחרת. אנחנו כל כך רוצים למחות את הדמעה, לחבק, להגיד: סליחה,טעינו.

אם נביט על עצמנו מבחוץ כשאנו מאבדים שליטה, לא נאהב את התמונה שרואות עינינו. מיהו הזר המבהיל הזה? למה הוא כועס כל כך? מהיכן נובע מעיין התוקפנות הזה?

"צריך להבין", אומרת ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית בחוג למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, "כאשר הורה מתפרץ, הוא מעביר את דפוס ההתנהגות הזה לילד שלו. הילד ילמד שמדובר בדפוס לגיטימי, ואם ההורה נוהג כך, למה שהוא ינהג אחרת?".

אורית מילשטיין, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים במכון אדלר, מרגיעה: "כולנו מתפרצים מדי פעם. השאלה היא כיצד לנהוג אחרי. הדבר הנכון לעשות הוא להסביר לילד: 'אני מאוד כועס ואני צריך להירגע'. ילדים מבינים בעיקר את הטון. כשאנחנו ברורים, הדברים ברורים גם לילד. הבעיה נוצרת כאשר אנו מהססים. אם הדבר מתאפשר, כדאי שההורה הנסער ילך למקום אחר לכמה דקות על מנת להירגע וכדי לחזור בכוחות חדשים. לאחר שנרגענו אפשר להסביר לילד: 'באמת כעסתי על ההתנהגות הלא רצויה. אני מתנצל על כך שצרחתי'".

חיה גונדה, יועצת למנחי קבוצות הורים במכון אדלר, מחדדת את הנקודה: "יש מקום להתנצל אפילו בפני ילד הכי קטן", היא מדגישה, "אבל לצעוק ולהתנצל כהרגל, זאת לא דרך. זה עובד רק כשזה קורה פעם ביובל. צריך להבין שילד לא ייכנס לטראומה אם תרימו קצת את הקול, אבל אם מדובר במנהג קבוע, זה יפסיק לעשות עליו רושם. אם אצעק על כל דבר, כאשר אצרח כשהילד מתפרץ לכביש הוא לא יבין את חומרת מעשהו. המקרים של הרמת קול צריכים להישמר לסיטואציות ממש יוצאות דופן. צעקות פוגעות בתקשורת עם הילד וגם מחלישות אותו. כעס אינו מהווה תחליף לתקשורת. ברגעים של כעס כל אחד נכנס למצב של הגנה עצמית ואיננו מקשיב לשני. יש קצר בתקשורת".

התגובה המיידית להתפרצות כעס היא שטף של ייסורי מצפון מצד ההורה. "אין שום צורך בייסורי מצפון ולא ברגשות אשם", טוענת מילשטיין. "הם רק מולידים את הנטייה לפצות את הילד. אם הדבר קורה באופן חד פעמי - לא קרה דבר. אבל אם אנחנו חשים רגשות אשם לאורך זמן ואלו מובילים אותנו לפיצוי, הילד לומד שכדאי לו להרגיז אותנו, כי אחר כך יש לו רווחים עצומים. ייסורי מצפון הם מיותרים ולא יעילים. הם אינם יעילים משום שהתחושה של אדם מאוד מצפוני, נקי וטוהר, עלולה לתת לי לגיטימציה לחזור על המעשה. במקום לייסר את עצמנו, יש טעם להיות יעילים - להכיר בכך שההתנהגות שלי לא נעימה, ולכן אני צריך למצוא דרכים להתמודד עם הדברים אחרת. בנוסף, ייסורי מצפון שוקעים עמוק פנימה והופכים למשא כבד שמכביד מאוד על ההורה ועלולים לפעול באופן תת הכרתי נגד הילד, כיוון שבגללו יש לי את רגשות האשם".

^^כיצד הורה יכול להדיר רגליו משדה המוקשים הרווי הזה?^^

"אני תמיד מציעה לספור עד עשר וללמוד להתאפק עם התגובות", אומרת גונדה. "שיטה נוספת, שאמנם לא ניתן להפעיל עם תינוקות קטנים, אלא אם יש עוד מישהו בבית, היא להכריז בקולי קולות: 'היום היה לי יום נוראי, תתפסו ממני מרחק, תנו לי לנוח חצי שעה ואז אירגע'. עדיף לקחת פסק זמן ולא להיכנס לקונפליקטים. ניתן ורצוי ללמד גם את שאר בני המשפחה לנהוג כך".

את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא במגזין אפריל של "הורים וילדים".

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים ובפורום טיפול משפחתי וזוגי.