הפרעות תקשורת: תיאוריית הקשר
תינוק שפותרים את מצוקותיו, יפתח קשרים חברתיים בריאים. אך מה לגבי תינוקות שאינם מקבלים מענה? מתירים את הפלונטר
כאשר התינוק רעב והעולם נראה לו כמקום מכאיב ומסוכן, הוא בוכה וקורא לעזרה. כאשר הוא קורא לעזרה ומישהו מגיע, אוסף אותו אל חיקו ומאכיל אותו, הוא חש מוגן ובטוח: מישהו שמע את קריאתו ונענה לצרכיו. הפירוש שלו למצב הוא שיש לו ערך, משום שהצליח להסביר את מצוקתו.
אך המצב יכול להיות אחר: התינוק קורא לעזרה ואיש אינו נענה לקריאתו. או שמישהו אמנם מגיע לעזרה, אך אינו מבין שהבכי פירושו רעב. הצורך של התינוק נותר לא מסופק, והעולם נשאר מפחיד ומסוכן כשהיה. הפירוש התינוקי למצב חוסר האונים הוא תחושה של חוסר ערך.
את דפוסי הקשר הזה עם הדמות המטפלת יאמץ הפעוט בכל מערכת יחסים שייצור מעתה ואילך. כאשר צרכיו נענים באופן מספק, הוא יגדל לחשוב שאנשים בחייו יכולים להיות מגיבים ורגישים. הוא יתפוס את עצמו כבעל ערך ומשום כך ראוי לאהבה. לעומת זאת, אם למד מתוך האינטראקציה הראשונית שצרכיו אינם נענים או לא מובנים, הוא יגדל לחשוב שאנשים עלולים להיות דוחים ולא עקביים. הוא יתפוס את עצמו כחסר ערך, ומשום כך כבלתי ראוי לאהבה.
חוקרים הגדירו שלושה דפוסי התקשרות אופייניים: בטוח, נמנע ואמביוולנטי. סוגי התקשרות אלה הוגדרו על סמך סוגי התגובות שתינוקות הראו בחדר הניסוי. בתחילת הניסוי שיחקו אם ותינוקה יחד בחדר ניסוי, שהוא סביבה זרה עבור התינוק. לאחר משחק קצר יצאה האם מן החדר. עבור התינוק זהו מצב מעורר חרדה, משום שהוא מצוי לבדו בסביבה לא מוכרת. כעבור מספר דקות נכנסה האם שוב לחדר.
על פי הממצאים, תינוקות בעלי דפוס התקשרות בטוח הם בעלי ציפיות חיוביות לגבי זמינותה של האם. הם מגיבים במחאה בעת הפרידה ממנה ומוצאים נחמה בקרבתה במפגש המחודש.
תינוקות בעלי דפוס התקשרות שאינו בטוח, נוהגים באחד משני אופנים אפשריים: ישנם שמתעלמים מן האם כאשר היא חוזרת והפגישה המחודשת עמה וקרבתה אינם מהווים עבורם מקור לנחמה. זהו דפוס התקשרות נמנע. ישנם תינוקות שממהרים אל האם, נאחזים בה ומחפשים את קרבתה, אך אינם מתנחמים בה. אלה הם בעלי דפוס התקשרות אמביוולנטי.
תינוקות בעלי דפוס התקשרות נמנע, תופסים את האם כפחות זמינה ומתרחקים ממנה לאחר הפרידה. במקום לחפש קירבה וביטחון, הם ינסו להתמודד עם גורמי הלחץ בעצמם, או לא להתייחס אליהם כלל. מאחר שלמדו כי הדמות האמונה על הטיפול בהם אינה מקור לתמיכה, ברוב המקרים הם יפתחו רמות גבוהות של עצמאות וחוסר אמון כלפי אחרים. 
שלושת דפוסי ההתקשרות בינקות מקבילים לדפוסי ההתקשרות בבגרות. אנשים המאופיינים בדפוס התקשרות בטוח, חשים בנוח ביחסי תלות הדדית. הם מתקרבים בקלות יחסית לאחרים ואינם מאוד מוטרדים מדחייה או קרבת יתר. הם נותנים אמון באחר ומחפשים קשרים שבהם הם מוערכים וחשים אהובים. בכל התקשרות משמעותית הם משחזרים את הקשר הראשוני שלהם עם דמות ההתקשרות שהיה קשר מספק ותומך.
לעומת זאת, אנשים המאופיינים בדפוס התקשרות נמנע, חווים חוסר ביטחון בכוונות הטובות של האחר. הם התרגלו שקשרים קרובים אינם מסוגלים לספק את צורכיהם הרגשיים, ולכן מעדיפים מרחק פיזי ורגשי גם במערכות יחסים קרובות. הם נרתעים מלהישען על אחרים כאשר הם נקלעים למצבי מצוקה או צורך. את המסקנה כי אחרים אינם יכולים להוות מקור נחמה למצוקתם הם הקישו מן הקשר הראשוני והבלתי מספק שחוו עם הדמות המטפלת שפגשו בינקותם.
אנשים המאופיינים בדפוס החרד-אמביוולנטי חווים חוסר ביטחון בתגובות האחר. הם מבטאים תשוקה עזה לקירבה ולקשרים בעלי מאפיינים סימביוטיים, אך במקביל חווים פחד מנטישה. ממש כמו הפעוט הנאחז באמו בחדר הניסוי אך לא מסוגל להתנחם בקרבתה, הם חווים רגשות מנוגדים כלפי האחר. לבעלי דפוס זה ערך עצמי נמוך והערכה גבוהה אל מי שיש לו פוטנציאל לשמש כמכשיר לווסת אותם מבחינה רגשית.
כיצד נוכל להבטיח התקשרות בטוחה עם ילדינו?לדעתו של שמוליק סגל-קינר, עובד סוציאלי קליני ממרפאת תלם, השאלה איך לפתח דפוס התקשרות בטוח היא מורכבת, ואין דרך מודעת להשפיע עליה.
"הדרך של כל הורה להתמודד עם אתגר ההורות היא לשאול את עצמו שאלות, לחשוב על התגובות שלו למצבים שהילד מעמיד אותו בפניהם, ועל התוצאות של התגובות האלה כבמעגל משוב", הוא מסביר.
"נניח שהילד כבר בן שנתיים והוא רוצה 'רק על הידיים'. הוא בוכה וצועק כדי להשיג את מבוקשו. האם להיענות לו כדי להבטיח דפוס התקשרות בטוח? בעבר, כשהיה תינוק בן חצי שנה, הצורך להיות על הידיים היה צורך התפתחותי ככל הנראה, ונענינו לו באופן תכוף. כך הוא נרגע וחש ביטחון והתנהגותנו זו תאמה את צורכי התפתחותו.
"כעת, משבגר והגיע לגיל שנתיים, הוא צריך ללמוד להרגיע את עצמו באמצעים אחרים, פחות תלותיים בהוריו. דווקא עכשיו כניעה לדרישותיו עלולה לגרום לו לסגל דפוס התנהגות לא מתאים לשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא.
"בפיתוח דפוס התקשרות בטוח, הדגש הוא לא על ההיענות לבכי, אלא על ההיענות לצורך. ילד בן שנתיים שמבקש מקלט על ידיהם של הוריו, היה רוצה לומר בעצם: אני זקוק לנחמה ואיני יודע כיצד להשיגה בכוחות עצמי. הצורך שמבקש מענה הוא הצורך ללמוד להירגע לבד".
^^אם כך, איך נוכל לדעת מה תהיה התגובה הטובה ביותר לצורכיהם של ילדינו? איך נדע מה הם מבקשים מאיתנו גם כאשר הם אינם יודעים כיצד לנסח את הבקשה?^^
"אין פתרון אחיד או כלל חד משמעי שיכול להדריך אותנו כהורים להתמודדות נאותה עם הצרכים המשתנים של ילדינו. אבל למעשה, גם בינקותו המוקדמת של ילדנו עמדנו בפני אותה בעיה נבוכים מול בכיו, תחילה מבלי להבין מה מצוקתו. איש לא הסביר לנו מה פירוש הבכי. למדנו זאת מתוך ניסוי וטעייה והמון אהבה והקשבה. רק לאחר זמן מה של היכרות עם ילדנו למדנו להבחין בין בכי של עייפות, בכי של רעב ובכי של שעמום. את הידע הזה השגנו תוך התבוננות והקשבה לשינוי העדין בבכי.
"באותה צורה עלינו להקשיב ולהתבונן לעומקם של צרכיו האמיתיים של ילדנו ולהקשיב היטב לצורך שעומד מאחורי כל דרישה. לפעמים ילד בוכה אינו מבקש נחמה. הוא מבקש שיסמנו לו את הגבולות. לפעמים הוא מתעקש כדי ללמוד על משא ומתן או על גבולות העצמי שלו. לא תמיד בכי הוא הזמנה לוויתור או ציות לרצונות. רק מתוך התבוננות עצמית וניסיון קשוב לפענח את התגובה של הילד, ניתן ללמוד על בקשותיו האמיתיות וצרכיו.
"יצירת דפוס התקשרות בטוח היא עבודה אינטימית, כמו בעבודה שדורש כל קשר קרוב אחר. זהו תהליך ההדדי בין הורה לילדו שבו הילד מבקש ונזקק, וההורה מנתב את התגובה בהתאם להזדקקות".
מתוך: מגזין הורים וילדים, גיליון 233.
בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.
