חרדת נטישה: "לא זזים מאמא"

אתם עומדים בפתח הדלת מוכנים ליציאה לסרט, לעבודה או סתם לשעה לסופרמרקט. הבייביסיטר כבר התאקלם, וכך נראה שגם ילדכם החייכן. לפתע מבחין העולל כי עוד דקה והדלת תיסגר מאחוריכם ותלכו בלעדיו ומתחילה מיד "מהומת עולם", שמצורפים אליה בכי קורע לב ודחייה מוחלטת של הבייביסיטר שעד לפני רגע התקבל בשמחה. אם הסיפור הזה מוכר לכם, כנראה הילד שלכם נמצא במה שנהוג לקרוא "גיל הדבק", או במילים מקצועיות יותר - חרדת נטישה.

"חרדת נטישה" הינה שלב התפתחותי תקין בהתפתחות הקוגניטיבית של התינוק המופיע בסביבות גיל 7-8 חודשים. זהו פחד ראשוני ובסיסי שהתינוק חווה בשלב שרמת ההבנה שלו עדיין נמוכה לגבי הסביבה. הוא רק מתחיל להבין מיהן הדמויות הקבועות והמשמעותיות בחייו. לחרדת הנטישה מספר שלבי התפתחות, ביניהם שלב המתחיל אחרי גיל שנה, ונמשך עד גיל שנתיים בערך, וניתן לקרוא לו בשפה לא מקצועית, "גיל הדבק". ההתמודדות עם שלב זה, כמו גם עם שלבים אחרים של "חרדת הנטישה" דורשת היערכות הדרגתית של ההורים שתיצור תחושת ביטחון ויציבות אצל הילד.

בהגיעו לגיל שנה עסוק התינוק בלגלות ולחקור את העולם. הוא פעיל, סקרן ונוטה לנגוע בכל דבר, למשש, להסתכל, להריח ולטעום. קצת לפני כן, בגיל תשעה חודשים לערך, מתפתח הרעיון של "קביעות אובייקט", כלומר ההבנה לנוכחות מתמדת של אדם או גורם כלשהו בחיי הפעוט. סביב גיל שנה הדבר הופך למשמעותי עוד יותר, כאשר הילד מבין שאמא יש רק אחת (וגם אבא) וכששניהם לא נמצאים לצידו, היעדרם יוצר חסר שהילד חש בו באופן משמעותי. בגיל זה ההורים מסמלים לילד את כל מה שאהוב ומוכר - ההורה מהווה "בסיס בטוח", שנוכחותו מאפשרת לילד את החופשיות לחקור את העולם סביבו.

ברגע שההורה נעלם, ה"בסיס הבטוח" נעלם יחד איתו. הבעיה היא שבגיל זה מושג הזמן אצל הפעוט עדיין לא מגובש ולכן זמן של חמש דקות או זמן של שעה הם היינו הך. מכאן גם מתחיל החיפוש שלו אחר ההורים - במילים או בתנועות (כי בגיל הזה זה כבר אפשרי), ואם הוא לא מצליח למצוא את ה"בסיס הבטוח" שלו, נוצרת החרדה, הדמעות והלחץ של הילד. חשוב להבין שמדובר בתחילתה של הדרך לנפרדות ולעצמאות של הילד מההורים ושמדובר בשלב התפתחותי תקין לחלוטין, שאף מצביע על קשר בטוח עם ההורים, התפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה, והתחלתה של הבנה חברתית.

^^מכינים את הילד לאפשרות שאבא/אמא עומדים ללכת^^

משפטים כגון: "עכשיו אבא הולך, אבל אמא נשארת איתך", או "אבא ואמא הולכים עוד מעט, אבל תראה איזה כיף, סבתא באה לשחק איתך". חשוב מאוד שלא "לברוח" ברגע שהבייביסיטר התורן מגיע, אלא לתת לילד זמן התארגנות והבנה לכך שיש איתו מישהו ושהכול בסדר. בכל מקרה, מומלץ לבצע פרידות ענייניות וקצרות, ולא לוותר על היציאה כי הילד בוכה.

^^לא משאירים את הילד לבד עם אנשים שאיננו מכיר^^

חשוב לאפשר לילד התאקלמות והסתגלות לאדם חדש בסביבתו. לפעמים, גם כשמדובר באדם מוכר יחסית, עדיין כדאי לתת לכך גושפנקא מילולית מרגיעה. הימנעו לנסות ולהכריח את הילד לתקשר או להיות עם אדם מסוים, לפני שיהיה מוכן לכך.

^^לנסות ולתת לילד שליטה מסוימת בסיטואציה^^

משפטים כגון: "אתה רוצה לבוא ולסגור את הדלת אחרינו?", או "אולי תבוא לנופף לאמא שלום מהחלון?" יכולים לתת לילד תחושה שהוא חלק ממצב שנבנה יחד איתו ולחזק את בטחונו.

^^תנו לגיטימציה לרגשות של הילד, גם אם מדובר בבכי מתמשך^^

לא פשוט לשמוע ילד בוכה כשעוזבים את הבית, אבל חשוב להבין שזו הדרך שלו להביע את רגשותיו. אל תתעלמו, אבל גם אל תשנו תוכניות. נסו להסביר לילד לאן אתם הולכים, מתי תחזרו וכו'.

^^השתמשו בחיזוקים חיוביים^^

תנו לילד מחמאות קלות אם הוא נשאר לבד, אפילו אם בסך הכול הלכתם לשירותים לחמש דקות. חיזוק חיובי יכול להיות מילולי ("כל הכבוד") או תשורה קטנה ומשמעותית לילד כמו עוגייה, מדבקה וכו'.

^^תרשו לילד להיות "דבק"^^

באופן די פרדוקסאלי הדרך הטובה ביותר לעזור לילד ב"תקופת הדבק" היא פשוט לאפשר לו להיות צמוד אלינו. היעיל ביותר הוא ליזום מצבים בהם ההורים מרימים את הילד "על הידיים" עוד לפני שביקש, מזמינים אותו לפעילויות שונות ביוזמתם וכיוצא בזה. פעולות אלו יבהירו לו באופן חד משמעי - "אנחנו כאן איתך" ויצרו את הביטחון לו הוא זקוק.

עדי שטראוס היא פסיכולוגית התפתחותית במכון להתפתחות הילד של המרכז הרפואי הלל יפה.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.