מצוינות בספורט: אימון מוחי
כושר גופני ושליטה בכדור לא הופכים כדורסלן לספורטאי מצטיין. תפקוד מעולה במשחק תלוי באימון המוח ובשיפור היכולת המנטלית
שחקני כדורסל ומאמנים נוהגים לומר כי כישרון אי אפשר ללמד; או שיש או שאין לשחקן כישרון. זה נכון, אבל שחקנים מוכשרים רבים לא מממשים את הפוטנציאל שלהם. לעיתים קרובות אנו רואים איך שחקנים מוכשרים הולכים לאיבוד. כדי לממש את הפוטנציאל השחקנים צריכים להיות בעלי כישורים נוספים ברמה גבוהה. כישורים אלה, שיפורטו בהמשך, להבדיל מכישרון, בהחלט ניתנים ללמידה, לאימון ולשיפור. 
מלבד כושר גופני, אתלטיות, שליטה בכדור, קליעה וכו', שחקן כדורסל זקוק גם לכישורי קשב וריכוז גבוהים, קואורדינציה טובה, יכולת עיבוד מידע מהיר - ואת היכולת לעשות כל זאת תחת לחץ, או במקרים אחרים, לעשות זאת ללא כל לחץ. כולנו מכירים את השחקנים שמופיעים רק כשכל המשחק תלוי בהם, אז הם מתעוררים ומתחילים לשחק טוב. אלה שחקנים שרמת העוררות שלהם מגיעה למצב אופטימלי ומאפשרת להם ביצועים טובים רק בזמן לחץ. זה טוב, אבל לא מספיק. לעומתם, ישנם שחקנים ש"נעלמים" במשחקים גדולים או תחת לחץ. רמת התפקוד של שני סוגי השחקנים הללו תלויה יותר מדי בגירויים חיצוניים. בשני המקרים התוצאה היא חוסר יציבות של השחקן. היציבות של השחקן קריטית, כיוון שהיא מרכיב עיקרי בבניית חוסנו המנטלי של השחקן.
כישורי קשב וריכוז, תכנון, עיבוד מידע מהיר וכישורים קוגניטיביים אחרים הם חלק מהמרכיבים הנוספים שיוצרים חוסן מנטלי. אימון של המערכות הקוגניטיביות בשילוב עם עבודה תנועתית-חושית המותאמת לספורטאי בקפידה, יכול להקטין למינימום את מידת התלות של השחקן בגירויים חיצוניים ולאפשר לו ויסות ושליטה עצמית גבוהים יותר. זכרו את משפטו של אלוף הרוגבי פיל גלנוויל: "תמיד קל להיות ממוקד ולעמוד באתגר כשאתה עומד להפסיד. אבל, האומנות האמיתית של המקצוענים מקורה ביכולת לתפקד היטב שוב ושוב כשמצפים ממך להצליח - זהו ייחודם של האלופים האמיתיים".
ישנם שחקנים שקולעים מצוין, שולטים בכדור ומוסרים היטב. אבל, כשהם צריכים לעשות כל זאת ביחד וגם לחשוב ביצירתיות, הם נכשלים בביצוע. במקרים מסוימים הכשל בביצוע נובע מכך שהם אינם מסוגלים לתאם בין כל האזורים שעובדים במוח בו זמנית, לאורך זמן או תחת לחץ. את הסנכרון הזה בין האזורים ניתן לאמן. לפי רייטי, נוירו פסיכיאטר מאוניברסיטת הרווארד, ככל שמרבים להתאמן במיומנויות גבוהות יותר שכאלה (תכנון, ארגון, קבלת החלטות), כך הן נעשות אוטומטיות יותר.
כמו כן, רייטי טען כי תרגול חלק אחד של המוח מועיל גם לחלקו האחר, וכך משתפרות בו זמנית מיומנויות שונות. הוא מסביר את הגישה הזו על ידי כך שתרגול יכולות שונות, כגון יכולת מרחבית, שפה, זיכרון, חשיבת רצף ועוד, מפעיל חלקים שונים של אותן מערכות במוח. לכן, הפעלת מערכת מוחית מסוימת בעקבות תרגול במיומנות אחת, תביא גם לשיפור מיומנויות אחרות.
לדוגמה: כששחקן כדורסל הולך בתבנית הדורשת קואורדינציה, מיקוד של קשב ויזואלי, קשב שמיעתי וריכוז, ובו בזמן הוא מתמסר בכדור ו"מפרק" תרגיל לרצף שלבים מאורגנים וממוספרים בסדר עולה, הוא בעצם מתרגל חשיבת רצף, תכנון, זיכרון ויזואלי והתמצאות במרחב, תוך כדי עבודה תנועתית-חושית הדורשת קואורדינציה ותיאום בין אזורים רבים במוח. שילוב הפעולות דורש יכולות קשב וריכוז גבוהות. השחקן בעצם מאמן את תפקודי המוח הגבוהים ומתרגל את המערכות הנוירולוגיות ואת אופן פעולתן בדומה לאופן פעולתן בזמן משחק.
העיקרון הוא שאם יודעים איך המערכות הנוירו-קוגניטיביות עובדות, אפשר בהחלט לאמן אותן ובדרך זו לשפר את כישורי השחקן.
תחושת אוריינטציה היא התחושה של אדם כאשר הוא מזהה את מקומו ביחס למרחב סביבו מבחינת הראייה, השמיעה והחישה.
כשמדברים על אוריינטציה טובה, מדברים בדרך כלל על התמצאות במרחב. לשם המחשה: דמיינו את עצמכם נוסעים בנתיבי איילון למקום שאינכם מכירים. ודאי תהיו דרוכים וערניים יותר לסביבה. אולי תעדיפו לסגור את הרדיו. פניתם ימינה, עליתם למחלף ומיד הבנתם כי זה אינו המחלף הנכון. סביר להניח שתחושו כי קצב פעימות הלב עלה מעט, יובש בשפתיים, הנשימה תיעשה שטוחה וקצרה ואם תביטו במראה תראו את המבט חסר הצלילות בעיניכם. אתם ממשיכים לנסוע ולפתע מגלים מרחוק, אבל בבירור, את מגדל כל-בו שלום המוכר לכם. התגובה הראשונית תהיה האטה בדפיקות הלב, נשימה משוחררת יותר ומבט ממוקד בעיניים, כי כעת, למרות שאינכם במקום שבו הייתם אמורים להיות, קיבלתם עוגן במרחב שעזר לכם להבין לאיזה כיוון אתם צריכים לפנות. בניין כל-בו שלום הוא נקודת האוריינטציה שלכם במרחב, או במילים אחרות: העוגן שהחזיר לכם את יכולת ההתמצאות במרחב.
היכולת לשמור על אוריינטציה היא יכולת משמעותית מאוד לשחקן כדורסל, הן בזמן תנועה ללא כדור והן בזמן התמקמות לקליעה או לריבאונד. עייפות, לחץ או התרגשות יכולים במהלך משחק לפגוע בתחושת האוריינטציה של שחקנים ולהתבטא ביובש בשפתיים, תחושת אי שקט פנימית ובעיניים מצועפות וקטנות יותר, בדיוק כמו הנהג שטעה בנתיבי איילון. במקרה זה השחקן יראה מבולבל ולא ממוקד. הוא איבד את נקודת הראות המסוימת שהייתה לו על העולם החיצוני. כשמאמן מזהה מצב זה אצל שחקן, עליו לתת לו מנוחה קצרה בתקווה שהשחקן יחזור לעצמו.
לעיתים, הוצאתו של השחקן למנוחה מעצימה את תחושת הלחץ והתסכול ומחזקת את המצב שבו הוא נתון. לכן, עדיף למאמן ולשחקן לצאת ולבצע פעולה ספציפית שתחזיר לשחקן את תחושת האוריינטציה. על המאמן לכוון את המודעות של השחקן למצבו, ולספק לו פתרון בצורת עוגן מחודש להתמצאות במרחב המשחק. ניתן לעגן את האוריינטציה באמצעות תרגילים פיזיים-מוטורים, באמצעות תרגול הדמיה, על ידי דיבור עצמי, ועוד. חשוב להבין שהיכולת של שחקן להיות מודע לעצמו ולספק לעצמו את הפתרון המיידי מחזקת את חוסנו המנטלי ואת תחושת השליטה העצמית שלו.
לעיתים קרובות שחקנים ומאמנים רוצים לשנות הרגל רע של השחקן ולא תמיד מצליחים. ניסיונות כושלים של שינוי מוכיחים לכאורה כי השחקן מתנגד, והמאמן יכול לראות בכך כשל מוטיבציוני של השחקן. ראשית, זה טבעו של הרגל - קשה מאוד לשנות אותו והוא מביא את השחקן והמאמן לחזרה על תבנית מוכרת. שנית, אם מבינים את המושג מוטיבציה, מבינים גם שהמוטיבציה היא שמאפשרת לאדם לעשות את מה שהוא מסוגל לעשות ואין בכוחה לאפשר לו לעשות דבר שהוא מחוץ לטווח היכולות שלו. מוטיבציה גבוהה ככל שתהא לא תאפשר לשחקן עם קשיי קשב לשמור על ריכוז לאורך כל המשחק.
ברוב המקרים לשחקן יש מוטיבציה לעשות שינוי, אבל אין לו יכולת. במילים אחרות: "זה לא שהוא לא רוצה, הוא לא יכול!" אצל שחקן שהקשב שלו נפגע אחרי עשר דקות של מאמץ פיזי ומנטלי, יופיעו ה"הרגלים הרעים" בשלב הזה של המשחק. זהו מצב נוירולוגי שלא נתון להשפעה ישירה של המוטיבציה. במקרה כזה המוטיבציה להמשיך ולשחק (והניסיון להתרכז) רק מחמירה את המצב, שכן המשך המשחק רק מוריד את מידת הריכוז והקשב עוד יותר. המפתח לשינוי הוא בשיפור יכולות הקשב והריכוז הראשוניות והארכת טווח הקשב באימונים ממוקדים. רק אז, כשיש לשחקן בסיס נוירולוגי המאפשר לו גמישות של תפקודי הקשב והריכוז, תהיה לו גם הגמישות התפקודית שתאפשר לו לשנות את ה"הרגל הרע". בשלב זה תהיה השפעה אפקטיבית ביותר למודעות ולהכוונה על ידי מאמן או פסיכולוג ספורט. שאלת המוטיבציה של השחקן תיעלם.
דוגמה נוספת: שחקן עושה טעות. המשחק נמשך. השחקן נמצא במגרש אבל המחשבות שלו נתקעות בשחזור הטעות שלו. הוא אינו מסוגל להתנתק מהמחשבות, לא מפני שאינו רוצה, אלא משום שישנו מעגל חשמלי במוח שלא מפסיק לפעול. בזמן הזה האנרגיה החשמלית שמוח השחקן מפיק מגרה את המחשבות החוזרות ונשנות, הוא אינו מרוכז במשחק ועושה עוד טעות ועוד טעות. הוא נכנס למצב של חוסר אוריינטציה, שנובע מחוסר ויסות עצמי אפקטיבי. רמת התסכול, הן של השחקן והן של המאמן, גבוהה. האם נכון לטעון שלשחקן אין מוטיבציה לחזור למשחק ולהמשיך אחרי הטעות הראשונה? האם זה לא קורה גם לשחקנים מוכשרים מאוד? האם זה לא קורה גם לשחקנים שיש להם מוטיבציה חזקה לעזור לקבוצה להצליח? במקרים כאלה לא הכישרון ולא המוטיבציה יעזרו, אלא רמת מודעות עצמית גבוהה וכישורי ויסות וקשב אישיים מפותחים. היכולת של השחקן לחזור לעצמו (במונחים שלנו: לחזור לאוריינטציה) ולנתק את המעגל החשמלי הטורדני במוחו - היא שתאפשר לשחקן להמשיך ולשחק.
הדרכים לרכישת מודעות ושליטה עצמית רבות ומגוונות. ניתן ללמוד אותן ולשפר את רמת הביצוע על ידי אימון חוזר ונשנה. נחוצה מודעות גבוהה יותר להתפתחויות בתחום, שתוכל להוביל לשינוי סדרי חשיבות בתפיסת האימון המקצועי. הפעם לשם שינוי, לא מדובר בהשקעות כספיות גבוהות של תשתיות, אלא בשאיפה אמיתית למצוינות ובפתיחות מצד השחקנים והמאמנים.
רוני כהן הוא מפתח "תכנית רביב למצוינות בספורט".
למאמר נוסף של רוני כהן שפורסם באתר דוקטורס - לחצו כאן.
בואו לדבר על זה בפורום קשב וזיכרון בקרב מבוגרים ומתבגרים.
