מעקב כושר אחרי שלושים שנה

רקע
היכולת האירובית פוחתת עם הגיל.
עד כמה ניתן להפוך את ההידרדרות עדין לא ברור.
במחקר מעקב של שלושים שנה נבדקו התאמות שריר הלב למשטר אימונים בקרב חמישה גברים בגיל העמידה, שאומנו ב 1966, ועברו הערכה לגבי מידת ההידרדרות האירובית, עד כמה היא קשורה להזדקנות, ולהבין כיצד פועלים המנגנונים המעורבים.

שיטת המחקר והתוצאות
התגובה של שריר הלב לפעילות בדרגת מאמץ תת-מקסימלית ומקסימלית הוערכו לפני ואחרי תקופת אימוני סיבולת בת שישה חודשים.
בממוצע, VO2max עלה ב 14% (לעומת 2.9 מול 3.3 L/דקה), והגיע לרמה שנצפתה בהערכות הבסיס שלושים שנה קודם לכן.
כמו כן, VO2max עלה ב 16% כשיוחס למסת הגוף (31 כנגד 36 mL/kg), או מסה ללא שומן (44 מול 51 mL/kg מסה ללא שומן לדקה).
קצב הלב המקסימלי ירד (181 לעומת 171 פעימות לדקה) ונפח הנשימה גדל. קצב הלב בפעילות תת מקסימלית ירד גם הוא. AVDO2 מקסימלי עלה ב 10%, ומסביר את השיפור בכוח האירובי שמתקשר לאימון.

מסקנות
מאה אחוזים מההידרדרות הכרוכה בהזדקנות בקרב חמשת הנבדקים הופסקה לאחר שישה חודשי אימון סיבולת. ואולם אף אחד מהנבדקים לא הגיע ל VO2 מקסימלי אליו הגיע שלושים שנה קודם לכן, למרות עומס אימונים דומה. הכוח האירובי המשופר לאחר האימון היה בעיקר תוצאה של הסתגלות פריפרלית, ללא השפעה מיידית על הוצאת החמצן.