פציעות ספורט: שאלת אחריות המורים, המאמנים והמדריכים

פרוסם במקור באתר מכון וינגייט

סוגיית האחריות כלפי הנפגעים במהלך פעילות ספורט, וביתר פירוט - השאלה "מי אחראי - בעל מתקן הספורט (לדוגמה: עירייה), המחזיק במתקן, המאמן, אגודת הספורט (מתוקף היותה אגודת האם), מארגן התחרות או הספורטאי" - מתעוררת מפעם לפעם בעקבות מקרי פציעה. תשובתנו לשאלה זו היא כי האחריות מוטלת על כל אחד ואחד מהגורמים שנזכרו.

בכתבה זו נבחן מה כוללת האחריות כלפי נפגעים, ומתי ייחשב אדם כמי שמילא חובתו. נבחן שאלות אלה באמצעות דוגמאות מעשיות (ואמיתיות) שנידונו בבתי-המשפט בישראל. בכתבה הנוכחית נתמקד בפציעות המתרחשות בעת פעילות יום-יומית, עליה משגיחים מורים לחינוך גופני, מאמנים ומדריכים בספורט.

מה הם חובותיו ומהי מידת אחריותו של מורה לחינוך גופני או מאמן כאשר אחד מתלמידיו נפגע בשיעור?
להלן ננסה להציג את מרכיבי האחריות, נדבך אחר נדבך, ונפתח דווקא בתביעה משפטית שנסבה על פציעה שהתרחשה שלא בפעילות ספורטיבית; אלא שההקשר לענייננו הוא הנסיבות שבהן אירעה הפציעה. התביעה עסקה במקרה שאירע לגבר כבן 32, שהשתתף בקורס הכשרה מקצועית של חברה פרטית מטעם משרד העבודה. במהלך הקורס ובמסגרת אחד התרגולים המקצועיים נדרש התובע להפוך משקוף מתכת גדול וכבד. הוא ביצע הפעולה לבדו, ללא עזרה, ובעת הפעולה החליק המשקוף ופגע ברגלו. אותו אדם תבע את החברה שהעבירה את הקורס ואת משרד העבודה לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו. הפן המעניין אותנו בפסק דין זה היו קביעותיו של בית המשפט, הישימות גם להדרכת חניכים בספורט, ולפיהן: "...לנתבעות חובה מוגברת שעה שמדובר בחניך - תלמיד בקורס... מדובר בעבודה אשר ברגיל צריכה להתבצע בזוגות ובשיטת עבודה נאותה הצריכה פיקוח נאות של קיום העבודה בזוגות. כל זאת שעה שמדובר בחניכים ולמרות ניסיונו של התובע... אין ספק בעיניי, כי הנתבעות היו צריכות לצפות, שעה שלא ניתנו הוראות מדויקות בדבר ביצוע העבודה הספציפית, למכשלה שגרמה לפגיעה בתובע... הנתבעות הן אלה אשר צריכות לוודא ולפקח ולדרוש ולהקפיד על הקיום והביצוע של הוראות הבטיחות וקבלתן על ידי כל החניכים, לרבות על פיקוח נאות לעצם ביצוען וקיומן.

במקרה דנן, על הנתבעות היה לפקח על ביצוע העבודה בזוגות ולא כפי שהתרחש במקרה שלפניי: הימצאות בן זוגו של התובע בעת האירוע במקום אחר... יש להתייחס לעובדה שמדובר בעובד החפץ לרצות את מעבידו, ובהיות הנתבע חניך - אף יותר מכך. למעביד אחריות מוגברת, שעה שמדובר בחניך בקורס להכשרה מקצועית, ושעה שהנתבעת לא פעלה כנדרש לעניין הוראות הבטיחות וקיומן. הפיקוח, כפי שהיה, לא היה בו די...". הנה מצאנו נדבך ראשון, במסגרת חובותיו של המדריך כלפי חניכיו: מי שעוסק בהדרכת אחרים חייב כלפי חניכיו לא רק בחובת ההדרכה המקצועית אלא גם בחובת ההדרכה הבטוחה. אגב, בעניין הנ"ל נקבע כי גם התובע עצמו התרשל, ונפסק לחובתו אשם תורם (אחריות אישית גם של התובע) בשיעור של 40%. החלטה זו נסמכה על גילו של התובע (32) ועל ניסיונו הקודם בעבודת כפיים.

ואם אלו הם פני הדברים בהתייחס לחניכים בוגרים בעלי ניסיון קודם, על אחת כמה וכמה הם נכונים לתלמידים בשיעור חינוך גופני, כמו למשל במקרה הבא: בשיעור התעמלות למדו התלמידים לקפוץ מעל ארגז וחמור. הואיל ומדובר בשני מתקנים, חולקה הכיתה לשתי קבוצות - האחת ליד החמור והשנייה ליד הארגז. התובעת, תלמידת כיתה ט', קפצה על החמור, איבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה בברכה. המורה שעמדה באותה עת ליד הארגז והדריכה את הקבוצה האחרת, חשה למקום, עיסתה את התלמידה בברכה, ושלחה אותה לביתה. חלק נכבד מפסק הדין עסק בשאלה "מה באמת התרחש", שכן התביעה הוגשה שנים רבות לאחר האירוע המתואר. עם זאת, תוך כדי התקדמות הדיון המשפטי ולצורך מתן פסק הדין התחבט בית-המשפט בדרישות המקצועיות והספציפיות המצופות ממורה לחינוך גופני, ומתוך דבריו של בית-המשפט נוכל בהחלט להסיק מסקנות מעשיות: "במקרה הנדון נתקיים שעור התעמלות בכיתה ט' באולם התעמלות, אז נתבקשו התלמידים לבצע קפיצה מעל מכשולים.

תרגיל זה מחייב פיקוח והדרכה מצד המורה, ומטבע הדברים כרוך בו סיכון מיוחד, הן משום אופי התרגיל הן משום גיל התלמידים. עפ" עקרונות שנקבעו בפסיקה, סבור אני כי במקרה זה מחויב בית הספר והמורה בחובת זהירות מושגית כלפי התלמיד... על המורה היה לצפות, כאדם סביר, התרחשות הנזק בהעדר הדרכה נאותה, בהעדר פיקוח צמוד בעת הקפיצה ובהעדר מקפצה לפני החמור להקל על הקפיצה. על המורה אף היתה חובה לצפות את התרחשות התאונה בנסיבות האמורות... ההלכה היא ככל שגובר הסיכון כך נדרשת מידה רבה יותר של פיקוח. ברור הדבר שבשעת שעור התעמלות בו נדרשים התלמידים לקפוץ מעל מכשולים נדרש פיקוח רב יותר מאשר בשעת ישיבה בכיתה והאזנה למורה. ...נטען כי היה על התובעת, שהיתה כבת 15, להפנות תשומת לב המורה לכך שטרם קפצה בעבר ולבקש הדרכה הולמת. סבור אני שאין לקבל טענה זו. לעניין תאונות עבודה נפסק כי יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. המעביד הוא המופקד על העבודה ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי. אם כך נדרש ביחסי עובד מעביד, כאשר העובד הוא אדם בגיר האמור להיות אחראי למעשיו, קל וחומר יש להנהיג מבחן דומה ביחסי מורה ותלמיד, כאשר התלמיד קטין שיכולתו להיות אחראי למעשיו ולצפות נזק מוגבלת והמורה משמש לו כהורה האמור להגן עליו ולפקח על מעשיו".

תוך כדי הדיון בשאלה העובדתית "מה באמת קרה", התברר כי האירוע נשוא התביעה לא תועד ברישומי בית-הספר. גם לכך התייחס בית-המשפט וציין: " ... עפ"י הוראות הבטיחות היה על המורה לדווח מיד על האירוע ולהפנות התובעת לאחות. לו היה נעשה הדבר, היה נעשה בירור במקום ונרשמים הדברים הרלבנטיים". מי שניזוק בגין היעדר הרישומים היה בית-הספר, כקביעת בית-המשפט: "בשל העדר הרישום והדיווח נמנעה מביהמ"ש ראיה אותנטית ובכך עוברת החובה לנתבעים להוכיח העובדות אשר יכלו להתברר מן הרישומים".

כעת ננסה לרכז את הנחיות בית-המשפט ואת אותם אלמנטים המטילים אחריות בטיחותית על כתפי המורה:

1. החובה לבצע "הדרכה נאותה" ולתת הסברים שיאפשרו ביצוע בטוח של התלמיד חלה על המורה.

2. חובת נוכחות פיזית ופיקוח על ביצוע התרגיל חלה על המורה. חובה זו היא יחסית, ומתעצמת ככל שהתרגיל הנלמד קשה ומסוכן יותר, וככל שגיל התלמידים צעיר יותר.

3. הדרכת קבוצות מתאמנים נפרדות מחייבת פיקוח נפרד וצמוד לכל קבוצה. נוכחות בלבד באולם ההתעמלות איננה מספקת, ונדרשת נוכחות בצמוד למתקן שבו מבוצע התרגול.

4. חובת המורה לספק לתלמידיו עזרי אימון מתאימים [מקפצה לפני הארגז/חמור כאמור לעיל (גם עוביו המתאים של המזרן,8 ס"מ או 20 ס"מ, נדון בפסק הדין)].

5. חובת המורה לדווח על כל מקרה חריג שהתרחש בשיעור (חובה זו נגזרת גם מהוראות משרד החינוך). יורשה לנו להוסיף גם את החובה (שנדונה אף היא בפסק הדין), לדאוג להגשת טיפול ראוי ומתאים לסוג הפציעה (אך לא לבצע אבחון או טיפול בתלמיד, פעולות השמורות לבעלי המקצוע בתחום הרפואה). נציין בהקשר לכך כי המורה לחינוך גופני נתבעה אישית בגין אחריותה לפציעה. מכאן גם ההיסק כי המורה לא תוכל להתגונן בטענות כגון "ביקשתי שיוסיפו כוח אדם ויצמידו לי עוזר/ת", או "התלוננו בפני ההנהלה כי חסרה מקפצה". כאדם שמבצע את ההוראה/הדרכה בפועל, על המורה לנקוט באחריות הנדרשת והמצופה ממנו והמשתמעת מפסק הדין הנ"ל, כי בכל מקרה שבו איננו יכול לבצע את השיעור בתנאי בטיחות ראויים חובתו היא לא ללמד או להדריך. אגב, אין ספק כי הדברים יפים גם לעניין אימון/ הדרכת ספורטאים תחרותיים, אלא שעשוי שייקבע כי בשל גילו הבוגר של ספורטאי זה או אחר או נוכח ניסיונו האישי הרב תפחת חובתו של המאמן או המדריך להרחיב בהסבריו טרם ביצוע האימון או לפקח אישית על הביצוע. שכן, לא תוכל להידחות על הסף טענה שלפיה אין צורך לחזור ולהזהיר שייט מנוסה להוריד את הראש בעת ביצוע כל סיבוב (שמא ייפגע מהמנור העובר מצד לצד), ובה במידה אין צורך לעדכן קופץ במוט מנוסה על הסכנות הכרוכות בנחיתה לא מבוקרת מגובה של כחמישה מטרים... עד כאן סקרנו אפוא את אחריותו של האדם המדריך אחרים בפעילות ספורט. אלא ששאלת האחריות איננה תחומה אך ורק במסגרתו של המורה/מאמן/מדריך, וברור כי אחריות לא מועטה מוטלת על כתפי האדם (או התאגיד) המעמיד את מתקן הספורט לשימוש הספורטאים.


* עו"ד ניר גלעד (גלינסקי) : כותב המאמר: נמנה עם צוות חנוך קינן, משרד עורכי- דין. המשרד מתמחה בין היתר בתחום דיני הספורט.

בואו לדבר על כך בפורום משפט ורשלנות רפואית