הפרעות קשב: שוב לא שקט

השתתפות בפעילות גופנית הנה דרך קלה, פשוטה, יעילה ובעלת עלות נמוכה יחסית בהתמודדות בהפרעת קשב וריכוז, זאת, בהשוואה לשיטות טיפול אחרות כגון תרופות, ביופידבק, דיאטות שונות והתערבות התנהגותית. פעילות גופנית המשולבת עם שיטות התערבות שונות, היא דרך מצוינת להתמודד עם הבעיות של ילדים בעלי תסמונת זו.

ראשית, השתתפות בפעילות גופנית מאומצת ומובנית משחררת עודף אנרגיה, המאפיין הפרעת קשב. שנית, פעילות גופנית מסייעת להתהוותם של תרחישים ביוכימיים בגוף התורמים למצבי רגיעה - ומכאן ליכולת טובה יותר להתמקד במטלות שונות. שלישית, השתתפות בפעילות גופנית מוצלחת, תורמת להגברת הדימוי העצמי של המשתתף ולעידודו ליצירת קשרים חברתיים, שהנם חיוניים ביותר לילדים הסובלים מהפרעת קשב.

קשב מוגדר כיכולת להתמקד בגירוי רלוונטי ולהגיב לו בהתאם. ילדים ומבוגרים רבים אינם יכולים לשבת בשקט, לארגן את עצמם, ללמוד ולהתרכז במטלות, לבצע את פעילויות היומיום הנדרשות ולסיים דברים שהחלו בהם. התנהגות זאת אינה בהכרח תוצאה של חוסר משמעת עצמית, אלא ייתכן שמקורה במגבלות נוירולוגיות-גנטיות המוגדרות כהפרעת קשב, או בלועזית: ADHD - Attention Deficit Hyperactivity Disorder (הלוול ורייטי, 2001).

ילדים לומדים את היכולת להגביל את עצמם ולהתמקד במטלה אחת בלבד בכל עת. הם בדרך כלל לומדים זאת באופן התפתחותי תוך התנסות, למשל, בפירוק צעצוע או בהרכבתו, בהקשבה לסיפור, בקפיצה, בריצה, במסירת כדור לחבר ובתפיסת כדור, בגזירה ובציור. בדרך זאת, הם רוכשים את שאר כישורי החיים הבסיסיים. לעומתם, ילדים בעלי הפרעת קשב, מדגימים קושי בהגבלת עצמם במיקוד במטלה. הם מוסחים בקלות מהפעולה או מהנושא שבהם הם אמורים לעסוק, כאשר רעש חיצוני, מראה או אפילו ריח מפריעים לקשב שלהם. הילד פתאום זורק את הצעצוע ומתחיל בחקירה של הגירוי החדש, וגם מהר מאוד עובר מגירוי זה לגירוי שלישי, רביעי וכן הלאה. מעבר חד זה, מפעילות אחת לשנייה תוך זמן קצר, שוחק ומתיש את המבוגר המטפל או המורה.

מרבית המחקרים והראיות מצביעים על כך שהפרעת קשב הנה מצב קליני הנגרם כתוצאה מחוסר איזון כימי ספציפי במוח (גילברט, 2002). למעשה, קיים ליקוי בדרך שבה מסרים עצביים מועברים במוח. כנראה שאכן גורמים גנטיים/כימיים תורמים להתפתחות ההפרעה אצל ילדים, אך אין הסכמה חד משמעית להבנה זו. גורמים ספציפיים הקשורים להפרעת קשב יכולים לכלול למשל תזונה לקויה, שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול של האם במהלך ההיריון, הרעלת עופרת, אלרגיות לחומרים מסוימים ועד אי-תקינותה של בלוטת התריס. יש מי שקושרים את הסביבה הדלה והלא מגרה ותומכת כאחראית להפרעת קשב. לעתים, בעיות מסוימות מועברות תורשתית מדור לדור.

לעתים ניתקל בכיתה בילדים המפגינים התנהגות או מאפיינים של ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, אך יש להיזהר מהכללות. בהחלט ייתכן שהפרעת הקשב היא לא בגלל התלמידים, אלא אולי בשל המורה (למשל, חוסר כימיה בין המורה לתלמיד) או הסביבה (למשל, שיטת הלימוד או קצב הלימוד הנדרש מהתלמיד, שאינם מתאימים לו).

לפי הלוול ורייטי (1998), לכל אחד מאתנו יש מאפיינים של הפרעת קשב בחלק מהזמן, אך רק 5% סובלים מהפרעה זאת ממש. רבים מהסובלים מההפרעה הם אנשים מסורים לעבודתם ולמשפחתם, מלאי אנרגיה ונלהבים להישגים. כמונו, יש להם רצון ומוטיבציה לבצע כל דבר בדרך הטובה ביותר. הם שונים מהרוב בזה שהם חייבים להתאמץ יותר, ממש כמו אדם הסובל מליקויי ראייה וחייב להתאמץ יותר כדי לראות ולקרוא את השורות שבספר.

בארה"ב בלבד, 10%-3% מתלמידי בתי הספר מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב.

הפרעת קשב נפוצה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות, אולי משום שהחברה רואה בבנים פעילים יותר מאשר הבנות ונוטה לאבחנם ככאלה. הפרעת קשב יכולה להימשך גם בגיל הבגרות.

ADHD - הפרעת קשב וריכוז ופעילות יתר היא מצב המתואר כתופעה עקבית של חוסר קשב ו/או היפראקטיביות/אימפולסיביות המופיעה לעתים קרובות ובאופן חמור יותר מאשר אצל ילדים רגילים המצויים באותה רמת התפתחות. תופעה זאת יכולה לשאת צורות שונות, בהתאם לגורם המשפיע בה יותר (הפרעת קשב או פעילות יתר). התופעה קשה לאבחון ולמיקוד ולעתים הורים הולכים למספר רופאים עד אשר היא מאובחנת במלואה.

על מנת לאבחן הפרעת קשב, רופא מומחה, בדרך כלל נוירולוג, חייב לראות שהילד מראה שישה מאפיינים או יותר של הפרעת קשב או היפראקטיביות-אימפולסיביות, באופן קבוע לאורך תקופה של לפחות שישה חודשים. אבחון מוקדם חיוני ביותר, אך קשה לאבחן תופעה זו במדויק לפני גיל שבע. אבחונים טובים עושים הבחנה בין אלה שלהם באמת הפרעת קשב, לבין אחרים שלהם בעיות העשויות להיות דומות מאוד להפרעת קשב, כגון התנהגות נורמטיבית של ילדים פעילים בגיל הרך. ילדים מאובחנים ומושמים בחינוך המיוחד רק כאשר הפרעת הקשב מפריעה להם באופן משמעותי בהישגיהם בבית הספר. לרוב, ילדים אלה משולבים בכיתה רגילה, עם סיוע ממורה או מסייע/ת נוספים.

קיימות מספר תרופות לטיפול בהפרעת קשב. ריטלין הוא אחת התרופות המוצלחות שבהן. התרופה מצליחה אצל 80%-70% מהמקרים. הריטלין שייך לקבוצת התרופות המעוררות ובאופן פרדוקסלי פועל לגירוי החלק במוח האחראי לאיפוק ומדכא באופן זמני את ההפרעה בקשב.

התרופה יכולה להיות כמו זוג משקפיים שעוזרים למי שאינו רואה היטב. היא מסייעת לילד להקשיב, להתמקד בעיקר ולתת תשומת לב טובה יותר לאירועים הרלבנטיים בסביבה. כל זאת, בתנאי שהאבחנה של הפרעת קשב נכונה והתרופה והמינון המתאים ניתנים בהתייעצות עם ההורים ואף עם הילד. יש להדגיש שהתרופה לא מרפאת את התופעה, אלא מאפשרת לילד זמן למרחב פעילות באופן שיוכל להתמקד, להקשיב וללמוד ככל ילד אחר. ברגע שהשפעת התרופה נפסקת, הילד יכול לחזור למצב של הפרעת קשב. לכן יש חשיבות רבה בנתינת התרופה ובקביעת תוכנית מערכתית כוללנית לטיפול בילד. במציאות הקיימת היום בישראל, בעיות תקציביות מונעות התערבות כוללנית מסוג זה.

חשוב לציין כי לשימוש בריטלין קיימות תופעות לוואי כגון עצבנות, כאבי בטן, הפחתה בתיאבון, כאבי ראש, בעיות שינה, הופעת "טיקים" ופגיעה בתפקוד המיני של הגבר, ולכן חשוב להקפיד על מעקב רפואי אחר הנוטלים את התרופה.

הקונסרטה, היא תרופה חדשה וכנראה גם טובה יותר, שתיקח את מקומו של הריטלין. הכנסתה לסל התרופות בארץ מתעכבת בשל סיבות תקציביות.

הטיפול בביופידבק נעשה באמצעות אלקטרודות המחוברת לראש ולמכשיר אלקטרוני הקורא את גלי המוח המופיעים על המסך בצורות שונות. המטופל רואה את הגלים על המסך ובעזרת חשיבה חיובית ודרכים נוספות מנסה לשלוט עליהם. אצל ילדים נעזרים גם במשחקי מחשב.

מרפאים בעיסוק לעתים משתמשים במכשיר הדומה לכיסא חשמלי מסתובב, שעליו המטופל יושב חגור. כאשר לוחצים על כפתור ההנעה, הכיסא מסתובב במהירות ובזמן שנבחרו. העיקרון הוא השימוש בנדנוד והסתובבות כדרכים להרגעה, בדומה לנדנוד עריסת התינוק.

מורים לתנועה ולחינוך גופני יכולים להשתמש בעיקרון זה על ידי תכנון פעילויות כמו שימוש בנדנדה ובקרוסלה ובפעילויות אחרות הדורשות גלגולים כמו התעמלות קרקע.

החלק הבא של המאמר יראה מהם היתרונות של הפעילות הגופנית בטיפול בסובלים מהפרעות קשב ויציג כמה רעיונות ואסטרטגיות ספציפיות לסיוע בהתערבות עם ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז.

ד"ר חזי אהרוני - יו"ר העמותה הישראלית לפעילות גופנית מותאמת; מרצה בביה"ס למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט ובביה"ס להשתלמויות של מועדון הספורט באוניברסיטת תל אביב.

המאמר פורסם במקור במגזין דינמי ובאתר של מכון וינגייט. בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית, בפורום פסיכותרפיה ובפורום לקויות למידה.