מה משפיע על התיאבון שלנו?

אנחנו אוכלים בעקבות תחושת רעב, בהתאם לנסיבות, כעינוג וכפיצוי. אבל מהו בדיוק התהליך הביולוגי שגורם להשמנה? מדוע אחדים מאיתנו מצליחים לשמור על משקל גופם בקלות, ואילו אחרים צוברים עוד ועוד קילוגרמים, ומתקשים להיפטר מהם?

הביולוגיה של ההשמנה מובנת לחוקרים ולרופאים רק בחלקה, ועדיין נמצאת בחיתוליה. אנחנו יודעים כי מנגנונים הורמונליים ועצביים משפיעים על צריכת המזון ועל מסת השומן בגוף. זאת, משום שהתיאבון נשלט על ידי גורמים רבים הסותרים זה את זה, ומכיוון שהגוף נותן יתרון לגורמים המעוררים תיאבון.

משום שהתיאבון שולט בתשוקת הגוף למזון, יש לו תפקיד חשוב בהתפתחות ההשמנה. ומשום שהרגשת התיאבון עשויה להימשך גם לאחר שרצון הגוף לאנרגיה בא על סיפוקו, הפכה הבנת המנגנונים הביולוגיים והרפואיים (ובייחוד מנגנון התיאבון) לנושא המחקר החם ביותר בימינו.

בבסיסו, התיאבון הוא תהליך ביולוגי שנועד לרצות את צרכי הגוף לאנרגיה, חלבון, ויטמינים וחומרים מזינים. צרכי הגוף רבים ומגוונים, ולפיכך התפתחו מספר מנגנונים לסיפוקם. מנגנונים אלה מכוונים היטב לכל צרכי הגוף - אולם אין ביכולתם לרסן אותנו מפני זלילה מעבר לכמות המזון הדרושה לקיומינו.

יתרה מזאת, מאכלים מסוימים יוצרים בנו תחושת הנאה, שאולי פעם נועדה לפתות אותנו לאכול את האוכל המזין, אולם בימים של שפע כה רב במזון זמין, מובילות תחושות אלו לאכילת יתר והשמנה.

מספר איזורים במוח מעורבים ברשת התיאבון: ההיפותלמוס הוא האיזור הראשי השולט במאגרי האנרגיה בגוף, מאגרי השומן והפחמימות, והוא מקבל מידע ארוך טווח על מצבם. מידע על צרכים מיידיים של הגוף לאנרגיה מתקבל בגזע המוח ובמוח האחורי, והוא מועבר בעיקר על ידי עצב הוואגוס. תחושות של פיצוי והנאה מתקבלות במערכת הלימבית במוח. כל האיזורים הללו במוח מקושרים ביניהם, והתופעה הכללית של תיאבון הינה תוצאה של פעילות מוחית מתואמת להפליא ומאוד מורכבת.

התיאבון מתעורר למראה אוכל, לזיכרון וכתוצאה ממערכת שלמה של אותות המשודרים למוח מרקמת השומן, מהקיבה, מהמעי, מהלבלב ומשאר מערכת העיכול. חלק מהמידע מועבר לגזע המוח על ידי עצב הוואגוס.

אולם בה בשעה מועברים למוח מסרים, לעתים סותרים, באמצעות הורמונים, שהם חומרים שמיוצרים במקום אחד, נישאים בדם ומשפיעים במקום אחר. ההורמונים שמשתתפים בתהליך יצירת התיאבון הם רבים: לפטין, גרלין, פפטיד דמוי גלוקגון-1, פפטיד YY, CCK ואינסולין.

התחושה הנעימה לאחר אוכל נובעת משיחרור דופמין וחומרים דמויי אופיום המיוצרים בגוף באופן טבעי ומביאים לשיכוך כאבים ומתח. בקרב אנשים שמנים נצפים דפוסי אכילה משובשים שאינם תואמים את הצורך האמיתי באנרגיה. כפי הנראה, אנשים שמנים רגילים לדופמין ואופיואידים ברמה מסוימת, וכשרמתם יורדת אותם אנשים נזקקים לאוכל כדי להעלותן.

רשת התיאבון במוח מקבלת מסרים משתנים לפי מצב האנרגיה בגוף. בדרך כלל, מסרים הגורמים לאדם לאכול גם מורידים את צריכת האנרגיה ואלו שמשרים תחושת שובע מגבירים את צריכת האנרגיה. רקמת השומן בגוף שולחת למוח מסר דרך לפטין של מאזן אנרגיה חיובי. אולם מסרים מתחרים יכולים באותה עת לשדר למוח לאכול. מסרים אלו מתחרים במסר של לפטין ומתגברים עליו.

כך למשל, אצל אנשים שמנים, נשלח מסר מדכא תיאבון באמצעות לפטין, אולם מסר מתחרה על ידי גרלין אודות צרכים אנרגטיים קצרי טווח ותחושות של סיפוק והנאה מתחרה ומנצח.

בקרב אדם שמן רמות לפטין גבוהות בשל מאגרי השומן הגדולים, ויחד עם זאת לא מדוכאת תחושת התיאבון בשל מסרים מתחרים. גם נסיון טיפולי בהשמנה באמצעות לפטין נכשל מסיבה זו.

חוקרים בחנו שיטות טיפול שונות שונות המסתמכות על התהליכים המורכבים של התיאבון כדי לעזור לשמנים לרדת במשקל.

אחת התרופות החדשות בשוק מבוססת על פפטיד דמוי גלוקגון-1. התרופה החדשה - אקסנטיד, משפרת את רמות גלוקוז בחולים סוכרתיים ללא עלייה במשקל (שנגרמת על ידי רוב התרופות לסוכרת).

כיוון אחר במחקר מתבסס על נגזרות של מריחואנה, שידועה כמעוררת תיאבון. חסימת הקולטן לקנבינואיד מורידה את התיאבון ומביאה לירידה במשקל. תרופה הפועלת במנגנון זה בשם רימונבונט נמצאת בשלבי ניסוי מתקדמים ועשויה להיכנס לשימוש בקרוב.

ככל הנראה, בשל המנגנון המורכב של התיאבון, לא תימצא תרופה בודדת שתטפל בהשמנה - אלא יהיה צורך בשילובן של מספר תרופות.

הכתבה פורסמה במקור באתר מלב"י (מרכז לטיפול בהשמנת יתר)

בואו לדבר על זה בפורום תזונה וניקוי הגוף מרעלים, בפורום הרזייה ללא דיאטה ובפורום תזונה טבעית.