איך זה שהורמון אחד מעז?

מכירים את התופעה הבאה? החבר הכי טוב שלכם מצליח לשמור על משקל גוף יציב במשך שנים, ואתם משמינים בקלות בלתי נסבלת. מתוסכלים? חשוב לדעת: יתכן שההבדל ביניכם לא מסתכם רק בשליטה בכמויות שאתם אוכלים, אלא גם באופן שבו המוח שלכם פועל.

מדענים מאוניברסיטת קמברידג' גילו כי הלפטין, הורמון האחראי להפחתת תחושת הרעב והגברת תחושת השובע, משפיע גם על מידת החיבה שאנחנו רוכשים למזון, ועל כן הינו משתנה מפתח בהבנת דפוסי אכילה.

הלפטין הינו הורמון המיוצר ע"י תאי השומן, ובאמצעות זרם הדם מגיע אל המוח, שם הוא גורם להפחתת רעב ולהגברת תחושת שובע. כעת, בעקבות המחקר החדש סבורים החוקרים כי קיים קשר בין הנתיבים במוח ש"יודעים" מתי האדם רעב או שבע ובין חלקים אחרים במוח המעורבים במידה שבה האדם חושק במזון מסוים ונהנה ממנו.

משמע, כאשר האדם נחשף למזון מעורר תאבון, הוא מפתח רגשות המובילים לאכילה, ורגשות אלו חזקים יותר מתחושות פיזיות/ביולוגיות. בשורה תחתונה: חשיפה למזון מעורר תאבון עלולה לגרום לאדם לאכול למרות שאינו רעב.

תחושת הרעב משפיעה על מה ואיך אנחנו אוכלים, אך היא איננה המרכיב היחיד המשפיע על התנהגות אכילה. האכילה היא חוויה מהנה, ומזונות מעוררי תאבון (כלומר "מגרים") תורמים לאכילת יתר. למעשה, מזונות מעוררי תאבון "מגרים" אזורים מסוימים במוח, ומעודדים לאכילה, תוך שהם "גוברים" על סימנים ביולוגיים, על פיהם נקבעת תחושת רעב ושובע.

המשמעות היא שכדי להבין את התנהגות האכילה של האדם, עלינו לקחת בחשבון לא רק תהליכים פיזיולוגיים והורמונלים, אלא גם תהליכים מוחיים המתעוררים בעקבות מראה, ריח, טעם או אפילו מחשבה על מזון מסוים. ומעניין מאד להבין כיצד שני סוגי תהליכים אלו: הפיזיולוגי והמוחי (נוירוני), משפיעים זה על זה ומעצבים את דפוסי האכילה שלנו.

במהלך המחקר בחנו החוקרים חולים הסובלים ממחסור מוחלט בלפטין (בעקבות הפרעה גנטית). כתוצאה מהפרעה זו, החולים צורכים כמויות ניכרות של מזון, אוהבים את כל סוגי המזון (כולל מזונות תפלים לחלוטין) ומפתחים השמנת יתר רצינית. בעקבות טיפול בלפטין, מופחתת תחושת הרעב של החולים, והם הופכים בררנים יותר לגבי מזון וכך יורדים במשקל.

במהלך המחקר נתבקשו החולים להתבונן בסדרת תמונות, ובמקביל הוקלטה פעולת המוח שלהם. סדרת התמונות כללה תמונות של מוצרים שאינם מזון, מזונות מעוררי תאבון (כגון: עוגת שוקולד, תותים, פיצה וכו'), ומזונות תפלים לחלוטין (כרובית, ברוקולי וכו').

מטרת הקלטת פעולת המוח הייתה לבחון אלו חלקים במוח פעילים או "מוארים" בתגובה לתמונות מזון שונות שהוצגו. תגובות מוחיות אלו הושוו לתגובת המטופלים שצפו בתמונות של מוצרים שאינם מזון, כגון: עצים, מכוניות וספינות.

מסקנת המחקר: הרעב משפיע על פעולת ה-striatal regions (אזורים הקשורים לרגשות ורצונות). בהעדר הורמון הלפטין (המווסת תחושות רעב), אזורים אלו הופכים רגישים מאוד לתמונות מזון שונות, גם כאשר הנחקרים כלל אינם רעבים (סיימו הרגע ארוחה משביעה!).

באמצעות טכנולוגית ההדמייה המוחית הבחינו החוקרים כי ה-striatal regions "מוארים" בעת צפייה בתמונות מזון, והתגובה המוחית הייתה "חריפה" במיוחד בעקבות הצגת תמונות של מזון אטרקטיבי ומגרה (למשל, עוגות שוקולד בהשוואה לברוקולי).

חשוב לציין כי בקרב אנשים בריאים, פעילות אזור מוחי כתוצאה מהצגת מזון "מגרה" מתרחשת רק כאשר האדם רעב (למשל אחרי צום לילי), ואילו בקרב אנשים שסובלים ממחסור בלפטין ניכרת פעילות מוחית מוגברת גם מיד לאחר שאכלו, כלומר במנותק לחלוטין מתחושת השובע. לאחר קבלת הלפטין, התגובות המוחיות התמתנו.

לממצאי מחקר זה השלכות חשובות התורמות להבנה כיצד המערכת השולטת בתחושות רעב ושובע מחד, והתהליכים המוחיים המעורבים בתשוקה למזונות מסוימים מאידך, עשויים להשפיע האחד על השני.

חוקר בכיר במחקר טוען כי בעוד משקל הגוף נשאר יציב עבור אנשים רבים למשך זמן רב, אנשים אחרים עולים במשקל בקלות רבה. נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבין את השונות בתגובות המוחיות בקרב אנשים הסובלים מבעיות משקל, וכן חשוב להבין כיצד הלפטין "מעורר" כימיקלים אחרים במוח ומשפיע על אכילת יתר והשמנה.

אם נבין כיצד מערכות המוח משפיעות על ההורמונים האחראים על תחושות רעב ושובע, נבין טוב יותר מדוע חלק מהאנשים חווים קשיים בשליטה על הכמות שהם אוכלים, ומידע זה יסייע למניעת ההשמנה ולטיפול בה. וחשוב לא פחות, הממצא שאהדת מזון מסוים מושפעת ממניעים ביולוגיים תעודד אולי גישה אמפטית יותר כלפי אנשים עם בעיות משקל.

הורמון הלפטין התגלה לפני כעשור, אולם רוב המחקרים נעשו על עכברים שמנים שבהם קיים ליקוי גנטי של חוסר ייצור בלפטין. עכברים אלו הפחיתו ממשקלם כאשר טופלו בהורמון הלפטין. יש לציין, כי במחקר שהוצג השתתפו אך ורק חולים שסובלים ממחסור גנטי בהורמון הלפטין. אצל בני אדם הסובלים מבעית ההשמנה נמצא מצב הפוך שבו קיימות רמות גבוהות של לפטין, ולכן ההנחה היא כי קיימת הפרעה בתגובה ללפטין, ולא וכי מדובר במחסור של ההורמון עצמו.

לגרסה המקורית של הכתבה - לחצו כאן.

בואו לדבר על זה בפורום דיאטה, תזונה והשמנת יתר.

לאתר של ד"ר לוי - הקליקו כאן.