השמנה, ספורט, סרטן ומה שביניהם

ידועה העובדה כי פעילות גופנית ותזונה נכונה מפחיתות סיכון למחלות לב, כלי דם, סוכרת ועוד, אולם מחקרים חדשים מראים שפעילות ושמירה על המשקל מפחיתים סיכון גם להתפתחות סרטן.

10%-5% מכל מקרי הסרטן נגרמים עקב פגמים גנטיים. 95%-90% הנותרים כוללים גורמים הקשורים לסביבה ולאורח החיים כמו עישון, דיאטה, חשיפה לשמש, זיהום אוויר, אינפקציות, השמנה וחוסר פעילות גופנית. כבר משנות ה?70 התחילו להצטבר עדויות, בעיקר ממחקרים אפידמיולוגים, על כך שהשמנה מעלה את הסיכון להתפתחות ולתמותה מסוגי סרטן מסוימים.

מחקר רחב היקף, שפורסם באפריל 2003 ב-the New England Journal of Medicine, שעקב במשך 16 שנים (1998-1982) אחר 900 אלף אנשים, העריך כי 20%-14% ממקרי המוות מסרטן ניתן לקשור להשמנה. במחקר נמצא קשר בין עודף משקל לתמותה מסרטן ושט, מעי גס, כבד, כיס מרה, לבלב, כליות, multiple myeloma ו-non hodgkins בשני המינים.

באשר לגברים נמצא קשר בין עודף משקל לסרטן פרוסטטה וקיבה, ובקרב נשים לסרטן שד, שחלה ורחם. מאז פורסמו מחקרים נוספים שמצאו גם הם קשר בין עודף משקל והשמנה ובין סוגי סרטן אלה, כולל מחקר מיליון הנשים שפורסם ב-2007 וסקר מיליון נשים לאורך 5 שנים בבריטניה. בנוסף, מחקרים מראים שהפחתה בצריכה קלורית מעכבת התפתחות סוגי סרטן מסוימים, כמו סרטן שד, מעי גס, עור, כבד, לימפומות ועוד. רוב העבודות בנושא נעשו בחיות (בעיקר מכרסמים) - Morechi היה הראשון שהראה כבר ב?1909 שהפחתה בכמות הקלוריות עיכבה התפשטות גידולים שהושתלו בעכברים.

הנתונים האפידמיולוגים נראים משכנעים, אך השאלה היא מה המנגנון שמקשר בין עודף משקל והשמנה לסרטן. השמנה בטנית, המוגדרת ע"י יחס בין היקף מותניים לירכיים, קשורה בצורה חזקה יותר מאשר השמנה המוגדרת ע"י BMI (משקל חלקי גובה בריבוע) לסוגי הסרטן המדוברים. מנגנונים אפשריים לקשר מערבים את הגורמים הבאים: עודף אינסולין, רמות גבוהות של גורמי גדילה והורמוני מין, וכן פקטורים המיוצרים ע"י רקמת שומן שנקראים אדיפוקינים, כמו לפטין, ואדיפונקטין. עמידות לאינסולין נמצאת בבסיס רוב המנגנונים.

מערכת גורמי הגדילה דמויי אינסולין IGF - Insulin like Growth Factors, ממלאת תפקיד חשוב בגדילה ובהתפתחות נורמלית ביונקים. בסרטן שד מבוטאים כל רכיבי מערכת ה-IGF. מחקרים שנערכו באוכלוסיות נשים בגילאים שונים מצאו קשר חיובי בין ריכוז ו-IGF1 בזרם הדם ובין הסיכון לפתח סרטן שד, בעיקר בנשים לפני גיל 50. בנוסף, נמצאו רמות גבוהות של IGF1 בסרטן פרוסטטה ובסרטן קולורקטלי. אינסולין מגביר הפרשת IGF1 ומעלה את זמינותו. מכיוון ש-IGF1 הוא מקדם גדילת תאים והישרדות, חשיפה כרונית לגורמי גידול אלה תזרז התפתחות סרטן.

בשנים האחרונות, מסתבר שרקמת שומן, היא רקמה פעילה ביותר ומהווה מקור לפעילות אנדוקרינית ומטבולית. אדיפוקינים הם הורמונים פוליפפטידים שנוצרים ברקמת שומן (ידועים כיום מעל 50 סוגים שונים). הידועים והשכיחים מבין האדיפוקינים הם לפטין ואדיפונקטין, והם נחקרו גם בהקשר של סרטן.

לפטין מצוי בזרם הדם ביחס ישר לכמות השומן בגוף ובעל תפקיד בבקרת אכילה ובמאזן האנרגיה. מחקרים אפידמיולוגים קושרים לפטין עם סיכון גבוה לפתח סרטן שד, פרוסטטה וקולורקטלי. ממחקרים חדשים עולה שתאי סרטן שד מייצרים לפטין ורצפטור ללפטין בעקבות גירוי של אינסולין, אסטרוגנים ו-IGF1, גורמים שנמצאים ברמות גבוהות אצל אנשים שמנים. אדיפונקטין מצוי בזרם הדם ביחס הפוך למשקל. לאדיפונקטין תפקיד בוויסות מטבוליזם של פחמימות ושומנים, והנו גורם המעלה את הרגישות לאינסולין. המחקרים על הקשר בין אדיפונקטין וסרטן מצביעים על יחס הפוך בין רמות אדיפונקטין להתפתחות סרטן. כלומר, ככל שרמות אדיפונקטין נמוכות בגוף, כך עולה הסיכון לפתח סרטן. ממצא זה נמצא עבור סרטן רחם, שד, פרוסטטה, סרטן קולורקטלי ואף עבור סרטן קיבה - אם כי לא עבור סרטן בחלק העליון של הקיבה והוושט, המקושרים עם השמנה. אם כך, השמנה, שמובילה לירידה בכמות אדיפונקטין, מובילה גם לעלייה בסיכון לפתח סרטן.

כ-170 מחקרים אפידמיולוגיים בדקו את הקשר בין פעילות גופנית ובין הסיכון לפתח סרטן. הנתונים מראים שפעילות גופנית קבועה מפחיתה סיכון לסרטן שד, מעי גס, פרוסטטה וקולון. תחילה הוערך שספורט מונע עודף משקל, ולכן בעקיפין מקטין סיכון לסרטן, אולם השפעת הפעילות גופנית על צמצום הסיכון לפתח סרטן מתרחשת בכל טווח של BMI, כלומר מדובר במנגנון אחר.

ב-2007, התפרסם מחקר שהשווה בין אורח החיים של 250 חולות בסרטן שד ו-301 נשים בריאות בגילאי 35-75 שענו על שאלונים בנושא אורח חיים, כולל הרגלי תזונה וספורט. התוצאות הראו שלחולות היו פחות שעות פעילות.

מחקר אחר מ-2007 בדק רמות IGF בנשים חולות בסרטן שד לעומת נשים בריאות. לא היו הבדלים בין החולות לבריאות בנתונים כמו גיל, BMI ושאר נתונים אנתרופומטרים. רמות IGF1 כצפוי היו גבוהות יותר בחולות מאשר בבריאות. הממצא החשוב הוא שפעילות גופנית הייתה בקורלציה הפוכה עם IGF1.

מחקר חשוב נוסף בדק רמות גורמי גדילה והורמונים בדם של 3 קבוצות (כל קבוצה מנתה 21 אנשים): אנשים שאכלו תפריט דל קלוריות וחלבון שעיקרו מהצומח, אנשים שעוסקים בריצות ארוכות מעל 5 שנים ובממוצע 21 שנים (שעסקו בריצה), ואנשים שאוכלים תזונה מערבית ולא עוסקים בספורט. BMI ממוצע היה כצפוי גבוה יותר בקבוצת הביקורת (26 לעומת 21 בקבוצות הדיאטה והספורט) ואחוז השומן היה נמוך יותר בספורטאים. התוצאות הראו שתפריט דל קלוריות, דל חלבון וספורט מפחיתים רמות IGF1 ואינסולין יחסית לאנשים לא שמנים שלא עוסקים בספורט ואוכלים תפריט מערבי טיפוסי. כאן ההפחתה המשמעותית של IGF1 הייתה אצל בעלי הדיאטה אפילו יותר מאצל הספורטאים עם הבדל סטטיסטי מובהק ביניהם. בנוסף, בעקבות הדיאטה או הספורט הייתה גם הפחתה ברמות הורמוני המין.

ההסבר לירידה ברמות IGF1 אצל אנשים העוסקים בספורט הוא שבאימון קיימת תגובת הסתגלות של הגוף למאזן אנרגיה שלילי ולמחסור בסובסטרטים אנרגטיים ולכן הגוף עובר ממצב אנבולי למצב של שינוע רכיבים לאנרגיה. מכיוון של-IGF1 השפעה אנבולית (בונה) דמוית אינסולין, הגוף מוריד את רמותיו. ככל שהאימון עצים יותר התגובה חזקה יותר. הנתונים ממחקרים שבדקו קשר בין אימוני כוח ל IGF לא רבים ופחות חד-משמעיים.

ד"ר שרון מאור - Ph.D, דיאטנית ספורט קלינית, מייעצת לספורטאי הישג ולספורטאים חובבנים במכון וינגייט.

המאמר פורסם במגזין דינמי, גיליון מס' 27.

בואו לדבר על זה בפורום תזונה קלינית.